פלג פירט כי מדובר בדפוס רחב יותר: אנשים בלשכה, חלקם "נאשמים או נחשדים בשחיתויות פליליות, באונס, בבגידה בביטחון המדינה", וממשיכים לפעול ללא ריסון עם גיבוי מלא של ראש הממשלה, כשהוא מדגיש פרשה חמורה של בכיר החשוד בעבירות קשות, כענן שמרחף מעל המערכת כולה. הסכנה אינה רק במעשים עצמם, אלא במנגנון שבחר באנשים האלה וממשיך לאפשר אותם.
אמנון אברמוביץ' בצעד מפתיע
באולפן שישי כבר לא חששו לקרוא לאותו ערוץ "ערוץ של המשטר", שופרות, והמלחמה בין הערוצים שהתנהלה עד כה רק ברשתות עברה לקדמת המסך. בחדשות 12 מיהרו להזכיר את הדפוס המסוכן: דרג צבאי מתריע, דרג מדיני מתעלם, והמסר מתהפך כלפי המתריע. כך היה גם לפני השבעה באוקטובר, כאשר התרעות ביטחוניות לא זכו למענה מצד הדרג המדיני. זו בדיוק הסיבה שעיתונות ביקורתית אינה מותרות, אלא תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה.
בסופו של דבר, לא כל אחד יסכים עם פלג או עם אברמוביץ'. אבל השאלה החשובה באמת היא אחרת: האם אנחנו עדיין מוכנים לשמוע ביקורת כזו? כי ברגע שהתשובה תהיה שלילית, לא נצטרך לחשוש עוד מדבריהם של עיתונאים, אלא מהיעדרם.
לאן נעלם דדי שמחי?
אך מעל הכול, אמש היה זה ערב של תזכורת חשובה: תפקידה של תקשורת חופשית אינו ללטף את השלטון, אלא לאתגר אותו. לא ליישר קו, לא לשפרר, אלא לשאול שאלות קשות ולהעלות אותן לסדר היום הציבורי, גם כשהתשובות אינן נוחות. פלג, בדבריו, אולי חצה גבולות של טעם עבור חלק מהצופים, אך בו בזמן גם סימן גבול אחר - זה שבין עיתונות שמשרתת את הציבור לבין כזו שחוששת ממנו.
התרעות פיקוד העורף