האמת מבצבצת ברגעים הבלתי-נשלטים: כשמנהיג מגמגם בהצגת עובדות - יש בעיה

כי מי שיודע לקרוא שפת גוף, ירגיש את מה שמסתתר מתחת לפני השטח: איש לחוץ. חרד. גאה, כן, אבל לא בוטח בעצמו בכל רמ"ח אבריו. מתחת לריקוד המדוד בין המילים לגוף, מבצבצים רגשות אחרים לגמרי ודווקא, תתפלאו, מה שראיתי היה הרבה לחץ, קושי ולא מעט חוסר ביטחון.

כמנתחת שפת גוף שעקבה אחרי נתניהו לאורך שנים רבות, ובכלל כשאני ניגשת לנתח אנשי ציבור חשוב לי להיצמד לעובדות ולהיות מאוזנת. שפת הגוף מספרת לנו את מה שמעבר למילים, את האמת המוסתרת. והציבור, שמפקיד את גורלו בידי נבחריו, ראוי לדעת האם הוא נותן את אמונו על בסיס אמת או על בסיס מניפולציה. אז אציג בפניכם את הדברים כפי שראיתי אותם, החיוביים ואלה שפחות, את המסקנות תסיקו בעצמכם.

אז בואו נתחיל מהחיובי: מעבר ליכולת הנאום הפנומנלית שלו שאינה מוטלת בספק, היה רגע אחד שבלט במיוחד: כשנתניהו דיבר על מבצע "שאגת הארי". שם, לשבריר שנייה, אפשר היה לראות מיקרו-הבעה אותנטית של שמחה וגאווה משולבות. קצות השפתיים עולות כלפי מעלה, ועיניו נעוצות ישירות במצלמה : מבט חד, ישיר, כזה שנותן תחושה שהוא מדבר אל כל צופה וצופה באופן אישי. ובינינ, טוב שכך.

כאזרחית המדינה, ואני בטוחה שרבים יסכימו איתי, הייתי רוצה לראות ראש ממשלה שמאמין באמת בחשיבות המהלך ובאותו רגע, כשדיבר על שאגת הארי, נדמה היה שזה בדיוק מה שראינו.

אך לא הכל היה גאווה והישגים. כשנתניהו פנה לדבר על הנופלים ואיחל תנחומים למשפחות השכולות, משהו השתנה. ניכר היה שהרגע הזה כבד עליו באמת. תנועות קלות מצד לצד, מצמוצים רבים ומהירים, עצימת עיניים ולבסוף נשימה עמוקה, כמו מי שמנסה להתאושש. כל אלה מצביעים על חיבור אמיתי, על צער שאינו מבויים.

אך לצד רגעי האותנטיות, נתקלתי בניואנסים פיזיולוגיים שגרמו לי להרים גבה. כשנתניהו הסביר את חשיבות הכניסה למלחמה, וטען כי איראן מבקשת לא רק להשמיד את ישראל אלא לאיים על העולם כולו , הוא גמגם. וגמגום בהקשר כזה אינו מקרי.

בהמשך הנאום סקר נתניהו את הצלחות המלחמה, את המכות שהנחתנו על איראן ועל זרועותיה. הוא אף עשה הקבלה לסיפור יציאת מצרים ולעשר המכות שהנחית האלוהים שלנו על פרעה. הקבלה יפה, יש לומר אך גם כזו שמזמינה שאלה: כיצד בדיוק רואה את עצמו האיש שעומד מאחורי ההשוואה הזו? נקודה למחשבה.

אך בואו נחזור לגוף. כשנתניהו דיבר על ההצלחות בעזה ועל המכה שניתנה לחמאס הוא החל לזוז באי נוחות מצד לצד. גופו יודע את מה שאנחנו יודעים: שאנחנו רחוקים מניטרול האיום. אבל תוצאות צריך למכור, אז ממשיכים.

לעומת זאת, כשעבר לדבר על חיזבאללה, על הביפרים, על החות'ים,  שינוי מיידי. מבט ישיר למצלמה, שתי רגליים נטועות בקרקע, גוף שקט ויציב. האיש מאמין במה שהוא אומר. ואז הגיע תורה של איראן. ושוב אי הנוחות חזרה (הזזת הגוף מצד לצד) .

אך הרגע שתפס את תשומת ליבי יותר מכל הגיע דווקא בהשך האנלוגיה. נתניהו עשה השוואה לפרעה, מנהיג שגם לאחר כל המכות שהונחתו עליו, המשיך בעקשנות לנסות להשמיד את היהודים. השוואה חכמה, כי אם המלחמה לא תשיג את יעדיה ובכן, גם פרעה לא נכנע. המילים בונות רשת ביטחון מוכנה מראש. אבל זה לא מה שריתק אותי. מה שריתק אותי היה הגוף.

על העיניים אין לנו שליטה. וכאן בדיוק טמון אחד הניואנסים הפיזיולוגיים המעניינים ביותר שראיתי בנאום הזה. לאורך כמעט כל הנאום ניתן היה לראות תופעה המוכרת היטב בעולם ניתוח שפת הגוף, ויש לה אפילו שם יפני: Sanpaku, או בשמה הרפואי Scleral Show. מדובר ברווח לבן הנוצר בין האישון לעפעף התחתון. תופעה שאינה אופיינית לנתניהו בדרך כלל, אך בנאום זה היתה ברורה ובולטת.

בשילוב עם שאר הסימנים הפיזיולוגיים שראיתי, התמונה המתקבלת (למרות הניסיון לשדר נינוחות רועג ושליטה) היא של אדם הנתון ללחץ פנימי עצום ואפילו קיצוני.