ואז הגיע 7 באוקטובר ששינה הכל. "שבוע אחרי הטבח הלכתי להופעה, והמלצר הערבי, שהכיר אותי, אמר לי שאנחנו חייבים להפסיק לרצוח ילדים. אבל ההלם האמיתי היה היחס מההולנדים. קולגה שלי, חבר שהוא די-ג'יי, העלה יומיים אחרי 7 באוקטובר בפייסבוק מם 'אל תשכחו מי הקורבן האמיתי, פרי פלסטיין'. זמרת שעובדת אצלי ומארגנת הופעות במלונות של ישראלים, העלתה בהמשך פוסט עם הסיסמה 'כל העיניים על רפיח', וכל האנשים שעבדו איתי שיתפו את זה", מספר ניר.
ואז, בנובמבר 2024, התקיים המשחק בין מכבי ת"א לאייאקס בליגה האירופית, שבו אוהדי מכבי נפלו קורבן להתארגנות מוסלמית אלימה שהסלימה עוד יותר את המצב. "אבל הנקודה שבה החלטתי סופית שחוזרים - והיה לי קשה לשחרר אחרי 19 שנות קריירה שם - הייתה כשהתעוררתי בבוקר שבת, ומחוץ לדירה שלי הייתה הפגנה עם במות, ברישיון של העירייה, שבה צעקו במשך שעות 'מוות לצה"ל' ו'מהנהר עד הים'. אמרתי לעצמי: 'מה אני עושה פה? למה אני צריך לחיות במקום שלא רוצה אותי ואת העם שלי? מספיק. זה לא שווה את המילקי - והוא ממילא כבר לא כל כך זול".
אם אתם מרגישים שאת הסיפור הזה אתם כבר מכירים, זה בהחלט ייתכן. מאז שסגר את העסק בהולנד וחזר לישראל לצמיתות באוגוסט 2025, הפך ניר לסוג של מטיף שמנצל כל פודקאסט ותוכנית טלוויזיה כדי לנבא את סוף תקופת החיים היהודיים במערב אירופה. תוך כדי השיחה הוא מראה לי עשרות הודעות שהוא מקבל מדי יום מישראלים שכבר חזרו ארצה או כאלה שחיים בחו"ל אבל מתלבטים, מאזינים לו ושולחים הודעות הזדהות.
"אם אתה חי בכפר מנותק בהולנד, אתה אולי תרגיש את זה פחות, אבל אני חייתי במרכז אמסטרדם, בעיר מהגרים שבה רק 55% מהאנשים הולנדים. ובגלל שאני גם די-ג'יי, אז הייתי הרבה בחוץ וראיתי הכל. את דגלי אש"ף, את הגרפיטי, את השינוי של המקומיים שלא עושים הפרדה בין ישראל לביני. עם כל המלחמות והאזעקות אני מרגיש בישראל הרבה יותר בטוח מאשר באירופה. פה אני חי בתוך העם שלי, עם אנשים שחמושים ומיומנים, שמבינים את הסיטואציה שהם נמצאים בה ומוכנים להילחם על מי שהם. הרבה יותר טוב לי פה".
דלה פרגולה, שעלה בעצמו ארצה ב-1966 מאיטליה, הוא דמוגרף שהתמחה בחקר קהילות יהודיות בעולם. וכמו כל איש אקדמיה שעוסק במספרים 24/7, הוא בראש ובראשונה מעוניין להסביר איך נקבעים הנתונים שכולם אוהבים להטות לצורכיהם. "אין פתרון מושלם לשאלה אם המספרים שמוצגים לנו אכן מציגים רק יורדים מהארץ או גם אנשים שנסעו לתקופה ארוכה, לטיול ארוך, להתמחות בחו"ל או סתם להתאווררות לתקופת מלחמה ומראש החליטו בינם לבין עצמם שהם מתכוונים לחזור. אנחנו עובדים לפי המספרים של הלמ"ס, שמנותק מלחצים פוליטיים".
הכלל המרכזי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה קובע שכדי שאדם ייחשב ככזה שעזב את ישראל והפך לתושב חו"ל, הוא צריך לשהות תשעה חודשים מחוץ לארץ בשנת העזיבה הראשונה שלו. "השורה התחתונה היא שיש תמיד פער בין מספר העוזבים לחוזרים. בכל שנה מאז קום המדינה יותר ישראלים עזבו מאשר חזרו", מדגיש דלה פרגולה.
עוד מוסיף: "זה טבעי וקורה כמעט בכל המדינות. במקרה של ישראל יש גם את העולים החדשים ולכן, לרוב, מאזן ההגירה של ישראלים הוא שלילי אבל בתוספת העולים החדשים נוצר מאזן הגירה כולל חיובי. זו הסיבה שישראל גדלה כתוצאה מהגירות. למודל הזה היו רק ארבעה יוצאים מהכלל, שבהם כמות השבים והעולים לא הצליחה לכסות על כמות העוזבים. בפעם הראשונה זה קרה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אחרי העלייה השלישית; הפעם השנייה הייתה בשנות ה-50, אחרי הגל הגדול של עולים שהתקשו להיקלט פה בגלל התנאים; הפעם השלישית הייתה באמצע שנות ה-80, בתקופת האינפלציה הגדולה; והפעם הרביעית הייתה בשנתיים האחרונות, וכאן נשאלת השאלה למה וכמה".
את המספרים צריך להכניס להקשר. בין 2009 ל-2021 עזבו את ישראל בין 37 אלף ל-44 אלף ישראלים מדי שנה. הסיפור המורכב שלנו התחיל בשנת 2022. זו הייתה שנת "ממשלת השינוי", בלי מחאות ברחובות ובלי מלחמות בגבולות. אבל המלחמה שפרצה באוקראינה השפיעה גם על המספרים כאן. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 59 אלף ישראלים עזבו את ישראל באותה שנה ולא חזרו אליה ב-2023. זו עלייה דרמטית יחסית ל-41 אלף העוזבים בשנה שקדמה לה, אבל היא קשורה למלחמה באירופה.
בשנת 2022 עלו לארץ מרוסיה ואוקראינה מעל ל-60 אלף יהודים ושאינם יהודים מתוקף חוק השבות. כ-16 אלף מהם עזבו עוד באותה שנה את הארץ. דמוגרפים מכנים את העוזבים האלה "דרכוניסטים" - אנשים שברחו מהמלחמה, קיבלו דרכון ישראלי וסל קליטה והמשיכו הלאה תוך כמה חודשים. אם ננכה אותם מהחישוב שלנו, הרי שבשנת 2022 עזבו את ישראל כ-43 אלף ישראלים, צברים וותיקים.
שנת 2023 הייתה השנה "המעניינת". מחאות ברחובות, רפורמה משפטית שנבלמה ומלחמה קשה ברבעון האחרון. התוצאה: 82 אלף ישראלים שעזבו את ישראל באותה שנה ולא שבו אליה ב-2024. שיא של כל הזמנים. אלא שגם כאן יש טוויסט. מתוך 82 אלף העוזבים, 36 אלף הם אנשים שנולדו במדינות ברית המועצות לשעבר, בעיקר ברוסיה ובאוקראינה, מתוכם 26 אלף אינם יהודים. אבל הנתון החשוב הוא שבשנה הזו עזבו את הארץ 25 אלף "דרכוניסטים" מעולי מלחמת רוסיה-אוקראינה. בניכוי אותם עוזבים, שנת 2023 הסוערת העלתה את כמות העוזבים הישראלים מ-43 אלף ל-57 אלף.
הוא ממשיך: "כלומר אפשר לשער שכ-20% מהעוזבים עשו זאת משיקול שאיננו כלכלי או ביטחוני אלא ערכי. מנגד, הנתון של אוקטובר הוא גם דרמטי. ממוצע העוזבים בחודשי אוקטובר בשנים האחרונות עומד על כ-4,000, אבל באוקטובר 2023 עזבו את הארץ 14 אלף ישראלים. עשרת אלפים יותר. וכאן סביר להניח שהשיקול היה ביטחוני ונפשי וקשור באירועי 7 באוקטובר".
סוגרת את הסקירה שלנו שנת 2024. שנת מלחמה מיומה הראשון ועד האחרון. בשנה הזו עזבו את הארץ 69 אלף ישראלים שלא חזרו הנה ב-2025. זו אומנם ירידה מהשיא השלילי של 82 אלף שעזבו בשנה הקודמת, אך כאן הייתה גם ירידה במספר אותם "דרכוניסטים" שהגיעו ממדינות ברית המועצות לשעבר. 15 אלף מהם עזבו את הארץ, מה שמציב את שנת 2024 על 54 אלף יורדים ישראלים.
"במכון הישראלי לדמוקרטיה טוענים שרבע מהישראלים שוקלים באיזושהי צורה עזיבה למקום אחר", מסביר דלה פרגולה, "מנגד, במכון מצביעים על כך שלפחות 85% מהישראלים רוצים לחיות בארץ. כלומר יש כאן סתירה שניתנת להבנה בכך שכ-10% מהישראלים רוצים לחיות פה, אבל בכל זאת שוקלים לעזוב. זו כנראה האוכלוסייה שחשופה יותר לטלטלות הפוליטיות".
"אלה מדינות שמקבלות הרבה הגירה, ולכן גם פולטות הגירה, אבל החדשות הטובות מבחינתנו הן שאפילו ברגע השפל שלה וכשמספר העוזבים בשיא, מדינת ישראל היא עדיין מדינה עם יחס עזיבה נורמלי לחלוטין ביחס למדינות מפותחות אחרות. יש לנו נטייה פסיכולוגית להתמקד בעצמנו ולא לראות את עצמנו בהקשר הבינלאומי. אז מצד אחד מצבנו הרבה פחות קשה וייחודי ממה שחשבנו, וזה עוד בתקופת מלחמה שבה האלמנט ההישרדותי דוחף אנשים החוצה. את אוקראינה עזבו עד היום יותר מארבעה מיליון תושבים מאז פרוץ המלחמה - כ-10% מתושבי המדינה שלא חזרו. זה שווה ערך לעזיבה של מיליון ישראלים את ישראל", מסביר פרגולה.
עוד מוסיף: "לשמחתנו, אנחנו ממש לא שם, וחלק מזה קשור גם בפן הכלכלי, כי מדינת ישראל, ברוכת העובדים החרוצים והיצרניים, המשיכה לצמוח גם תוך כדי המלחמה, בזמן שבהרבה מדינות מערביות הצמיחה הייתה אפסית. מנגד, אני טוען שלא צריך להסתכל באדישות על מה שמתרחש ואם לא יהיה תיקון פוליטי-חברתי בישראל ושינוי בתפיסה של חלוקת הנטל, אני צופה גל גדול של ירידה".
"לא עזבתי בגלל מחאה, אבל זה לא מנע מכל מי ששמע על ההרפתקה הזו לנבא שלעולם לא נחזור", הוא משחזר היום. בניגוד לסיפור של עודד ניר מאמסטרדם, התגובות שוול קיבל בעקבות אירועי 7 באוקטובר היו אוהדות לישראל באופן חד-משמעי, ולמרות זאת המלחמה האיצה את כוונתו לחזור.
"לא החלטתי לחזור בגלל שהגן היהודי של הבנות שלי נראה כמו מוצב הבופור, עם קירות פיצוץ, מחסומים, דלתות כפולות, מצלמות, שלושה מאבטחים ישראלים חמושים ועוד שלושה חיילים אוסטרים. הסיבה הייתה יותר נפשית. קשה לשמוע שטילים שוגרו לעבר ישראל ובני המשפחה שלך, כשאתה במקום זר לחלוטין וסביבך כולם עסוקים באיזה פסטיבל מקומי. הניגוד הזה פשוט היה יותר מדי. וחוץ מזה המצב בישראל לא כזה נורא", מספר וול.
"במובן מסוים, תרבותי, הרגשתי שם בבית לגמרי. גדלתי בבית של סבא וסבתא יקים. אהבתי את השקט, הדייקנות, היעילות. השמירה על הכללים וההיצמדות לימין במדרגות הנעות. הניקיון. האדיבות הלא מזויפת, כי האוסטרים מאוד חברותיים, עד כמה שזה נשמע מפתיע. יש התחשבות, אין צפירות, אין קריוקי בלילה, ואף אחד לא צועק ולא חונה על המדרכה או עוקף בתור - כל הדברים שבישראל מוצאים אותי מדעתי. מבחינה תרבותית, אני הרבה יותר קרוב למודל הזה, אבל מבחינה לאומית, אני ישראלי ולעולם לא אהיה אוסטרי או גרמני. אני מרגיש בבית רק בישראל עם כל הבלגן שיש פה", מסביר וול.
"יש שלטים מפתים וקמפיינים, אבל הם לא מצליחים לאייש את כוחות הביטחון שלהם מעבר למינימום. כשהם שמעו ממני איך אני מספר בגאווה שיש לי בן בגולני ושזו חטיבת קו ראשון מתמרנת, זה הדהים אותם. זה מסוכן, אני לא ישן בלילה ובכל זאת אני הכי גאה בעולם. בנוסף לזה, אני לא מגיע מאיזה שבט חובב מלחמות במונגוליה, אני נראה ומדבר כמותם, אז מאיפה המוטיבציה להילחם?".
"למה אתה חושב שיש מגיפת חיפוש נכסים בארץ? כמי שחי רחוק מהקהילה היהודית בווינה, הייתי הרבה יותר בטוח. אבל כשהגיע אליי עיתון של הקהילה היהודית עם מגן דוד ומנורה בתיבת הדואר וכולם ראו, גם השכנים הערבים, זה היה לא נעים. לא הסתרתי שאני ישראלי, אבל כן, כשהבנות דיברו עברית ליד ערבים ברכבת, הייתי תמיד דרוך", אומר וול.
"בישראל, לדבריה, היא מצאה מצב טוב בהרבה מכל הבחינות, אפילו שמצאה את עצמה גם במרחבים מוגנים. העליתי פוסט בנושא שזכה לאלפי לייקים ומאות שיתופים. בעקבותיו פנו אליי לא מעט ישראלים שמתגוררים באנגליה ונחלצו להגן על שמה הטוב", מספר וול.
נראה שהגירה היא לפני הכל בחירה אינדיבידואלית של סוג הקשיים שאיתם כל אדם מעדיף להתמודד. ולמרות זאת, כנראה שאין מנוס מהשאלה המתיימרת: "איפה טוב יותר?". לא בהקשר היהודי, אלא באופן כללי כבני אדם. עד כמה, אם בכלל, טוב יותר לישראלי בישראל מאשר לבריטי בבריטניה או לגרמני בגרמניה. או במילים אחרות: האם בלי קשר למלחמה ולוויכוחים פוליטיים, כדאי לעזוב את ישראל?
"לצורך העניין, המע"מ בהולנד עומד על 21%, אם יש לך חברה, אתה תשלם בסוף 50%-55% מס. האם מצב הרפואה בהולנד, ספרד, פורטוגל ובריטניה טוב מאשר בישראל? אני מודיע לך חד-משמעית שלא. וגם ביטוח רפואי פרטי עולה הרבה יותר. אתה יודע כמה עולה חשמל בהולנד? הכל קפץ במאות אחוזים. יודע מה מחירי הגנים? כדאי לרדת לעומקם של דברים, במיוחד אם עוזבים ממניעים של שיפור תנאי החיים. ואחרי כל זה לזכור שגם אם החלטת לעזוב, אתה צריך להתרגל לחיות כמיעוט בתוך רוב. זה לא הקונספט שמוכר לנו מהבית", אומר ניר.
דיברנו אוף-רקורד עם לא מעט ישראלים לצורך הכנת הכתבה הזו. במיוחד אלה שעזבו בשנים האחרונות. רבים מהם הודו בשיחות סגורות שהם נרתעים מהמצב הפוליטי והחברתי בישראל אבל הסיבה שבגללה עזבו באמת קשורה למצב הביטחוני.
"אני לא לועג למי שבחר לעזוב, אבל מקוממת אותי תופעת המטנפים. אלה שמנסים לשכנע שבישראל הכל נורא, כי בדרך כלל יש מאחורי זה עניין פוליטי והרבה היתממות. אלה כמעט תמיד אנשים מהצד שמתנגד לממשלה ותוך שיחה קצרה אתה מבין שזה העניין. אנשים שעשו את אירופה הקלאסית בעשרה ימים מנסים להסביר לי למה אירופה טובה מישראל. מנפנפים לי בביטוי 'במדינה מתוקנת עושים כך וכך', ואז אני מבקש מהם שיגידו לי מי היא אותה 'מדינה מתוקנת'. עבור ישראלים מדינה מתוקנת היא מדינה דוברת גרמנית או אחת ממדינות סקנדינביה. אבל מה המיסוי שם? השחיתות? הבירוקרטיה? את זה הם לא יודעים", אומר וול.
עוד מוסיף: "הם לא נרשמו כעוסק מורשה גם בישראל וגם במדינה דוברת גרמנית כמוני. הם לא יודעים מה גובה המס במדינה סוציאל-דמוקרטית למרות שקל מאוד לברר את זה. הבריאות הציבורית שם מכסה הרבה פחות משלנו. חינוך טוב בהרבה? זה לא נכון. אתה יודע שבכיתה ד' באוסטריה יש מיון לבית ספר עיוני ומקצועי? כבר בכיתה ד' מנתבים אותך להיות כרטיסן ברכבת".
"בכל מקום שהגעתי אליו ושמעו שאני מישראל אמרו לי 'אל תצפה שזה יהיה מהיר או יעיל כמו שאתה מכיר בישראל'. שפשפתי את האוזניים. הרי אנחנו לומדים על היעילות הגרמנית, על ניקיון הכפיים. אבל מי שחי שם יודע שגם דוברי גרמנית יכולים להיות מושחתים לא פחות ממרכז הליכוד, ומי שלא מאמין לי שיקרא על שערוריית הקמת שדה התעופה ברנדנבורג בברלין, שהיא רק קצה הקרחון למה שקורה גם במרכז אירופה", מסביר וול.
אם סיפור העוזבים הוא עניין שראוי לשים בתוך הקשר - בעיקר בגלל המלחמה באוקראינה והמלחמה בישראל - הרי שגם כמות החוזרים והעולים לא יכולה להסב נחת בשנתיים האחרונות. בשנת 2024 חזרו לישראל 24 אלף ישראלים שעזבו אותה בשנים הקודמות, אבל הנתון הזה צנח מאוד בשנת 2025, שבה רק 15 אלף ישראלים שבו הביתה.
"יש לנו בעיה בחזרה בשנתיים האחרונות", מבהיר פרופ' דלה פרגולה, "לרוב מה שמנבא חזרה או עזיבה הוא המצב הכלכלי, אבל בשנות מלחמה המצב הביטחוני הוא זה שקובע את הטון. עם זאת, כדאי לשים לב לתופעה מעניינת - לאן עזבו הישראלים בשנים האחרונות. לאורך ההיסטוריה יהודים וישראלים עברו למדינות מערביות גדולות. בארה"ב חיים היום מאות אלפי תושבים ישראלים לשעבר. אלפים רבים היגרו לאורך השנים לגרמניה, לאוסטרליה, לבריטניה ולצפון אמריקה - יעדים שבהם יש משטר דמוקרטי ואפשרויות תעסוקה טובות. אבל בשנתיים האחרונות נוצרו קיבוצים חדשים.
"למשל קפריסין, שבה חיים היום כ-5,000 ישראלים. גם ביוון נוצרו קהילות של ישראלים וכך גם בתאילנד. אלה לא המקומות הטבעיים ביותר להגר אליהם, אבל בנסיבות של חירום ולחץ אלה מקומות הגיוניים - המחיה זולה יחסית, מי שיכול לעבוד מרחוק ממילא ימשיך בעבודתו המקורית, קהילות הישראלים מקילות על הקליטה, וסביר להניח שלפחות חלק מאותם עוזבים הגיעו לשם כדי להעביר את מצב החירום הישראלי במקום שקט ויחזרו ארצה בשלב כלשהו, כשהעניינים יירגעו. בכל אופן, זו תופעה חדשה", מסביר פרגולה.
"יש מחקרים וסקרים שבדקו את עמדות הציבור היהודי לגבי אנטישמיות והגירה ומוצלבים עם נתוני הלמ"ס על עלייה בפועל", מסביר דלה פרגולה, "השאלה הייתה אם אנטישמיות מעודדת מוטיבציה להגירה ואם המוטיבציה הזו גורמת לעלייה. הממצאים גילו שיש קשר מובהק ביותר בין תחושת אנטישמיות לנכונות להגר. אבל האם זה מקבל ביטוי בנתוני עלייה? התשובה היא לאו מוחלט. בין להגיד ללעשות יש פער גדול, כי הגירה היא דבר קשה, ומדינת ישראל איבדה חלק מהרלוונטיות כיעד בגלל העניין הביטחוני".
"האנטישמיות השוטפת תמיד דוחפת אנשים החוצה, אבל ברוב הפעמים היא לא מספיקה. הקהילות היהודיות נמצאות בסוג של כלוב. יהודים מרגישים מאוימים בצרפת, בלגיה ושוודיה, והיינו מצפים שמספר העולים משם ישקף את התחושה, אבל הגידול הוא צנוע יחסית. כשהיה משבר כלכלי משמעותי, למשל בצרפת ב-2014-2015, היה שיא של עולים. בעבר הרחוק רוב המהגרים בעולם, נניח האיטלקים והיהודים שהיגרו לארה"ב, היו השכבות הנמוכות בחברה שחיפשו עבודה".
"היום אלה בעיקר המשכילים שמהגרים. המספרים קשורים בכלכלות של המדינות שמהן באים. לצורך העניין, כשארגנטינה שלחה לנו 6,000 עולים ב-2001, זה קרה כי הבנק המרכזי פשט את הרגל. אנשים בורגנים הגיעו לפת לחם ובאו הנה. בריטניה בתקופת תאצ'ר החליטה שאין יותר מדיניות סעד, היה משבר כלכלי אדיר לתקופה מסוימת עם אבטלה גדולה - ומספר העולים מאנגליה גדל מאוד באותה שנה", מסביר פרגולה.
ויש נקודה נוספת שפרופ' דלה פרגולה מדגיש: רוב היהודים שעולים ארצה נוטים להיות יותר דתיים ויותר ציוניים. שיעורם של אלה מהם שעברו לגור בהתנחלויות גדול מאחוז המתנחלים בארץ. כל זה בזמן שהיהודים החילונים בחו"ל מתחברים הרבה פעמים עם בני זוג לא יהודיים, מסתובבים במרחב לא יהודי ועניין הזהות היהודית פחות רלוונטי עבורם.
"היהודי שגר בלונדון או פריז אולי חושב לעזוב ויגיד לנו את זה במשאלים, אבל על פי הנתונים הוא כנראה ימשיך להמתין ולהתלונן על המדינה שלו. חלק קטן יעלה לארץ, בעיקר אלה שתואמים יותר את הקואליציה הנוכחית, והחלק הקטן ביותר יחפש פתרונות בקנדה או בארה"ב או במקום אחר, מתוך ידיעה שגם שם המצב לא משהו. זו סיטואציה של תסכול קיצוני שיהודי התפוצות נמצאים בה. וגם ישנו הפיל הפוליטי שבחדר. רבים מהיהודים שם הם ליברלים ורפורמים. התדמית של מדינת ישראל ככזו שבה המגזר החרדי הוא חלק מהממשלה ושלאומנות נורמלה בפוליטיקה הישראלית לא תואמת את הזהות של רוב יהודי התפוצות, שפרט לחרדים נוטים להיות יותר ליברלים ולהצביע לשמאל".
"אנחנו בדרך לראות עלייה מהמערב בגלל ענייני כלכלה ואנטישמיות", הוא מנסה להרגיע למרות המספרים המדשדשים בינתיים, "אבל זה לוקח זמן. אנשים במדינות מערביות מתנהגים אחרת מאשר במזרח אירופה. הם חיים טוב, ולא בכל מקום חווים אנטישמיות מטרידה עד כדי כך שמאלצת אותם לעזוב", אומר סופר.
"אני מסכים עם פרופ' דלה פרגולה וחושב שהם לא יעלו רק בגלל אנטישמיות, אלא אם ירגישו שטוב פה וכדאי להגיע הנה. מאז 7 באוקטובר ראינו משלחות סולידריות שהגיעו כדי להתנדב פה וראינו גם עלייה בכמות החיילים הבודדים. למרות שמדובר כרגע במאות ואלפים ספורים, יש גידול בהגעה ממדינות כמו אנגליה וצרפת. דווקא מארה"ב אין שינוי במגמה מאז חילופי השלטון, כי ממשל טראמפ נותן תחושה שהוא יודע להתמודד עם אנטישמיות", מסביר סופר.
"עבודה זה אחד החסמים המשמעותיים לעלייה, כמו גם שפה, ולכן הקמנו 47 תוכניות סטודנטים שמאפשרות לאנשים ללמוד באקדמיה בשנתיים הראשונות בשפת האם שלהם ולקבל סיוע באולפן ובשכר דירה. עושים הכל כדי שהחיים של העולה יהיו קלים יותר. הבעיה היא שבסוף, תחשוב על אדם שמוכר בית בארה"ב אבל יכול עם הכסף הזה לקנות דירה בעפולה. רק שהוא רוצה דירה ברעננה, ליד החברים האנגלוסקסים שלו. אנחנו מנסים לעשות עלייה קהילתית והבאנו עשרות משפחות ביחד לנהריה ולבאר שבע, אבל אם רוצים מסות, זה דורש השקעה בתשתיות שמותאמות עלייה. רק ככה נצליח וגם נשאיר את מי שכבר הגיע הנה", מסביר סופר.
"ישראל היא מדינה מאתגרת, ומי שאין לו סיבה אחרת כמו משפחה או אידיאולוגיה, קיים סיכוי שיעזוב", מסכם אסף וול. "השאלה היא למה לאירופה. זה באמת הימור גרוע. אנשים עוד חיים על תהילת העבר האירופית ולא מבינים שזה נגמר. רואים ארמונות וגנים ולא מבינים שאין לזה משמעות למי שחי שם. תראו את נתוני הצמיחה באירופה - בין שלילי ל-1.5%. בישראל הצפי השנה הוא 5.5%, וגם התמ"ג הישראלי גבוה מאשר ברוב מדינות אירופה. המסר שלי לעוזבים ולמנסים הוא: לכו תראו עולם ומעמדת כוח ובחירה תחליטו מה טוב לכם. הכי גרוע להיות קורבן שנשאר בעל כורחו במקום שלא טוב לו - ולהתלונן".
התרעות פיקוד העורף