לא התקווה של מכבי חיפה להעפיל אל ליגת האלופות, לא מדליית הזהב לנבחרת הנשים בהתעמלות אומנותית ואפילו לא המעבר המתוקשר של דניאל פרץ לשורות באיירן מינכן, אבל בכל זאת - הגביע הוא שלנו!
אם כי כנראה היינו מוכנים לוותר על התואר הזה בכיף: בסוף השבוע האחרון התפרסם דירוג המדינות היקרות ביותר ב-OECD, ממנו עלה כי מדינת ישראל, בין הנחשלות בתחומים כמו חינוך למשל או מדינת תחתית בדירוג השחיתות של הארגון, היא אלופת הארגון ביוקר-מחיה.
מי אחראי? מפתה להפיל את התיק על הממשלה הקודמת (שהדוח נערך בתקופתה) או על הנוכחית (שהבטיחה לתקן, אבל רק החמירה), אבל האמת היא שהאשמה היא של כולנו, שמאמינים שלמישהו באמת אכפת כמה כסף עולות לנו הקניות בסופרמרקט.
אני לא יודע מה אתכם, אבל אני מאלה שאוהבים לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית: בישראל אני, כמו רובנו, מסוגל לשקוע בוויכוח הפנימי ובביקורת נוקבת על הממשלה, אבל שאני מדבר עם מי שמתגוררים בחו"ל, אני הופך ליח"צן, כזה שגם בשאלות הקשות ביותר מסביר שהמציאות היא מורכבת.
אחת השאלות שאני נוהג לשאול את בני שיחי, היא "האם ביקרת בישראל?". עד לפני כמה שנים, ההסתייגות העיקרית ששמעתי מפי מי שהצהירו על עצמם שתמיד חשבו על זה אבל עוד לא הספיקו לממש, הייתה האיום הביטחוני.
קצת כמו שאמי הקשישה יכולה לשמוע שאני טס לשבוע בניו יורק ולהזהיר אותי ש"רוצחים שם אנשים ברחובות", כך מי שצורך את רוב המידע שלו על ישראל מהכותרות החדשותיות, יכול להתרשם שמדובר באזור מלחמה, בעוד שבתכל'ס, למרות סכנת התלקחות שמרחפת מעל לראשנו מעצם קיומנו כאן, ישראל היא עדיין אחד המקומות הבטוחים בעולם: נהג המונית אולי ינסה לעגל מחיר בדרך מנתב"ג לתל אביב או ירושלים, אבל שוד לאור יום הוא עדיין מחזה נדיר.
תכף נחזור ליתרונות ולמגבלות המיוחדות של ישראל, אבל קודם כל, למקרה שלא שמתם לב, תעשיית התיירות בעולם מתפוצצת. זה לא מקרה שמחירי הטיסות והמלונות בעולם קפצו. מה שפעם היה שמור מה שכונה "חוג הסילון", הפך בעידן הלואו-קוסט לבידור להמונים.
לא ניכנס עכשיו לכל הסיבות, אבל בגדול נאמר שעוד לא התרגלנו לכך שמעמד ביניים נוצר לפתע במדינות עם אוכלוסייה ענקית כמו הודו וסין - והנה באה הקורונה, שהשחרור ההדרגתי מהגבלותיה פגש לא מעט אנשים שכל מה שרצו היה להתרחק כמה שאפשר מהבית, וכשמענקי הקורונה בכיסיהם אחרי שנתיים שבהן לא היה על מה לבזבז אותם, הם התנפלו על השמיים הפתוחים.
למרות גידול במספר התיירים בישראל, אפשר לומר שאנחנו החמצנו את הגל הזה - למרות שהיינו אחד היעדים הראשונים בעולם שהשתחררו ממגבלות הקורונה והפעם לא בגלל סיבה ביטחונית של חשש מהתלקחות אזורית או פיגוע ביטחוני, אלא רק מהפיגוע שמתגלגל על מדפי הסופרמרקטים שלנו, זה שמשאיר את התיירות בעיקר לאוליגרכים רוסיים.
אם לתמצת את עיקר הביקורת על ישראל, הרי שהיא אינה עוסקת - כפי שמקובל לחשוב - בקונפליקט עם הפלסטינים, אלא מתמצית במשפט הבא (לא ציטוט ישיר, אבל בהחלט מבטא את רוח המקור): "תל אביב נהדרת, ירושלים מרגשת והמדבר מקסים, אבל למה הכל כל כך יקר?".
הנה כך נשחקים יתרונותיה הטבעיים, שלא לומר הבלעדיים של ישראל: מעבר מאזור וולקני גבוה לאזור מדברי, ים המלח, המכתשים, נסיעה של כמה שעות שלאורכה מתחלפים כמה אזורי אקלים - ועוד לא אמרנו מילה על האתרים הקדושים למאמינים בני שלוש הדתות המונותאיסטיות, במדינה שבה החליף ה"יקר" את ה"מסוכן" כהתנגדות עיקרית לבילוי חופשה.
כך מתאבדת תעשייה שהיא בין הענפים המכניסים ביותר במשק של מדינות האגן המזרחי של הים התיכון, תחומה בין אתרי מורשת בלעדיים לבין רצועת חוץ שנמתחת מצפונה לדרומה.