אחד המראות המרגשים שכולנו ראינו עם פרוץ המלחמה הוא ללא ספק פרצופו של הישראלי היפה, זה שיצא מהבית להתנדב בהמוניו. אלפי מיזמי התנדבות עדיין ממשיכים לפעול ברחבי הארץ, אם כי הצורך בחזרה לשגרה, חזרה לעבודה וגם שחיקה, נותנים כבר את אותותיהם. אין ספק כי גם אחרי המלחמה הארוכה ביותר שידעה מדינת ישראל (שסיומה הברור עדיין לא נראה באופק), יידרשו עוד זמן רב, משאבים וגם כוח התנדבות גדול, כדי לסייע בשיקום. גם היום, המצוקה הקיימת והצורך גבוהים מאי־פעם ולכן כבר עכשיו יש לתכנן במרץ פתרון ליום שאחרי ולתת מענה רציף ומקיף לכל מי שיזקק לכך אחרי המלחמה.
מצג שווא ועצימת עיניים: החורים והטענות ההזויות של דרום אפריקה בתביעה נגד ישראל
איך יכול להיות? בת 29 אם לבת 22 - "רק שבע שנים מפרידות ביניהן"
אז מה בדיוק יהיה כאן ביום שאחרי, ואיך לחברות קטנות וגדולות במשק יש קשר לכך? אולי כדאי להתחיל בנתונים היבשים שמצביעים על הבדל חד בין שיעורי ההתנדבות בשלושת השבועות הראשונים למלחמה, לבין שיעורי ההתנדבות בשבוע השישי. בתחילת המלחמה, התנדבו 45% מכלל האוכלוסייה, לאחר שישה שבועות, שיעור ההתנדבות ירד ל־29% בלבד. נתון מעניין נוסף הוא ש־55% מכלל המתנדבים במלחמה, התחילו להתנדב רק בעקבותיה, משמע לא התנדבו לפני המלחמה.
היכן התנדבו הישראלים? ובכן, ההתנדבויות במלחמת חרבות ברזל נפרשו על פני מגוון רחב של תחומים: 60% מהמתנדבים התנדבו בהכנה, באיסוף ובחלוקת ציוד ומזון. 27% התנדבו בגיוס תרומות. 25% התנדבו בהסעות ובשינוע. 21% התנדבו בפעילויות הסברה, תחום חדש שאנו רואים בעקבות המלחמה, ו־11% התנדבו בקטיף חקלאי. רבים מהמתנדבים משלבים בין פעילות התנדבות לבין תרומה של ציוד או כסף. כך, לפי הנתונים, 53% מהמתנדבים והמתנדבות תרמו כסף, ו־78% תרמו מזון או ציוד.
הירידה שאחרי
אלעד בלומנטל, מנכ״ל עמותת Oneday, המרכזת אלפי מיזמי התנדבות מדי שנה, עוסק בתחום ההתנדבות כבר מעל לעשור ולא מופתע מההתגייסות המהירה של האזרחים, וגם לא מהירידה החדה שלה. אלה מגמות שהיו כאן גם בקורונה ובתקופות משבר אחרות שידעה המדינה.
"בפריזמה של עשור ואפילו יותר, אנחנו רואים באופן מובהק פיקים של התנדבויות, בעיקר בעיתות חירום, בין אם קורונה, השריפה בכרמל ואפילו בשלג הגדול בירושלים. זה קורה גם בחגים אם כי בעצימות נמוכה יותר, אבל בהחלט אפשר להצביע על מגמות מאוד ברורות. בימי שגרה רק 20% מהאנשים מתנדבים באופן שוטף ולא יותר מכך. מהבחינה הזו, מה שקרה בשבעה באוקטובר לא מפתיע מבחינת ההיענות המדהימה של האנשים. אני חושב שזו הפעם הראשונה שמערך כזה קרה בהיקף חסר תקדים".
גל הירידה בהיקף המתנדבים כאמור, לא מפתיע את בלומנטל. לכן היום הוא מתריע כי חשוב להיערך כבר עכשיו ליום שאחרי. "קודם כל זה טבעי. בשבועות הראשונים אנשים רבים הרגישו צורך לעשות משהו, קודם כל כמובן כדי לסייע לאחרים, אבל גם באיזה שהוא מקום לעזור לעצמם. אלא שבהתחלה הייתה תחושה שאנשים נהרו בהמוניהם באופן לא מסודר, אז אומנם כל צורך התמלא, אבל קרו מקרים שהצורך התמלא בצורה לא יעילה כל כך".
זה היה מצב שלא נתקלנו בו ונדמה שגם המערך הזה לא ידע איך להתמודד.
"לא היה פה ממש תכנון או ניהול של האירוע. אנשים הגיעו באופן פרטי ובכלל היו המון יוזמות פרטיות שעברו בקבוצות הוואטסאפ. מישהו שלח שצריך משהו באיזה מלון ואז גילה שהגיעו עוד 300 אנשים. מצד אחד זה מקסים, ומצד שני זה לא יעיל. וקורה שלפעמים במקום שבו זקוקים ל־20 מתנדבים מגיעים 80. זה בא לידי ביטוי גם בתרומות כלכליות: אזרחים פרטיים או עמותות גייסו כסף, והמון מיליונים נשפכו בשבועות הראשונים".
ומה קורה עכשיו?
"תכנון וניהול זה משהו שמאוד חסר, היכולת לשתף ולחבר בין צורך ובין מענה. וכמובן, ככל שהמערכה הולכת ומתמשכת ולא מראה סימנים של סיום, יש שחיקה, המשק חוזר לשגרה וחייב להמשיך ולנוע - ואנשים מגיעים פחות. הצרכים הם רבים עכשיו, אבל ביום שאחרי נצטרך פה משהו שהוא קצת מעבר לבגדים ולציוד, אלא בנייה מחדש אפילו של יישובים. כשמסתכלים על צרכים במבט חירום, מסתכלים על פאזות. בפאזה הראשונה צריך את הדברים האקוטיים שחייבים לתת להם מענה כמו מחסה, אוכל, ביגוד. אחר כך מגיע שלב בניית הקהילה מחדש וכאן נצטרך מסה מאוד גדולה של מתנדבים".
בלי להתחייב
הפתרון של בלומנטל והעמותה שהקים מתייחס קודם כל לחלוקה לא בזבזנית של משאבי התנדבות אנושיים עם ראייה לטווח רחוק. "קודם כל כשכל זה קרה אנחנו ישבנו קצת על הגדר כי ראיתי את זה קורה גם בתקופת הקורונה. הייתה התגייסות מאוד גדולה של אנשים, המון עמותות רצו קדימה ובלי יותר מדי מחשבה. ובשלב הראשון אמרתי לכולם, בואו נחכה, כי ברגע שהכל ייגמר או ידעך אנחנו נהיה שם כדי להיות המאסף ולדחוף עם 10,000 המתנדבים שלנו את העגלה הזו קדימה היכן שצריך. מראשית המלחמה היה ברור שהצורך הרי יישאר והאנרגיה והמסה העצומה תרד, ואנחנו נהיה שם בדיוק בשביל זה. זה באמת מה שקרה, זה הזמן שבו פרצנו קדימה".
מודל ההתנדבות הייחודי של Oneday נבנה בשנת 2016 מתוך צורך של בלומנטל עצמו שמאוד רצה להתנדב כשהיה סטודנט באוניברסיטת באר שבע, ובכל מקום שאליו פנה ביקשו ממנו להתחייב למספר שעות מסוימות בשבוע ולאורך זמן.
"כבן טיפוסי לדור ה־Y וגם כסטודנט עם המון מטלות והתחייבויות על הראש, המילה שהכי הפחידה אותי היא התחייבות. אז פשוט אספתי כמה אנשים שלמדו איתי ובכל חודש בחרנו ללכת להתנדב יחד במקום אחר. פעם זה היה באריזות מזון לחגים, פעם מישהי לקחה אותנו להתנדב עם בעלי חיים, וכך נוצר הווי התנדבותי שהקפדנו לעשות יחד כקבוצה. גילינו כמה דברים מעניינים, קודם כל שהתנדבות היא לא רק אקט חברתי שמסייע לחברה אלא גם משהו מאוד מגבש בינינו. פתאום אתה רואה את חבריך לכיתה לא רק לאור פלורסנט וזה יוצר המון חברויות. היינו בהתחלה 20 איש, ולאט־לאט היו מצטרפים חברים של חברים, עד שהגענו למצב שבכל חודש הכפלנו את עצמנו במסה עד שהגענו ל־500 מתנדבים שעובדים יחד בשוטף, וכך נפתחה העמותה".
המודל הייחודי והחדשני של העמותה מותאם בעיקר לצעירים בינינו, אבל לא רק, והוא בעצם מאפשר בלחיצת כפתור, בעיקר למי שמעדיף את האינטראקציה שלו באונליין כיאה לבני דור ה־Y וה־Z, לבחור מרשימת ההתנדבויות תאריך, יום שמתאים לו, בלי התחייבות ארוכת טווח, ופשוט להגיע.
מודל נוסף שנבנה על ידי העמותה שכבר פועל בשנים האחרונות ומותאם במיוחד למצב הנוכחי הוא גיוס מתנדבים דרך חברות במשק כחלק מהאג'נדה של מקום העבודה בין באופן קבוע ורציף על בסיס חודשי או שבועי, ובין אם כחלק מיום גיבוש שמערך חברה מחליטה לעשות לעובדיה.
"התגייסות של חברות במשק למיזמי התנדבות ארוכי טווח היא הפתרון האולטימטיבי. כאשר חברות מרכזיות ייקחו תחת חסותן פרויקטים ספציפיים כמו ליווי מתמשך של אחד היישובים או של קבוצה אחרת שזקוקה לתמיכה ושיקום - הדבר יאפשר תרומה משמעותית בעלת אפקט אמיתי, לא כזה שחולף תוך שבועיים־שלושה. זאת, בנוסף ליתרונות האדירים שיש בהתנדבויות של עסקים וחברות, לרבות העצמת תחושת המשמעות של העובדים, חיזוק החיבור והמחויבות למקום העבודה וגיבוש של הצוות".
איך בונים מערך התנדבות "לא בזבזני" כהגדרתך, לאורך זמן?
"אנחנו עובדים עם הרבה מאוד חברות בשוטף עוד לפני פרוץ המלחמה, ובימים אלה אנחנו עושים חיבורים בין חברות ליישובים שונים שנותנים להם מענה רחב היקף. בין אם בכוח אדם, בין אם במענים שונים של משאבים כלכליים, סדנאות או כל דבר שיסייע להליך שיקום היישובים עצמם. אני חש מחויבות גם כלפי המתנדבים שלי, גם אלה שמגיעים באופן פרטני, ואני לא רוצה שייווצר מצב שבן אדם פרטי שמפנה מזמנו, מגיע למקום ושולחים אותו בחזרה הביתה. כך גם העבודה מול החברות, אנחנו מתאימים בדיוק את הכוח ההתנדבותי לצורך. בסופו של דבר התנדבות של חברות משמרת את הכוח ההתנדבותי לאורך זמן. כשאדם עושה את זה כחלק משגרת העבודה שלו, שגרה של עשייה חברתית מדובר במשהו שהוא לא תלוי מצב חירום, אלא נכנס ללו"ז השגרתי".
מה קורה עם התרומות בימים אלה, אחרי הבום הגדול?
"תמיד צריך לגייס כסף, במיוחד בתקופה הזו, והרבה תרומות הולכות עכשיו מן הסתם לענייני לחימה. אבל אני מבקש להזכיר שצריך להמשיך לקחת בחשבון הרבה צרכים שלאו דווקא קשורים באופן ישיר ללחימה, עמותות שזקוקות למשאבים וסיוע, מוסדות לקשישים או לילדים עם צרכים מיוחדים, שלאו דווקא נמצאים בעוטף או בצפון. הצרכים שלהם קיימים בשגרה ולא פחות בחירום ולפעמים אף יותר. אז אומנם הרבה כספים הולכים למערך החשוב של הלחימה וזה ברור ומובן, אבל עדיין שימו לב למי שנשארים בתקופה הזו קצת בצל וזקוקים לכם".