בהנחה שהאדם היה רוצה לשלוט בחייו עד כמה שאפשר – ולא רק להיגרר על-ידי תהפוכות סתמיות של הגורל, בן-דודו "חֲמוּר הסֵבר" של המזל (שכן קשה יותר להפסיד במשחק שאת חוקיו קובע האיש בעצמו...). למרבה האירוניה החופש הכי גדול שניתן להם לבני-האנוש הוא דווקא הבחירה שלא להחליט באשר למה שיקרה אִתם – ולרוב גם לא ליזום יתר על המידה בכל הנוגע לכך. אין נוחיות גדולה יותר מלהיסחף עם הזרם ולהיות מכוּון כל הזמן על-ידי אחרים, מבלי להידרש להכרעות קשות מִדַי ולקביעה ברורה של דברים מראש; מהפַּשטוּת שקיימת בעשייה מדויקת של מה שאומרים – לא למעלה ולא למטה מזה. וחירות זו מוענקת לכל מָאן-דְהוּ מיום היוולדו, בעצם, ומונחת בפניו ממש כמו על מגש של כסף, ורבים הם הטיפשים שמתפתים ליטול אותה בחופזה גדולה מִדַי; כאלה שמוכנים להעביר את כל ימי חלדם בדומה למשחק הקובייה – וכשהיא עוד מוטלת בידי הזולת – שנותן לגמרי באקראי את הנולד; ועדיין לחיות מאושרים בהיגררותם האווילית: במקום לנהל – להיות מנוהל; תחת המצב, בו מוליכים את העניינים – מוּבלים על-ידיהם.

מכאן שהמסר הבסיסי בכל הכתוב שלהלן, שהשגת ההצלחה המיוחלת תתאפשר רק למי שישכיל לנתב את צירוף המקרים שמזמנים לו החיים ולתעל אותו על-פי רצונו; מציאת הדרך ליצור את הגורל – במקום לציית לו בצורה עיוורת כבטרגדיה יוונית נדושה. שכן יש להכיר בכך, שאין ביכולתו של האדם למשול ביד המקרה – אך בהחלט ראוי שישתדל מאוד להשפיע על תעתועיה. וגם כשברור כבר שאי-אפשר לשנות את העובדות – הרי שתמיד ניתן לשנות את הגישה לעצם היותן, את ההתייחסות אליהן ואת מה שניתן להפיק מהן. כי אין ספק שהשליטה בחייו של כל אחד תהיה גדולה בהרבה אם הוא זה שיחליט בעצמו על אמות המידה שלו... 

לשון אחר: אין לוותר לעולם, ויש לחשוב תמיד ולפעול בהתאם. וגם בשעה שפוחדים מאוד ועומדים על סף תחושת חוסר האונים – דווקא במצב זה אסור להתקפל ולהיכנע. יש להוסיף ולנסות עד אשר יימצא הפתרון. ובדיוק אז, כשהסכין מונחת אצל הצוואר, חובת המוח כפולה ומכופלת להתחדד ולהִשתחֵז; לגלות את מרב התושייה: כושר המצאה, חוש התמצאות ובינה מעשית במיטבה. שכן זה אף פעם לא תם – אלא רק כשזה באמת נשלם; וצריך להמשיך ולהאמין בדבקות כי "אין דבר כזה – שאין דבר כזה...".   

והמסר שלעיל מועבר תוך הדגשת שלוש המסקנות העיקריות הבאות:

• הפסיפס האנושי, מהיותו כל-כך מורכב ומסובך, דורש הרבה מאוד חוכמה, ניסיון עשיר וכוח רצון עז על-מנת להתמודד עם משוכות הניהול  וההתנהלות העצמיות. מאידך הוא עלול גם להפוך בנקל לכלי משחית מסוכן ביותר – במיוחד בשל נקודות התורפה שלו; שכן עוד מימי נֹחַ ידוע "כי יצר לב האדם (ברוב המקרים...) רע מנעוריו...".

• המתודולוגיה והטכניקות להובלת החיים והבלתי צפוי בהם כראוי מושתתות על פיתוח של אינטליגנציות רגשיות תוך-אישית ובין-אישית, טיפוחן, העצמתן –  ושילובן בכל התהליכים שמוכתבים על-ידי ההיגיון והתבונה השכלית.

• אין דרך אחרת להשיג הצלחה אישית מלאה מאשר לאזן בין העולמות הפנימי והחיצוני – למרות השוני המהותי הקיים בין זוג מרכיבי החיים הללו; וככל ששיווי-משקל זה גוֹבר ומתעצם – כך גדל הסיכוי לשגשג ולפרוח יותר. 

ולסיכום 

האמור בהמשך נטול כל כוונה להתיימר ולשנות את העולם החיצון – שכן אין בנמצא שום אויב מבחוץ. שדה הקרב האמיתי והאקוטי מתקיים ומתרחש בנבכֵי האדם בלבד. המוּדעוּת לַבעיה היא לפחות מחצית הדרך לפתרונה; כך שהתודעה מצוּוָה להנחות את הנשמה, ונגזר על המוח להורות את הלב והגוף. כל זאת – אף שהם נזקקים האחד לרעהו, ולכן ראוי שתשרור ביניהם לכידות מלאה והפריה הדדית מעצימה. 

ובאשר ליישום, כלל אחד תמיד נכון: חרף הנתון שקל לנתח ולהעלות על הנייר את הדברים בסדר רישום הגיוני כלשהו – הרי שבחיים אין הדבר כך: הם הרי בעצם כול מה שקורה מעל ומעבר לעיסוקים ולתוכניות שבהם הפרט מעורב וטרוד כל-כולך... והעשייה כמכלול מושתתת על פעילות שתי וערב – מעט מזה וקצת מההוא – ואין מרשם מוכתב של כמויות ועיתויים מפורטים, אלא שזירה של דינמיקות נכונות, כשהן רוחניות ופיסיות בדיוק כַּמתבקש מן המצב בו נמצאים. והכי חשוב הוא להפנים עמוק את העובדה כי כאשר נבחרה כבר הדרך – יש הבדל, לא מעט פעמים, בין זה שלומדים להכיר אותה היטב לבין עצם הצעידה בה בפועל. כי הדרך לרוב חזקה ונכונה יותר מהפוסעים במשעוליה...     

ואין דרך טובה יותר מלחתום תפישה זו מאשר לפרוס עשרה משפטי מפתח – שיש בכוחם לשמש כתמרורֵי הנחיה או כסימני אזהרה – והמִתקשרים איכשהו לתפיסת הניהול הנכון של קלידוסקופ החיים ולשליטה טובה יותר על מה שמתרחש בו... 

1. נכון שהחיים קודמים לאיכות החיים – אבל אם כבר נגזר לצעוד בנפתוליהם, כדאי להשתדל ולסחוט מהם את הכי טוב שמזדמן. הואיל ומכסת השנים שניתנה לכל בן-תמותה קצובה ואינה נמשכת לנצח (ומה גם שעל-פי אמונות רבות החיים הנָם, בעצם, מעגל שמתחיל ומסתיים באותה נקודה...) – הרי שצריך לשאוף למלא אותם לכל אורכם ברוב עניין, בריגוש מלהיב ובתועלת מרבית; משום שכשהזמן על פני האדמה הנו מוגבל – אזי בהחלט ראוי למצותו ולשמוח בו כמה שיותר ולא לבזבזו לריק על חוסר מעש ותלונות מלוות בבכייה בשל כך. ובצורה מטפורית: להשתדל לחיות כל יום פעמיים... 

2. נהוג לחשוב כי זה שנמצא כבר בַּתחתית אינו צריך לפחוד עוד מנפילה נוספת; אלא שיש לזכור כי תמיד יכול להיות מקום עוד יותר נמוך מזה שנמצאים בו כרגע...

3. אין הרגשה גרועה יותר מלחוש בלתי חיוניים ולא משמעותיים ביומיום; זה כמו להמשיך ולנוע בנתיבות הקיום בחוסר כול תכלית ועניין כלשהו – במֵעֵין ניסיון נואש להחזיר את טיפות הגשם אל אותו הענן שממנו הם נשרו. הטעם בהכרה, שנחוצים ותורמים למישהו או למשהו – בעיקר בשלבים המתקדמים של החיים – הנו עולם ומלואו... 

4. ההצלחה משולה לַכדור במשחק הכדורגל: רצים בעקבותיה ללא ליאות ועושים ככל שניתן על-מנת להשיגה; אולם בניגוד למתחולל במגרש, הרי שבחיים, כשמגיעים אליה ואוחזים בה – יש להיזהר כפל-כפליים מלבעוט בה...

5. אין הֶגשם חשוב יותר במרוץ היומיומי האינסופי מאשר הגילוי העצמי. יש כאלו המפטמים את הרֶזוּמֶה האישי שלהם בתפקידים ייחודיים ורמי-מעלה בכדי לזכות במִשׂרה נוחה, מכניסה ומכובדת יותר; אלא שמחוסר פתיחות או מהֶעדר נכונות בכלל – וייתכן סתם משום החשש לבצע זעזועים כלשהם בַּשגרה שלה הורגלו – הם פשוט נמנעים מלהתעמק, מלחקור ומלוודא, שהנתיב בו הִנָם פוסעים הוא אכן בחירתם הנכונה, אלא ממשיכים לרמות את עצמם כי זו הדרך היחידה לעבור את היום בשקט. אבל מגיע הרגע, שבו שקרים אלה פשוט מתעייפים ופורשים, ואז בבוקר אחד הללו מתעוררים סתם כך למציאות, בה מתחוור להם שלמרות עמלם הֶעָנֵף חובק העולמות וניסיונם העשיר, שנבנו ונקנו במשך שנים רבות בשקידה, בדם, ביזע ובדמעות – אין כל קשר בין עיסוקם בפועל לבין מה שבאמת הם היו רוצים לעשות...  

ומבלי להקל, ולוּ במעט, בהיקף העשייה, בחשיבותה, בידע ובמיומנויות שנרכשו, חייבים לעצור מדֵי פעם את הדהירה האובססיבית קדימה ליעדים שהוגדרו מכוח האינרציה, לפשפש בקרביים של מהות הפעילות ולשאול על מידת שביעות-הרצון ששואפים ממנה – שמא יתברר במפתיע שלא לַ"ילד" הזה פּיללו. הגם שהתשובה עלולה להביא לכדי מהפך משמעותי ביותר, היא עשויה להוליך, בסיכומו של דבר, אל הסיפוק העצמי וההנאה האמיתיים בחיים... 

6. בתוך הלחץ וההמולה, שנובעים מהטיפוס במעלה המִשעול המוביל אל הפסגה, חייבים להרפות מִדֵי פעם מהמְכוּוָנוּת התמידית, על-מנת להניח לצרכים האנושיים הפשוטים ביותר, כביכול, להשתלט על הגוף והנשמה. לפיכך מומלץ מדי פעם לחרוג במוּדע מן המשטר הנוקשה והסגפני, שכופים כל הזמן על הנפש, וזאת כמאמר הפתגם היפני הקדום: "אפילו הדגים עצמם אינם יכולים לחיות רק במים צלולים לחלוטין...". ואם המעשים נובעים מבחירה – הרי שהמחליט ניצב מעל למרוץ ה"עכברים" שלעיל ולא מחוצה לו...

7. כל הלכה, משכנעת ככל שתהיה, טעונה הוכחה ובחינה אישית. אסור לקבל אף פעם את הדברים כמובנים מאליהם; כתורה מסיני. או אֲלִיבָּא  דֶבּוּדְהָא: "אין להאמין לכל מה שנאמר – גם אם זה בא מפיו של החכם הגדול ביותר ונשמע הגיוני מאוד, יפה, נכון וצודק – מבלי שייבּדֵק אישית על ידי המאזין..."; שהרי חקירת האמת רק מחזקת אותה, בעצם. ובצורה יותר בוטה ונוקבת דרש אלברט איינשטיין: "אמון עיוור בסמכות הוא האויב הגדול ביותר של האמת...". ואילו סוקרטס גרס באופן מקיף באשר לכך: "חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם..."; כי "כל בני האדם שואפים מטבעם אל הדעת..." טען החרה אריסטו באורח עוד יותר כוללני...

8. מותר, וגם מומלץ ביותר, להמריא גבוה ככל שניתן על כנפי החזון, הפנטזיה וההשראה – או בצורה פיוטית משהו, אם יורשה: "העתיד שייך לאנשים שמאמינים ביופיים של חלומותיהם...". שהרי הכוח האמיתי, שמוליך בפועל לשינויים בפרדיגמות ובאקסיומות שמקבעות את דפוסֵי ההתנהלות והניהול,  מתחיל וצומח מכיסופים ומשאלות-לב. אולם בשביל להימנע מאכזבה, שעלולה להיות מלוּוָה בתחושת כישלון בשל אי-העמידה בציפיות, יש לזכור דבר אחד: מרחב החופש האמיתי, המאפשר את הביצוע, זהה, בסופו של יום, בדיוק לאורך ה"חבל" שנמתח מן הדמיון ועד למציאות... 

9. יש להקדיש משאבים לביצוע "תחזוקת האני", כלומר לטפל באופן יזום, ממושמע ומסודר בארבעת הממדים המרכזיים של המכוֹנָה האנושית: השכלי, הרגשי, החברתי והגופני. כל זאת – בדומה לביצוע תחזוקה בכל מערך או מכלול טכנולוגי באשר הוא. גם אם זו רוטינה משעממת לעתים, שנתפסת לרוב כטורח ממשי שאינו מניב גמול מיידי, ומזדקקים לכל כוח הרצון על-מנת להקצות לעניין זמן מיוחד – הרי שהיא הכרחית מאוד בכדי להיות בכושר מלא מכל הבחינות, כך שתתאפשר השגת היעדים בחיים, וניתן יהיה להפיק את המיטב מהתנהלותם, וליהנות מהם בצורה הכי ראויה. כי אין בגידה נוראית יותר ממעילת הגוף בציווּיי הרוח וההפך; זו שמבטאת בצורה הכי קשה את קינת הארעיות של בני-התמותה. במילים אחרות: צריך האדם להעריך שהוא בחיים ובריא בכל המובנים! כי את כל השאר ניתן לרכוש בכסף (אם יש...) –  ואלה הם באמת דברים משניים...   

10. האחרון – המאגד, במובן מסוים, את כל הנזכרים לעיל: המפתח להצלחה מכל סוג שהוא נעוץ, בראש ובראשונה, בעשייה של האדם קודם כול בעצמו – ולמען עצמו; תוך יישום מקסימלי של חוכמתו, כישוריו והתשוקה שמפעמת בקרבו להשיג את מבוקשו. שהרי על זה כבר אמר מי שאמר: "אם ידך לך לא תושיע – הרי שגם לא אל מרקיע..."; או כפי שנוטה להזהיר באירוניה פתגם אפריקני עתיק: "מן הראוי שכל אחד ינשוף בחצוצרה שלו במו-פיו, שכן איש לא יעשה זאת בעבורו – מפני שכל האחרים עסוקים בתקיעה בחצוצרות הפרטיות שלהם...".   

ואולי הכי ראוי לסיים מאמר זה, על שורת ההיגדים והעצות המובאים לכל אורכו, בתשובתו של אותו רבי לתלמידיו (אותם אלה שרצו לבחון את חוכמת שֵׂיבָתוֹ ולהוכיח כי מוגבלת היא – בהביאם לפניו, מעשה קונדס, פרפר חפון בכפות ידיו של אחד מהם על-מנת להקשות עליו: האם חי הוא – או מת? יַעֲנֶה "חַי" – ימחצוּהו למוות; יֹאמַר "מֵת" – ישחררוהו ויתעופף לַחופשי...): "בידיכם הדבר...".

עוד פרק מהספר "ניהול נכון בחיים – אוּמָנוּת, אֳמָנוּת או מַדָע?" שנכתב על ידי דודו אַיְיבֶּר ויצא לאור בשנת 2010. הספר תורגם לאנגלית בשנת 2015 – ומאז מופץ ברחבי העולם על-ידי Amazon.