"הלוואי ומתישהו אחזור לעשות חינות. אני מאוד אוהבת לשמח חתנים וכלות, אבל אני לא רואה אור בקצה המנהרה. בגלל הקורונה אנשים כבר התייאשו, יש כאלה שהצטרכו לבטל חתונה בפעם השלישית", אומרת מפיקת החינות, לירון חכמון.

ההגבלות החדשות של הממשלה מיום שני, נוכח העלייה החדה בהיקף התחלואה בנגיף קורונה – בהן סגירת אולמות, מועדונים וברים; במסעדות הגבלה עד 20 איש בשטח סגור ועד 30 איש בשטח פתוח בשולחנות מרווחים בחוץ; וסגירה של מופעי תרבות – לא השאירו לה ברירה אלא לקבל את ההחלטה הכואבת של סגירת העסק, שאותו היא מנהלת במשך חמש שנים. יש לה גלריה במושב שדה עוזיהו שבה מוצגים השמלות, התכשיטים ושבה גם נערכות המדידות. "לא השאירו לנו שום ברירה, אלא לסגור", היא אומרת. "היום אני הולכת לקפל הכל, לחפש מחסן, לשים בו את כל הציוד עם 4,000 שמלות. אני לא יכולה עכשיו לשלם את השכירות. בינתיים אנחנו סוגרים. למה להשאיר פתוח? קיבלתי מיום שני עד שלישי 18 ביטולים של חינות. אז איזו סיבה יש לי להיות פתוחה? סגרתי עם בעל הבית שאני מסיימת את החוזה. אשים את הסחורה שלי במזוודות ובשקים ואחפש מקום לאחסן אותה. גם כדי לאחסן אצטרך לשלם שכירות, אבל הרבה יותר נמוכה".

לא רצית להמתין עוד קצת עם ההחלטה?
"אני בטח לא רוצה לסגור את העסק. זה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, אבל כבר כמה חודשים אני מרגישה שאין לנו ברירה. עד עכשיו ניסיתי איכשהו לשרוד. המון חברים שלי מהתחום לא הצליחו וסגרו, אבל אני עוד המשכתי להיאחז בזה בשיניים וקיוויתי שיהיה בסדר. שמחתי כשפתחו בחודש יוני את אולמות האירועים והייתה אפשרות לקיים אירועים עד 250 איש. עכשיו מאתמול גם האולמות נסגרו וגם התכנסויות והתקהלויות מותרות עד 20 משתתפים. אף אחד לא יעשה ככה חינה, אף אחד לא ישקיע באירוע חינה ל־20 איש. זה לא הגיוני".

אין היתכנות

חכמון היא לא היחידה שניסתה בכל כוחה להחזיק מעמד לאורך הגל הראשון של הקורונה, אך עם פרוץ הגל השני, ובעיקר לאחר ההגבלות החדשות, הרגישה שאין כבר על מה להילחם. גם צח חביב, הבעלים של מסעדת "חומוס חביב" ברובע היהודי בירושלים, מרגיש כך. "פתחתי את המסעדה לפני כשנתיים", הוא מספר. "זו מסעדה שמתמחה בחומוס ובאוכל ישראלי טבעוני ומיועדת בעיקר לתיירים. 90% מהלקוחות שלי היו תיירים, אם זה קבוצות או תיירים מזדמנים. זו בעצם עיקר הפעילות ברובע היהודי. מסוף פברואר כבר התחלתי להרגיש ירידה בכמות התיירים והכניסות לרובע. בחודש מרץ, כשהחלו ההגבלות, עברתי למתכונת מאוד מצומצמת של טייק־אווי. נאלצתי לפטר את המלצרים ואת רוב הצוות. נשארתי עם שני עובדים. גם לזה לא הייתה היתכנות כלכלית, אבל ניסינו לעבור את התקופה. ואז כשסגרו בכלל את המסעדות והיה אפשר לעבוד רק במשלוחים, לי לא הייתה היתכנות תפעולית לשליחויות".

למה בעצם?
"כל נושא השליחויות פחות רלוונטי לרובע היהודי, כי רק להיכנס ולצאת מהעיר העתיקה זו אופרציה. זו לא מסעדה שנמצאת ברחוב מרכזי שתוך שנייה השליח מגיע. לכן סגרתי את המסעדה עם כל מה שמשתמע מכך, כמו למשל לזרוק את כל הסחורה הקיימת באלפי שקלים. כל הזמן הייתי בשטח של המסעדה. הייתי יושב ומנסה לראות באיזו צורה לפתוח את המקום בהמשך כדי שיהיה כדאי. תביני, חוץ משכירות (15 אלף שקלים בחודש) וארנונה (1,100 שקלים בחודש) שמשולמים גם כשהמקום סגור, הרי כשפותחים את המסעדה מתווספות עלויות של כשרויות (2,400 שקלים), חשמל (4,000־5,000 שקלים לחודש), מים (1,000 שקלים בחודש), קופות וחברת סליקה (450 שקלים לחודש). תעשי חשבון כמה זה יוצא".

חומוס חביב: שלט למכירה בפתח העסק (צילום: צילום פרטי)חומוס חביב: שלט למכירה בפתח העסק (צילום: צילום פרטי)

כבר בשלב הזה תלה חביב על דלת המסעדה את השלט "למכירה", אבל עדיין קיווה כי יצליח למצוא את הקונספט המתאים כדי להציל אותה. "עכשיו בדיוק הייתה לי כוונה לפתוח את המסעדה לתיירות ישראלית ולהשכיר את האולם של המסעדה לקבוצות שרוצות להביא קייטרינג משלהן, כדי שאני לא אצטרך להפעיל מטבח ואנשי צוות בהגשה", הוא מספר. " כבר כמה חודשים אני חושב איך להפעיל את המסעדה במתכונת אחרת, אבל ההגבלות שהתקבלו שלשום גרמו לי באופן סופי לסגור את המקום למרות כל מה שתוכנן. עכשיו נטרפו הקלפים. מבחינה פיזית וטכנית אין לי אפשרות להושיב אנשים בחוץ. ואילו המקום בפנים יכול להכיל 45 איש, ועכשיו כשמקצצים גם את המספר הזה, אז אין אופציה כלכלית להחזיק את המקום. לפני הקורונה הייתי עושה בר מצוות קטנות, בריתות, הפרשות חלה. שמתי את השלט למכירה לפני שבועיים־שלושה, אבל הייתה כאמור מחשבה להוריד אותו וכן להצליח למצוא קונספט מתאים. עכשיו כבר השלט יישאר שם לצערי, ואני מחכה למרבה במחיר".

איך אתה מרגיש עם ההחלטה?
"התחושה היא מאוד קשה, יש לי משפחה, שלושה ילדים. לאשתי היה עסק בתחום התיירות היוצאת ושנינו מצאנו את עצמנו ביום אחד בלי פרנסה. כנראה שעצמאי כבר לא אחזור להיות. עד לפני חמש שנים הייתי שכיר בתפקיד בכיר בחברת השמה. יש לי ניסיון בתחום הניהול הרבה שנים. עכשיו אני מחפש לחזור להיות שכיר".

מכירת חיסול

"עכשיו אנחנו מחפשים למי למכור את הציוד. בדיוק היום אנחנו מתכננים לבדוק איך משתחררים מהחוזה. אני גם לא יודע אם מישהו עכשיו בכלל יקנה את הציוד. אופרטיבית אנחנו עדיין לא יודעים איך נשתחרר מכל זה", אומר חזי שמש, מבעלי "ווליום בר הופעות חיות" באזור התעשייה הישן בראשון לציון. המקום פועל בשבע השנים האחרונות ומכיל עד 250 איש. "בתחילת הקורונה, עוד לפני שידענו שיהיו ההגבלות, הבאנו זמר מיוון. בשנה האחרונה התמקדנו בעיקר במוזיקה יוונית", מספר שמש. "הבאנו אותו לשתי הופעות. ב־13 במרץ עוד הייתה הופעה, ב־14 במרץ כבר אנשים ביטלו ולא באו כי חששו להידבק. בעצם עוד לפני שנכנסו ההגבלות ב־15 במרץ, כבר נפגענו כלכלית. כשהתאפשר לפתוח שוב, פתחנו, אבל תכל'ס חבל שעד עכשיו לא השארנו את המקום סגור".

למה בעצם?
"כשפתחנו שוב את המקום, אז עשינו יותר ערבים עם די.ג'יי. והופעות של זמרים קטנים. אבל אז הייתה הבעיה שלא הגיעו מספיק אנשים, כי הם עדיין חששו. פעם אחת הגיעו ממש 'הרבה', 70 איש. עבדנו על פי ההנחיות, הנהלים, אבל בעצם הפסדנו כסף. לפתוח מקום כמו שלנו זה אומר חשמל, מים, אבטחה, עובדי ניקיון, עובדי שירות, די.ג'יי. עדיף היה אם לא היינו פותחים כבר, אבל בכל זאת ניסינו לשרוד כי יש לנו גם קהל שאוהב לבוא אלינו ורצינו להישאר נאמנים אליו. ידענו מראש שלא נרוויח, אבל אמרנו בואו ננסה".

איך הרגשת כשנודע לך על ההגבלות החדשות?
"בשל ההגבלות אנחנו לא יכולים להיות פתוחים עכשיו, והחלטנו לסגור את המקום. אין לי אפשרות לדעת מתי נתחיל לעבוד, בינתיים הבעלים רוצה שכירות, לא מוותר. אנחנו כעיקרון משמשים בית למוזיקה יוונית לדורותיה, אנחנו מועדון יווני מוביל. כשכל הבלגן ייגמר נראה אם נתחיל מחדש, לא בטוח שנצליח. התחושה היא זוועתית, לא סימפטית בכלל. גם הפסדנו כסף, גם אין עבודה וגם זה מה שאהבנו. זה היה חלק מאיתנו. קיבלנו פעימה אחת של 8,000 שקלים וזהו. זה אפילו לא מאפשר לנו לשלם את השכירות". 

"אף אחד לא ישקיע עכשיו באירוע חינה ל־20 איש". חינה בהפקת חכמון

"כשכל הבלגן ייגמר נראה אם נתחיל מחדש". "ווליום בר הופעות חיות" בראשון לציון


חזי שמש (בתמונה): "בשל ההגבלות אנחנו לא יכולים להיות פתוחים והחלטנו לסגור. אין לי אפשרות לדעת מתי נתחיל לעבוד, בינתיים הבעלים רוצה שכירות, לא מוותר. אנחנו מועדון יווני מוביל. התחושה היא זוועתית. גם הפסדנו כסף, גם אין עבודה וגם זה מה שאהבנו"

צח חביב (בתמונה): "התחושה היא מאוד קשה, יש לי משפחה, שלושה ילדים. לאשתי היה עסק בתחום התיירות היוצאת ושנינו בלי פרנסה. כנראה שעצמאי כבר לא אהיה. עד לפני חמש שנים הייתי שכיר בתפקיד בכיר בחברת השמה. עכשיו אני מחפש לחזור להיות שכיר"

לירון חכמון (בתמונה): "לא השאירו לנו שום ברירה, אלא לסגור. היום אני הולכת לקפל הכל במזוודות, לחפש מחסן, לשים בו את כל הציוד עם 4,000 שמלות. אני לא יכולה עכשיו לשלם שכירות. סגרתי עם בעל הבית על סיום חוזה. גם כדי לאחסן אצטרך לשלם שכירות"