בגלל העשייה האינטנסיבית שבה היא שקועה מ־7 באוקטובר, ד”ר אורנה שמחון, מנהלת מחוז צפון במשרד החינוך, לא נתנה לעצמה לאבד אחיזה ולהתפרק. ודווקא השבוע זה קרה, בכנס מנהלים שנערך בעמק המעיינות, כשסיימה את ההרצאה שלה על “חינוך בונה תקווה”.
במהלך דקות ארוכות, מול כ־1,000 נוכחים, סקרה ד”ר שמחון את מה שעבר עליה ועל מערכת החינוך בצפון, מיום המתקפה בדרום ועד פתיחת שנת הלימודים, ושילבה בה את האני מאמין הערכי שלה כאשת חינוך וכתושבת מפונה. כשסיפרה על הגעגועים שלה לבית באבן מנחם, עם כרם הענבים והתרנגולות, הדמעות הציפו את עיניה. וכשירדה מהבמה, וצעדה לכיסא שלה במרכז האולם, והקהל כולו עמד ומחא כפיים במשך דקות ארוכות, היא פרצה בבכי מטלטל שלא נרגע.
שמחון, 63, נשואה לשר וח”כ לשעבר שלום שמחון, אמא לשניים וסבתא לחמישה, היא דמות יוצאת דופן ומעוררת השראה בכלל, ובפרט במגזר הציבורי, שזוכה לביקורת נוקבת על תפקודו הלקוי. לא בכדי קיבלה לפני מספר חודשים את אות “יקיר שירות המדינה” בטקס מטעם נציבות שירות המדינה. נימוקי הפרס מתמצתים בקליפת אגוז, את מה שהאישה הזו עשתה למען מדינת ישראל מאז היום הנורא ההוא.
“בעת מלחמת חרבות ברזל”, נכתב שם, “הובילה הנחת עבודה מחוזית שקיום פעילות חינוכית בעיצומם של המלחמה והאיום הביטחוני הוא עוגן בחיזוק החוסן המחוזי והלאומי ובהעברת מסרים של איתנות, לכידות ותקווה. בנוסף, פעלה לקליטתם של המפונים מהדרום ומהצפון ונתנה מענה חינוכי ל־16,500 מפונים, זאת בעוד שד”ר שמחון ובני משפחתה גם הם מפונים מביתם. היא ליוותה ברגישות את משפחות הנופלים מהצפון, ביקרה את הפצועים ומעל לכל, הכינה את המחוז לתרחיש הסלמה – תרחיש שבו צפון הארץ נמצא תחת לחימה בעצימות גבוה”.
בתחילת השבוע שעבר נפגשה עם מפקד פיקוד העורף אלוף רפי מילוא כדי להיערך לקראת פתיחת שנת הלימודים, וביום שני האחרון נכחה בישיבה שקיים שר החינוך יואב קיש עם מילוא, פרויקטור הצפון אלוף (במיל’) אליעזר (צ’ייני) מרום וראשי רשויות פורום קו העימות, שם התנהלה שיחה קשה שבה הביעו ראשי הרשויות את חששם לחייהם ולביטחונם של הילדים. חלק מהרשויות וההורים אף הודיעו שבמצב המיגון הקיים, לא יפתחו את שנת הלימודים.
"אתגר לא רגיל"
אם השנה הקודמת הייתה שנת חירום וכאוס, השנה הנוכחית מורכבת לא פחות. “בפגישה עם אלוף מילוא הבעתי בפניו את חששם של ההורים ביישובים מסוימים, מעניין ההסעות לבית הספר בצירים מאוימים”, אומרת שמחון בראיון ל”מעריב־עסקים”. זוהי שעת לילה מאוחרת, והיא עדיין נמצאת במשרד שלה ונכונו לה עוד שעות רבות להיות בו. “בעבודה מאומצת מיפינו בשבוע האחרון את כל המסלולים של היישובים שלא פונו ובעבודה משותפת אנחנו בוחרים במסלולים הבטוחים ביותר, והצבא ייתן להם הגנה אווירית”.
“כל בוקר אני קמה עם זיעה קרה ומתפללת שהבוקר הבא ייפתח בלי נפגעים. אני הולכת לישון באופן קבוע סביב שתיים־שלוש לפנות בוקר, כי אני לא מצליחה להירדם. כל האזרחים, בעיקר אלה שגרים בצפון, נמצאים בחוסר ודאות נוראי. אם בהתחלה התמקדנו ביישובים המפונים, עכשיו המיקוד הוא ביישובים שלא פונו".
"המדינה נותנת למפונים מעטפת טובה. לכל ילד יש בית ספר, מורים, קייטנות מסודרות, וזה לא פשוט לטפל בלמעלה מ־16 אלף תלמידים שפזורים בכל הארץ. ההורים שלהם מתוסכלים ורוצים לחזור הביתה. ביישובים המפונים האתגר לא רגיל. גם לתת מעטפת חינוכית וגם לדאוג לביטחונם של הילדים, כשהרשות הכי מאתגרת היא גליל עליון, שהיא הגדולה ביותר ועם מורכבות ביטחונית. לחלק מהיישובים ניתנה בחירה להחליט האם לפתוח בתי ספר יישוביים רב־גיליים”.
נחזור אחורה בזמן. מיד אחרי שתמונת הטבח של 7 באוקטובר החלה להתבהר, שמחון הבינה שהיא חייבת להתחיל ולהיערך לקליטת מפונים מהדרום ומאותו הרגע היא נמצאת בעבודה רצופה. “לא הקמתי חדר מצב, כמו במקרים אחרים, אלא כמה מנהלות. קודם כל, מנהלת נפגעים, כמו בצבא, כדי לתת מענה פסיכולוגי. קלטנו מפונים משדרות, גבים, אור הנר ונחל עוז. הם הגיעו בלי בגדים, אחרי טראומה נוראית. היינו צריכים לשקם אותם.
“עסקנו בתחומים שאנחנו לא מורגלים בהם, כמו למשל, לבקש מהם לקבוע מי מנהיג הקהילה, כי מזכיר הקיבוץ נהרג, נחטף או לוחם. המנהלת טיפלה במורים שלנו שאבדו קרובי משפחה. הקמנו מנהלת לוגיסטיקה שקנתה ציוד. לא רצינו להסתמך על תרומות בקניית חיתולים ומשטחי החתלה למעון שהקמנו בתוך בית מלון. קיבלתי כמה מיליונים טובים, הוצאתי מכרזים מהירים, מילאנו מחסנים ושינענו ציוד.
“מנהלת המפונים דאגה שמהרגע הראשון יהיה נציג שלנו עם שלט בכל בית מלון וייתן מענה לצרכים. הבאנו משחקים לילדים, מסרגות לקשישות משתולה ובגדים לתושבים. פתחנו קנטינה לתושבי קריית שמונה שהגיעו ליבנאל. כל מי שצריך משהו, היה בא לקחת. הכנו את בתי הספר לקלוט את ילדי המפונים, ואם היה צורך הגדלנו אותם.
“פתחנו מנהלת דרום. טסתי לשם ועד שלא עמדה על הרגליים מערכת חינוך למפונים, לא חזרתי. בהתחלה ראש המנהלת לא ידעה איפה מתאכסנים הילדים, מה הגילים שלהם וכמה יש שם בכלל. אנשים שלה עברו מלון־מלון, דפקו על דלתות והכינו רשימות. אין ספק שמהאופן שבו התבצע הפינוי הזה, צריך להסיק מסקנות”.
אחד הרגעים הכי קשים בתקופה הכל כך מורכבת ועמוסה רגשית היה בקליטת המפונים מהדרום שחזרו מהתופת, במועצה האזורית מגידו. “המבוגרים לא רצו לפגוש אף נציג של הממשלה. הם התרחקו מאיתנו. אמרתי, אני מבינה שאתם פגועים וכעוסים, אבל באתי לעזור. לאט־לאט רכשתי את אמונם.
"פגשתי ילד אבוד שאביו נרצח. הוא ישן לבד, לא מיקד מבט באף אחד. נתתי לו חיבוק גדול וחם, ישבתי לידו, והוא יצר איתי קשר עין ואמר, ‘את יודעת שאבא שלי נרצח? היו לנו מזוזות בבית והוא היה מנשק אותן. פה בקיבוץ אין’. באותו רגע קבענו מזוזות בכל מקום ובבית הספר. הקושי הכי גדול היה עם הילדים במג’דל שמס. להגיע למקום, לראות את המקום, התמונות של הילדים שנהרגו, את ההורים שלהם, הילדים הפצועים. לעקוב אחרי תלמידה שאיבדה את ההכרה כי היה לה רסיס במוח”.
“את שואלת איך מתפקדים? אנחנו בוכים ומנהיגים. אם אנחנו לא מסוגלים להבין את התושבים, לבכות איתם, לחייך איתם, למצוא פתרונות מהיקב ומהגורן ולתת מענים יצירתיים - אנחנו לא במקצוע הנכון”.
התרעות פיקוד העורף