לפני שאדווח בהרחבה על ב.מ.וו 218i, שבה נהגתי לאחרונה, אקדים ואספר למה המפגש הזה היה הרבה יותר ידידותי מהדייט הראשון שחוויתי עם ענקית הרכב מגרמניה. לא רק ידידותי, גם יחסית חוויה מתקנת. לפני כמה שנים, אל תתפסו אותי בתאריך המדויק, כשבירושלים ירד שלג כבד (כן, קצת קשה לדמיין שלג באמצע הקיץ), נהגתי לבירה באחת המפלצות של ב.מ.וו סדרה 7. כביש חלקלק, תנועה אטית, זיעה קרה זלגה לה ממעלה העורף היישר לשיפולי עמוד השדרה. לכו תשלטו בטיטניק רגע לפני שהיא מתנגשת בקרחון.
למה טיטניק, אדוני הכתב? בחייכם, רבותיי וגבירותיי, מדובר ברכב עצום ממדים, שלושת רבעי לימוזינה, יקר בהתאם. כל שריטה - נחמץ הלב, כל דפיקה בשאסי - עדיף לחפש מקלט מדיני בארץ ללא הסכם הסגרה ועם תנאי מעצר נוחים. חזרתי מימי המבחן המושלגים רזה בעשרה קילו ומבוהל על סף עילפון. עזבו אותי, העיקר שלרכב שלום. כששאלו איך היה? סיננתי “כיף, כיף", ולקחתי כדור כדי להירגע.
עכשיו קיץ 2020, אני במכנסיים קצרים ובכפכפי ים עומד בסתלבט מול ה־i218, ושום שריר לא זז לי בפנים. קול לחלוטין. רכב נורמלי, הולם בהחלט את מידותיי הצנועות. 452 ס"מ אורך, 267 ס"מ בסיס גלגלים. אף אחד מהמספרים האלה לא מפיל אותי לרצפה. אפילו המחיר - יחסית לב.מ.וו כמובן - 259 אלף שקל, בגרסת ה־M ספורט, היותר מפונפנת - הוא איכשהו נוח למשתמש.
סדרה 2 גראן קופה של ב.מ.וו היא כמו בית הספר היסודי בדרך הארוכה לתואר באוניברסיטה. תתנסו בה, תעלו לאט־לאט בסולם הדרגות, ובסוף, אם תתנהגו יפה, תגיעו גם לסדרה 7 ואולי אפילו לסדרה 8, השמיים הם הגבול. נהגתי כאמור בגרסת ה־M ספורט, שזה יותר ענייני גימור ולא הגרסה הספורטיבית והרצחנית של הרכב. כמו שאמרנו, לא מדובר בכלי מנקר עיניים, וזה גם מה שיפה בו. ארבע דלתות, ספורטיבי, נמוך קומה, קו גג משתפל ומתמזג יפה עם תא המטען, ספוילר אחורי קטן. לא וואו, אבל העיקר שהסמל בולט בחזית.
אותו הדבר הבפנוכו. לצורך השוואה, הפנים שמרצדס מגישה מרשים יותר, בטח מסכי המולטימדיה, אבל דווקא המינימליזם שכאן די כובש בגלל חוסר היומרה. הכל נוח, נגיש לתפעול. שום דבר לא מצריך יום לימודים ארוך. סביבת הנהג איכותית, מרווחת. מושבי הספורט תומכים היטב בגב, מחבקים את הנהג שלא יתפזר לצדדים. זוויות הישיבה והראייה מצוינות, רק דבר אחד לא בא לי טוב - השילוב האימתני בין טמפרטורה גבוהה, סאן־רוף עם גג וילון ומושבי עור, שהם כידוע סמל סטטוס.
במהלך נסיעה שגרתית התברר מהר מאוד שמה שמתאים לכבישים שסובבים את מינכן, לא בדיוק מתאים לכביש שעוקף את בית שמש. נסעתי ביום שהטמפרטורה בו גירדה את ה־40 מעלות. המיזוג אומנם עבד יופי, אבל חלון הגג התחמם, מושב העור חיבק, וכשיצאתי מהרכב להתרעננות גיליתי שהחולצה שלי באזור הגב ספוגת זיעה כמו אחרי מסע כומתה בגולני. תזכרו: מושבי עור, שמש וסאן־רוף זה מתכון עם כוכבית.
חכו, עדיין לא התחלנו לנסוע. התמקמנו בספסל האחורי כדי לבדוק אם מתאים, ומצאתי שיש מקום לשני מבוגרים בכיף. רק מה? אין פתחי מיזוג, אביזר שאפשר למצוא ברכבים הרבה פחות יוקרתיים. תא המטען, 430 ליטר, בהחלט סביר ונוח להטענה, אין תלונות.
מיד נקדים ונספר שסדרה 2 של ב.מ.וו זכתה לפלטפורמת ההנעה הקדמית, שעד לאחרונה נחשבה ללא פחות מדרמה, כי אחד מסימני ההכר היותר בולטים של ב.מ.וו היה ההתמחות בהנעה האחורית. המעבר החל בסדרה 1 ועכשיו מתפשט הלאה. ב־i218 מקובע מנוע 1,500 סמ"ק, שלושה צילינדרים, והוא בעל הספק של 140 כ"ס. על פניו מספרים לא הכי מרשימים, אבל בפועל מדובר במכונית מאוד מהודקת, זריזה בתגובותיה. לפחות זו ההרגשה, אף שבמספרים (8.7 שניות מ־0 ל־100 קמ"ש) ראינו מרשימות ממנה. התיבה האוטומטית, כפולת המצמד, בת שבעת ההילוכים עובדת נהדר, לא חוששת מעומסים ואתגורים, וצליל המנוע אף פעם לא העיק, גם כשלחצנו על דוושת האלומיניום.
כמו שהבנתם נהגתי בסביבות בית שמש, הרי ירושלים, הסיבובים החדים, העליות המאתגרות. העברתי למצב נהיגה ספורטיבי שרק עזר לחדד את התחושות, ושם המכונית הזו הרגישה ממש בבית. אין ספק שבהיצע הגדול של ב.מ.וו יש רכבים יותר גדולים, מרשימים ובטח מאובזרים, אבל כמו שאמרנו - כאן מדובר בבית הספר היסודי וגם לו אין ממש במה להתבייש.
בגרסה שבה למדנו, סליחה - נהגנו, האבזור הבטיחותי זוכה לציון 7 הגבוה. אפשר למצוא שם בין היתר בלימה אוטונומית גם במקרים של הולכי רגל בעיר ומערכת תיקון סטייה מנתיב הפועלת מ־70 קמ"ש ועד 210 קמ"ש. בסעיף הזה לא חסר להם במה להשוויץ.
בסעיף צריכת הדלק לא צריך לשפוט לפי ימי מבחן מאומצים. אני סיימתי את היום עם ליטר בנזין על כל 10.1 ק"מ, כשעל פי היצרנית המכונית יכולה לעבור ביום טוב, בנסיעה בינעירונית, גם 23.2 ק"מ. טוב, כנראה לא מדובר בנהג שרגיל לסטנדרטים של ב.מ.וו.
לא יודע אם אפשר לומר זאת על רכב שעולה 259 אלף שקל, אבל יש משהו די צנוע בב.מ.וו הזה. הצורה החיצונית לא צעקנית, האבזור הוא קצת נזירי. אין תחושת ה"וואו" שלפעמים מקבלים עם המותג. לי זה התאים, אבל מי שקונה את הרכב ודואג שבפרונט יוטבע הסמל הנכון, האם “וואו" זה לא חלק מדרישות הסף שלו?