ידעתי שזה יקרה. לא כי אני בעלת כושר ניבוי יוצא מן הכלל. בכלל לא. זה היה רק עניין של זמן עד שהיא תחטוף. אני מחבבת אותה, כך שבכל פעם שהיא דיווחה לי על שיגור קורות חייה המפוארים ישבתי דרוכה. ואם הגיעה לשלב הראיון, חישבתי את קצה לאחור. התחננתי אליה שתדבוק בקורות החיים שלה כפי שהם. שלא תגזים. היא לא היחידה שעשתה את זה. יש המונים כמוה, שמרכיבים את קורות החיים שלהם מתיאורי תפקידים מפוארים. לא בהכרח דברים מומצאים לחלוטין, אבל גם לא ממש האמת.
כמה פעמים נתקלתי בדברים האלה. איכשהו יצא שהפכתי לבוגרת שהמון קורות חיים עוברים דרכה. מה אגיד ומה אספר, אני מוקפת בעילויי־עילויים, כי בזמן שהתבגרתי, קרו פה הרבה דברים: שליחי הפיצה, למשל, נעלמו מהעולם. תמצאו אותם בקורות החיים תחת התיאור "מנהלי קו שילוח". עוזרי הטבחים הפכו ל"סו־שפים", ופקידים במחלקת פרסום הם "מנהלי מרקום".
וכך, עם קורות חיים מנצנצים, בת ה־26 ניגשה נרגשת לראיון. המראיין היה שם ידוע כמעט בכל בית. אצל מכריו הקרובים, שמו של מזגו הרע הלך לפניו. היא נכנסה לחדרו, והוא ישב בכיסא המנהלים המרווח שלו ברגליים שלוחות קדימה והתנדנד קדימה־אחורה קדימה־אחורה. אחרי שהחמיא לה על קורות החיים המפוארים שלה, אמר: "אז אני מבין שניהלת את המחלקה הזו והזו בארגון הזה והזה. כל הכבוד לך על ההישגים. אני מכיר את מנהל האגף. בואי נתקשר אליו".
הכיסא שלו כבר נע במרץ. כל תנועה הולידה עוד אגל זיעה על המצח שלה. מנהל האגף ענה. הוא מכיר אותה, אמר, הייתה אצלו תקופה קצרה. מאוד אמביציוזית ומפוזרת. לא ניהלה דבר. באה במשרת סטודנטית. המראיין ניתק את השיחה ולא הרים את עיניו. עוד נדנוד על הכיסא ועוד אחד. עכשיו הוא צלצל אל עוד מעסיקה לשעבר, לשאול איך היה הקמפיין שניהלה המרואיינת שישבה מולו, כפי שציינה בקורות החיים שלה. כשסיים את השיחה, חייך, אמר תודה ושלום ונעץ בה מבט. הנדנוד על הכיסא הפך אטי יותר ויותר.
"ובכן", אמר לה, "כמה לא מפתיע שגם פה שיקרת". בשלב הזה הוא רתח. שום דבר לא יכול היה לעצור את השאגות והאיומים. היו שם מילים כמו "אמחק אותך", "את שרופה" ועוד פנינים. "אני אתבע אותך על התחזות!", צווח והמשיך עם מטח קללות שסיים במילים: "תסתלקי מפה עם אוסף השקרים שלך". כשיצאה שפופה ומושפלת מחדרו, שמעה את צליל דפי קורות החיים המפוארים שלה, שבינתיים הפכו לכדור עיסתי, מושלכים על הדלת. הייתה פה פרט לרגע משפיל התנגשות בין־דורית.
זו כמובן תופעה מידבקת. אני מציצה בלינקדאין, רשת חברתית מקוונת שנועדה ליצירת קשרים מקצועיים ועסקיים בין משתמשיה. כמעט כולם שם מנהלים. סליחה, יש גם ידיים עובדות בקהל? מתי ניהול של בני אדם אחרים הפך לאות כבוד? מה הבעיה לומר "לא ניהלתי כלום. אין לי עניין לנהל שום דבר ואף אחד. אני מנהלת את עצמי, את תוכן העבודה שלי, ומרכזת היטב את הנושאים שבטיפולי?".
אני לא מאשימה אותם, את מנפחי קורות החיים. הרי בד בבד צמח פה דור מעסיקים צעירים שמחפש במקום אנשי מכירות "תותחי מכירות" ו"נציגים עם סכין בין השיניים". במקום קופירייטרים, "כותבים מבריקים עם רעב בעיניים", ועוד תיאורים שגורמים לי לרצות לבעוט בדלת, כי לבכות באמת לא יעזור. בכיתי מספיק בגלל מפגשים עם כאלה שהעדיפו עבדים ושפחות נרצעים על פני נשות ואנשי מקצוע מצוינים.
אף אחד לא באמת רוצה לעבוד במקום שמחפש עובדים רעבים. לכולנו יש כישרון ומה להציע, וכל אחת ואחד צריכים ללמוד לבקש תמורה הוגנת עבור הכישורים, השעות, הידע והנכונות ללמוד. וכשהעמדה הזו מנוסחת היטב, ושני הצדדים יודעים בזמן ראיון עבודה שהראיון הוא דו־צדדי - אין צורך בקישוטי קישוטים ובמילים ריקות.
"עד שהופיע דוב", מאת ריצ'רד ט' מוריס. איורים: ליווין פם. תרגום: רונית רוקאס. הוצאת כנפיים וכתר. לבני 4-8. 74 שקלים
התרעות פיקוד העורף