ידעתי שזה יקרה. לא כי אני בעלת כושר ניבוי יוצא מן הכלל. בכלל לא. זה היה רק עניין של זמן עד שהיא תחטוף. אני מחבבת אותה, כך שבכל פעם שהיא דיווחה לי על שיגור קורות חייה המפוארים ישבתי דרוכה. ואם הגיעה לשלב הראיון, חישבתי את קצה לאחור. התחננתי אליה שתדבוק בקורות החיים שלה כפי שהם. שלא תגזים. היא לא היחידה שעשתה את זה. יש המונים כמוה, שמרכיבים את קורות החיים שלהם מתיאורי תפקידים מפוארים. לא בהכרח דברים מומצאים לחלוטין, אבל גם לא ממש האמת.

כמה פעמים נתקלתי בדברים האלה. איכשהו יצא שהפכתי לבוגרת שהמון קורות חיים עוברים דרכה. מה אגיד ומה אספר, אני מוקפת בעילויי־עילויים, כי בזמן שהתבגרתי, קרו פה הרבה דברים: שליחי הפיצה, למשל, נעלמו מהעולם. תמצאו אותם בקורות החיים תחת התיאור "מנהלי קו שילוח". עוזרי הטבחים הפכו ל"סו־שפים", ופקידים במחלקת פרסום הם "מנהלי מרקום".

וכך, עם קורות חיים מנצנצים, בת ה־26 ניגשה נרגשת לראיון. המראיין היה שם ידוע כמעט בכל בית. אצל מכריו הקרובים, שמו של מזגו הרע הלך לפניו. היא נכנסה לחדרו, והוא ישב בכיסא המנהלים המרווח שלו ברגליים שלוחות קדימה והתנדנד קדימה־אחורה קדימה־אחורה. אחרי שהחמיא לה על קורות החיים המפוארים שלה, אמר: "אז אני מבין שניהלת את המחלקה הזו והזו בארגון הזה והזה. כל הכבוד לך על ההישגים. אני מכיר את מנהל האגף. בואי נתקשר אליו".

הכיסא שלו כבר נע במרץ. כל תנועה הולידה עוד אגל זיעה על המצח שלה. מנהל האגף ענה. הוא מכיר אותה, אמר, הייתה אצלו תקופה קצרה. מאוד אמביציוזית ומפוזרת. לא ניהלה דבר. באה במשרת סטודנטית. המראיין ניתק את השיחה ולא הרים את עיניו. עוד נדנוד על הכיסא ועוד אחד. עכשיו הוא צלצל אל עוד מעסיקה לשעבר, לשאול איך היה הקמפיין שניהלה המרואיינת שישבה מולו, כפי שציינה בקורות החיים שלה. כשסיים את השיחה, חייך, אמר תודה ושלום ונעץ בה מבט. הנדנוד על הכיסא הפך אטי יותר ויותר.

"ובכן", אמר לה, "כמה לא מפתיע שגם פה שיקרת". בשלב הזה הוא רתח. שום דבר לא יכול היה לעצור את השאגות והאיומים. היו שם מילים כמו "אמחק אותך", "את שרופה" ועוד פנינים. "אני אתבע אותך על התחזות!", צווח והמשיך עם מטח קללות שסיים במילים: "תסתלקי מפה עם אוסף השקרים שלך". כשיצאה שפופה ומושפלת מחדרו, שמעה את צליל דפי קורות החיים המפוארים שלה, שבינתיים הפכו לכדור עיסתי, מושלכים על הדלת. הייתה פה פרט לרגע משפיל התנגשות בין־דורית.  

זו כמובן תופעה מידבקת. אני מציצה בלינקדאין, רשת חברתית מקוונת שנועדה ליצירת קשרים מקצועיים ועסקיים בין משתמשיה. כמעט כולם שם מנהלים. סליחה, יש גם ידיים עובדות בקהל? מתי ניהול של בני אדם אחרים הפך לאות כבוד? מה הבעיה לומר "לא ניהלתי כלום. אין לי עניין לנהל שום דבר ואף אחד. אני מנהלת את עצמי, את תוכן העבודה שלי, ומרכזת היטב את הנושאים שבטיפולי?".

אני לא מאשימה אותם, את מנפחי קורות החיים. הרי בד בבד צמח פה דור מעסיקים צעירים שמחפש במקום אנשי מכירות "תותחי מכירות" ו"נציגים עם סכין בין השיניים". במקום קופירייטרים, "כותבים מבריקים עם רעב בעיניים", ועוד תיאורים שגורמים לי לרצות לבעוט בדלת, כי לבכות באמת לא יעזור. בכיתי מספיק בגלל מפגשים עם כאלה שהעדיפו עבדים ושפחות נרצעים על פני נשות ואנשי מקצוע מצוינים.

אף אחד לא באמת רוצה לעבוד במקום שמחפש עובדים רעבים. לכולנו יש כישרון ומה להציע, וכל אחת ואחד צריכים ללמוד לבקש תמורה הוגנת עבור הכישורים, השעות, הידע והנכונות ללמוד. וכשהעמדה הזו מנוסחת היטב, ושני הצדדים יודעים בזמן ראיון עבודה שהראיון הוא דו־צדדי - אין צורך בקישוטי קישוטים ובמילים ריקות. 

קריאה ראשונה
"פעם היה נהר, שזרם ביום ובלילה. הוא רק לא ידע שהוא נהר". רק על 12 המילים שפותחות את הספר "עד שהופיע דוב" אפשר היה לרקום עלילה שלמה. אבל הספר הזה, שכבש את לבי כבר בשורה הראשונה, מפתיע מרגע לרגע. מה שראשיתו כטבילה של דוב אחד סקרן על גזע עץ בנהר, הופך להרפתקה שהולכת ונבנית כקבוצתית: עוד ועוד חיות יער מצטרפות בזו אחר זו והופכות ללהקה ממהרת במים. המשותף לכולם הוא ההפתעה לקראת מפגש עם מפל, ואחריו שכשוך משותף במימיו הרגועים של הנהר. כל אחת מהחיות מגלה במסע הדחוס אילו איכויות יש בה, מה החיים צופנים ועד כמה היא חלק בלתי נפרד מרקמה אחת שלמה. החזרות על מבנים תחביריים ועל מילים מסוימות מזמינות לקריאה משותפת. המקצב והאיורים הקומיים ומלאי התנועה, החיות והצבעוניות מחבקים את המילים, שמהוות שיעור חשוב לכל אחת ואחד: החיים יכולים להיות הרבה יותר עשירים, תוססים ומהנים, כשיש קיום משותף.

"עד שהופיע דוב", מאת ריצ'רד ט' מוריס. איורים: ליווין פם. תרגום: רונית רוקאס. הוצאת כנפיים וכתר. לבני 4-8. 74 שקלים

עד שהופיע דב (צילום: עיצוב יעל מיכלסון)עד שהופיע דב (צילום: עיצוב יעל מיכלסון)

בדק בית
מפתה לכתוב ש"פינגר פרינט - בית דפוס דיגיטלי חברתי" הוא מקום של חסד, אבל לפני הכל מדובר בבית דפוס שאנשיו יוצרים יצירות נפלאות באיכות גבוהה ובמחירים נמוכים. למשל, סט מטריה וצעיף ממותגים על פי הזמנה, ספלים, חולצות או חריטות לייזר לשלטים לבית, בקלמרי רטרו מעץ, ועוד דברים שמושקעות בהם אהבה ויצירתיות. אפשר לבחור מה להדפיס או להזמין על פי דוגמאות קיימות. על היצירות חתומים דיירי ודיירות בית פינגר – כולם עם נכויות פיזיות מורכבות שמשקיעים את הנשמה בכל מוצר ובכל פריט ומתפרנסים מעבודתם בכבוד.
"פינגר פרינט", רש"י 79, ירושלים. מטרייה בהזמנה ממותגת משני הצדדים: 40 שקלים, צעיף: 18 שקלים. להזמנות: 054-7304008 

פינגר פרינט (צילום: חנה אוחנה)פינגר פרינט (צילום: חנה אוחנה)