מי אני: אוטודידקט. אני יכול לצלול לנושא שקשור לתחום שלי, ללמוד אותו לעומק ומבחינה אנליטית לייצר פתרון לבעיות שיש בו. אנשים הם הדלק שמניע אותי ואני צריך אותם לידי - עזרתי וקידמתי אלפים במהלך השנים.

שורשים: הוריו של אבי הגיעו בשיירת חמורים לישראל מפרס בשנות ה־20 של המאה הקודמת, השתקעו בירושלים ובהמשך עברו לתל אביב. סבי נפטר בגיל צעיר וסבתי חיה עד גיל 100. אבי, שהיה ילד יתום, עבר ללמוד בקיבוץ בית השיטה. הוא איש אשכולות, אדם מדהים, שתנאי הפתיחה שלו בחיים לא היו גבוהים, אך הוא פילס את דרכו בשתי ידיו והיה לסא"ל בשריון שלחם בכל מלחמות ישראל - הוא התחיל את דרכו המקצועית כפועל במפעל המים של עיריית תל אביב וסיים אותה כראש אגף.

בני משפחתי מהצד של אמי עלו מאזור רוסיה־מולדובה במסגרת העלייה השלישית, הגיעו לשכונת שפירא בתל אביב כשהם חסרי כל וגרו בדירת חדר. הייתה תקופה שסבי עבד וסבתי הייתה מטפלת. הם חיו מהיד לפה והסתמכו על קצבת הביטוח הלאומי. אמי נולדה בתל אביב ופגשה את אבי בקפה ויטמן ברחוב אלנבי, מקום הבילוי אז. הם התחתנו, הביאו שלושה ילדים - אני הבכור - ועברו לקריית שלום. אבי תמיד עבד קשה בעירייה ובעוד עבודה, אמי עבדה בקלדנות בבית. גרנו בדירת שני חדרים, ואני הייתי מסדר להם את המיטה בלילה.


הילדות שלי: היינו מאושרים. הייתי בוועד הכיתה ובמועצת התלמידים ומדריך בצופים. לא היה לנו הרבה, אך לא היה חסר לנו כלום. לא חשבתי שאלה שגרים בצפון תל אביב היו טובים יותר ממני, חשבתי שאני הכי טוב שיש. ביסודי למדתי בית ספר גבעת השלום, ואני עדיין בקשר עם המורה עדנה, שחינכה אותנו בכיתות ב'־ו'. היא הגיעה לטקס שלי בהסתדרות ואמרה על הבמה שכבר אז היא ידעה מה ייצא ממני. רציתי להיות פסיכולוג, אולי כי תמיד אהבתי לדבר עם אנשים, וגם העבודה שלי היום היא מעין טיפול. בתיכון למדתי במגמה הומאנית בגימנסיה גאולה, והייתי תלמיד טוב.


כשהייתי ילד לא היו טלוויזיה ומחשבים, בקושי היה טלפון, אז קראתי המון. בימי שני, כשהספרייה הניידת של הספרן אליעזר הייתה מגיעה לשכונה, הייתי הראשון בתור. כשהייתי מזכ"ל ארגון העובדים בעיריית תל אביב, טיפלתי בו כשיצא לפנסיה. מכיוון שהייתי צמא לחומר קריאה, כשקיבלנו את עיתון "שערים" השייך לארגון העובדים של העירייה, הייתי בולע אותו וקורא מה אמר החבר שלמה לחברה שולה.

ארנון בן דוד בכנס מעריב (צילום: אלוני מור)ארנון בן דוד בכנס מעריב (צילום: אלוני מור)


קריירה: התגייסתי לקורס חובלים, אחרי שנה עברתי לשריון ואז יצאתי לקצונה. את רוב שירותי הצבאי עשיתי בסיני, והמשכתי עד לתפקיד מ"פ במילואים. חלק מהילדים שלי הם דור שלישי בחיל. אחרי השחרור התחלתי לעבוד בצופים כמרכז שבט הגבעה, השבט שבו הייתי חניך בעצמי, הייתי מרכז הנהגה ומשם עברתי למדור תנועות הנוער של עיריית תל אביב.

ניגשתי למכרז של מנהל יחידה ואחר כך לזה של מנהל מחלקה, ובכל הזמן הזה כבר הייתי נשוי עם שלושה ילדים שאני צריך לפרנס. אז שלוש פעמים בשבוע עבדתי כמפיק לילה בעיתון "חדשות", כך שהלכתי לישון בשלוש לפנות בוקר וקמתי בבוקר לעבודה בעירייה.

כשניהלתי מחלקה עבדו תחתיי 1,000 אנשים, ושם נדבקתי בחיידק של טיפול בעובדים. באתי מרקע של תנועת נוער, של פלורליזם ושל אהבת עובדים ואנשים, ובמשך 11 שנה הייתי יו"ר ארגון העובדים של העירייה, ואז עברתי לעמוד בראש הסתדרות המעו"ף.

הילה: אשתי, יו"ר מנהלת הליגה לכדורסל נשים, רעיה נהדרת, שותפה לדרך ואמא נפלאה. הכרנו בהסתדרות המעו"ף לפני עשר שנים, אנחנו גרים בקריית אונו ויש לנו ילדה משותפת. יש לי עוד חמישה ילדים ושבעה נכדים - השמיני בדרך.


ההסתדרות: ב־2019, אחרי 13 שנים בתפקיד, עבר אבי ניסנקורן, שהיה שותף וחבר לדרך בשנים שבהן היה בהסתדרות, למפלגת כחול לבן. אז בית הנבחרים של ההסתדרות, שבו מתקבלות ההחלטות המרכזיות, בחר בי להחליף אותו. אני ממלא את תפקיד היו"ר בשלוש וחצי השנים האחרונות, כשהבחירות לתפקיד יתקיימו ביום שלישי הבא, 24 במאי. במרץ 2019 נכנסתי לתפקיד. כשאני נפגש עם הוועדים, אני מדבר איתם על המקום שאליו אני רוצה להביא את ההסתדרות. אני רוצה לראות את העובדים באים לעבודה כדי לפרנס את המשפחה ולא כדי להילחם במלחמה.

ההשבתות: היו שביתות בעבר שהיו יכולות להימנע. ממרום ניסיוני, אחרי שהשבתי מספיק, אני רוצה לראות איך אני מגיע להישגים בדרכי הידברות. פעם הפכתי שולחנות, והיום אני יושב סביב שולחנות. אני לא רוצה לשבת על בריקדות, אלא להיות בעולם חדש וממלכתי יותר, כי אנחנו נמצאים היום בשורה הראשונה של המנהיגות הישראלית, ולפי מאות האלפים שמצטרפים אלינו, הגישה הזאת עובדת.

להסתדרות הייתה תדמית גרועה של ארגון מיליטנטי, שנמצא עם היד על השלטר - מה שהביא לגל חקיקות נגדה, ששיאו היה חוק בוררות חובה שהצלחתי להוריד. פעם אנשים היו נוסעים ברחוב ארלוזורוב בתל אביב ורואים בניין מנוכר עם גדר, אבל היום החומות הוסרו, הבניין שופץ ומשפחות וחניכי תנועות נוער יושבים על המדשאות. השיח הפך להרבה יותר חיובי. אני רוצה להביא אותה למקום אחר, כי אם נמשיך להניף את הדגל שהיה לפני 50 שנה, לא נגיע רחוק.

מייק אוובר: שינוי הדנ"א שאני מוביל, מחלחל. נקודת המוצא היא שמקומות העבודה צריכים להצליח, כדי שנוכל לדרוש תוספות שכר ולקבל אותן. עיריית תל אביב היא דוגמה מצוינת. בשנת 2000 לקחתי את העירייה קדימה, שכן עד אז היא לא הייתה משגשגת ומתקדמת. כשסיימתי את מלחמות העולם שהיו שם בתקופתו של רוני מילוא, היא זינקה קדימה. אותו הדבר בבנק דיסקונט, גוף פרטי, עם יחסי עבודה גרועים. ייצרנו תהליכי עבודה חדשים, חתמנו על הסכמים עם העובדים החדשים והוותיקים, והיום הוא נמצא במקום אחר לגמרי.

מורים: האיום שלהם בהשבתה אינו קשור אלינו. שני ארגוני המורים הם גופים עצמאיים שאינם נמצאים תחת כנפי ההסתדרות ויש להם ההתנהלות שלהם.

עובדים מוחלשים: שמתי לעצמי למטרה לעזור לאלה שצריך להגן עליהם, ושלחתי הרבה מהם ללימודים. באשר לעמותות שקיימות בארגון, קידמתי לאחרונה את פרויקט "לומדים ומתקדמים", המציע מגוון מסלולי לימוד לתארים ראשון ושני לעובדים על חשבון ההסתדרות. תפקיד האיגוד המקצועי הוא לקדם את העובדים, כדי שתהיה להם מוביליות בתוך הארגון והם לא יישארו באותו התפקיד.

נמלים: שני הנמלים הוותיקים הוזנחו במשך תקופה ארוכה על ידי המדינה, ושני הנמלים החדשים התחילו להיבנות בתקופתו של זה שמתמודד נגדי. חשבו שיפריטו את כל הנמלים במדינה, והזניחו את הוותיקים. גם המו"מ איתם היה תקוע שבע שנים. לקחתי אליי את הנמלים ועם איגוד התחבורה חתמנו על הסכמים.


אני לא מצליח להבין למה אין תנועה לנמלים החדשים. אומרים לי שאין עובדים, מנופים והרשאות, והלחץ נופל על העובדים שלנו. שאלתי: "אם נוסיף עוד 100 עובדים, הלחץ יירד?". הוספנו והבעיה לא נפתרה. המסקנה היא שהבעיה בניהול. נוסף על הרפורמה בנמלים, הוצאנו לפועל את רפורמת מקורות, שהפכה אותה לאחת החברות המצליחות, וגם רפורמת חברת החשמל הסתיימה בתקופה שלי. עכשיו נשאר לגמור רק את רפורמת הרכבת, ובכך אני מסיים את הטיפול במקומות הבעייתיים.

עצמאים: בזמן משבר ההסתדרות דואגת לכולם, ולכן בתקופת הקורונה פתחנו את פורום העצמאים. על פי התקנון, הם לא יכולים להיות חברים מהמניין, ויש להם הארגונים שלהם, שאנחנו עובדים איתם בשיתוף פעולה. אין לי בעיה אידיאולוגית איתם.

חולשה מול האוצר: לא אצלי. אנחנו יודעים לשתף פעולה עם האוצר ולעמוד מולו. באחד הימים בתקופת הקורונה קראתי בעיתונות הכלכלית ששר האוצר רוצה לקחת על חשבון המגזר הציבורי 45 מיליארד שקל בהורדת שכר, ותק וגמול השתלמות. הוא לא קיבל ממני שום דבר. היו תקופות שעבדנו ביחד, והמצאנו את התו הסגול ואת מודל העבודה מהבית עם הממונה על השכר.

הסכמי שכר חדשים: מיד אחרי הבחירות להסתדרות אנחנו פותחים את המו"מ על ההסכמים, כשנביא בחשבון את יוקר המחיה ואת הטיפול בסקטורים המוחלשים ונעמוד על שלנו. גילינו אחריות וחיכינו שנה כדי להיכנס למו"מ. איפה היה המשק הישראלי היום אם היו הפגנות ושביתות בקורונה? מה, המדינה לא שלנו? לא רציתי לצאת לרחובות רגע אחרי שיש לי תקציב ראשון לאחר שלוש שנים. צריך לייצב את המשק, ובדיוק בשביל זה חתמנו על עסקת החבילה.

עסקת החבילה: כשאמרתי ששכר המינימום יעמוד על 6,000 שקל עוד לפני הקורונה, אנשים צחקו עליי. הביקורת של אנשים על ההסכם שחתמנו והעלייה המדורגת מדי בשכר המינימום הן פופוליזם זול. יש בידיי "נייר צד" ממנכ"ל האוצר, כך שאם יהיה שינוי וייווצר פער בין שכר המינימום לשכר הממוצע, יהיה אפשר לפתוח את ההסכם ולתקן אותו. אם יהיה צורך, זה יקרה. גם חישוב השעות הנוספות אינו פוגע בעובדים. ככה זה בכל העולם, וזאת הייתה דרישת המעסיקים שהסכמנו לה.


עופר עיני: אין בינינו יחסים, בטח מהרגע שהוא החליט להתמודד מולי. הקמפיין שניהל היה, לדעתי, מלוכלך והגיע למקומות נמוכים ושפלים. רק צד אחד ירד נמוך. אני אמשיך בדרך שלי, ומצדי הוא יכול להמשיך עם הפייק ניוז.


פנאי: פעם היה לי. במעט שנשאר אני עם המשפחה, רואה הצגות ונפגש עם חברים מכל מיני מעגלים.


צופה פני עתיד: הפוליטיקה הארצית אף פעם לא עניינה אותי. יו"ר ההסתדרות הוא תפקיד שמשפיע על חיים של מאות אלפי משפחות, הוא משימת חיי ויש לי רצון גדול להמשיך בו. כבר 30 שנה אני מלווה את העובדים, ומעולם לא עזבתי אותם. לא פתחתי חברת גז, לא רצתי להנפיק בבורסה ולא ייעצתי לחברות גדולות נגד העובדים. אני נשאר איתם.