הכתבה נכתבה בשיתוף מפעל הפיס
נהוג לחשוב שעם הגעתם לגיל הפרישה לפנסיה, לאזרחים הוותיקים אין רלוונטיות יותר בשוק התעסוקה. אלא שבמדינת ישראל קיימים מבוגרים רבים שגם לאחר גיל הפרישה ממשיכים לפעול, לעבוד ולתרום למען הקהילה והחברה - הם ממציאים את עצמם מחדש, חלקם הולכים אחרי הלב שלהם ועוברים הסבת מקצוע, ואחרים ממשיכים לעסוק בתחום שעושה להם טוב ונותן להם סיבה לקום בבוקר. לפניכם שלושה סיפורים מעוררי השראה של אזרחים ותיקים שבשבילם גיל הוא רק מספר והם מוכיחים שגם אחרי הפנסיה אפשר להשפיע על העולם.
שושנה סגמן - עשתה תואר בפסיכולוגיה בגיל הפנסיה
בגיל 75, דווקא אחרי שיצאה לפנסיה, שושנה סגמן החליטה לעשות שינוי עצום בחייה - היא הלכה ללמוד תואר ראשון בפסיכולוגיה, הקימה את הקליניקה לטיפול גוף נפש "ביחד מנצחים" ועוסקת כמטפלת רגשית בעיקר בבני הגיל השלישי.
שושנה, בת 82 מחיפה, אמא לילדה אחת, סבתא לארבעה נכדים וסבתא רבתא לשלושה נינים כשהרביעי בדרך, עסקה עד גיל הפרישה לפנסיה ככימאית רקמות: "עשיתי שלושה תארים במדעי הרפואה, אחד מהאוניברסיטה העברית ושניים מהטכניון. עבדתי שנים רבות בבית החולים רמב"ם, שם חקרתי רקמות על מנת לאבחן גידולים סרטניים. האבחון של הרקמות מאפשר למצוא את הטיפול המתאים לכל חולה".
כשהגיעה לגיל 68, שושנה פרשה לגמלאות כדי לעזור לבת שלה ולטפל בנכדותיה. כאשר הנכדות גדלו ובגרו, והזמן של שושנה התפנה, היא החליטה להגשים את ייעודה שתמיד בער בתוכה ולעסוק כמטפלת רגשית. "במהלך העבודה שלי ככימאית השתתפתי בהשלמות וקורסים שונים שעוסקים בנפש האדם כמו לימודי NLP ו-CBT, וקראתי ספרים רבים בנושא", מספרת שושנה. "תמיד עניין אותי לדעת מה ההשפעה שיש לנפש על הגוף. אני מאמינה שההתנהלות הנפשית שלנו משפיעה מאוד על הפיזיולוגיה שלנו. הכימיה יודעת לתת פתרונות, אבל מה שקורה לנו בנפש הוא זה שמחולל את הכימיה בגוף. לכן, "זה היה מאוד טבעי עבורי לעשות את הסבת המקצוע מכימיה לטיפול בנפש".
וכך, בגיל 75, שושנה החלה לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה: "אופן הפנמת חומר הלימוד של אדם בוגר כמוני שונה מזה של אדם צעיר. החומר עובר סינון, עיבוי וביקורת לפני שאני מפנימה אותו. במהלך השיעורים נהגתי להעיר על החומר, והתלמידים אהבו את ההערות שלי. למרות שהם היו צעירים ממני בעשרות שנים, זכיתי מהם לפירגון גדול וישבנו יחד ללמוד למבחנים. היה לי כיף אמיתי".
לאחר שסיימה את לימודי הפסיכולוגיה בהצטיינות, הקימה שושנה קליניקה לטיפול גוף נפש, הנקראת "ביחד מנצחים": "הקליניקה מתמחה בשלושה תחומים - גישור, ליווי אישי והעצמה אישית. אני משלבת בטיפול שיטות פסיכולוגיות מתקדמות כמו CBT, NLP, EFT , MINDFULLNESS שמותאמות באופן אישי לכל מטופל".
מה לדעתך היתרון שלך כמטפלת שהיא בגיל מתקדם?
"עיקר המטופלים שלי הם בני הגיל השלישי, ולכן למטופלים שלי מאוד קל להתחבר אליי. יש לי יכולת הכלה וניסיון רב של חיים. בגיל הזה צריך לשנות מערכת אמונות ולהתמודד עם סטיגמות חברתיות כמו גילנות. אני מאמינה שגם בגיל מבוגר אפשר לטפל בטראומות שסחבנו מילדות. חשוב לתת כוח וחוזק לאדם כך שיהיה בריא, שלם ומאושר עד סוף חייו".
לצד הקליניקה הטיפולית שלה, שושנה הקימה לפני שנתיים את המיזם "אבני דרך" (שמו הקודם היה "Finishing School") ומנהלת אותו יחד עם תמר מחלב, בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה חברתית: "מדובר על מיזם התנדבותי שמפגיש בין מנטורים בני הגיל השלישי כמו עורכי דין, רופאים והייטקיסטים, יחד עם נערות ונערים. האזרחים הוותיקים מייעצים לצעירים במציאת כיוון לקריירה ובחירת מסלול ללימודים, ומעניקים להם טיפים מתוך הניסיון הרב שצברו". "אבני דרך", שזכה כמיזם מופת מטעם ההסתדרות הציונית, אומץ על ידי המשרד לשיווין חברתי ופועל בפריסה ארצית. "במהלך כל הילדות, אף אחד לא שואל את התלמיד מה הדרייב והתשוקה שלו. המטרה של המיזם היא לפקוח לצעירים את העיניים ולעזור להם למצוא את הדרך שלהם".
איך את מרגישה שהתעסוקה בגיל השלישי תורמת לך?
"כשאני עוזרת לאנשים ומשנה דברים אני מרגישה הגשמה עצמית ומשמעות. כשאתה מפסיק לעבוד, אתה מת. החיבור לחיים הוא דרך יצירה. אני חושבת שלא צריך לכפות על אדם לצאת לפנסיה, אלא לבדוק את היכולות והאיכויות שלו. אני לרגע לא מפסיקה ללמוד ולעשות".
אילן שרייבר - בעקבות אובדן אשתו החל לעסוק כמאמן כושר
כל חייו אילן שרייבר אהב לעסוק בספורט כתחביב, אך רק כאשר יצא לפנסיה וכחלק מהצורך להתמודד עם פטירתה של אשתו, החליט להפוך את התחביב למקצוע ולעסוק כמאמן כושר. אילן, בן 71 מחולון, אלמן, אבא לשניים וסב לשלושה נכדים, עסק במשך 40 שנה כמנהל השיווק בעסק משפחתי בתחום הטקסטיל. "בעקבות כניסה של ייבוא חולצות לישראל, העסק נקלע לקשיים ונאלצנו לסגור אותו", מספר אילן.
לאחר שהעסק נסגר, עבד אילן תקופה קצרה כיבואן של מזכרות תיירים, עד שבהיותו בן 60, הוא התבשר כי אשתו יפה חולה בסרטן המעי הגס: "היא הייתה בת 58 כשחלתה. זאת הייתה בשורה קשה מאוד עבורי". בעקבות מצבה הבריאותי של אשתו, החליט אילן לעזוב את עבודתו כדי לתמוך ביפה וללוות אותה לטיפולי כימותרפיה.
במשך שנתיים אילן נתן כתף תומכת לאשתו, עש אשר היא הלכה לעולמה: "בהתחלה הייתה לנו תקווה שיש סיכוי שהיא תצא מזה, אבל המצב שלה הידרדר עם הזמן. התפתחו לה גרורות והיא נפטרה. אני ויפה היינו יחד 40 שנה. היינו קשורים מאוד אחד לשנייה". וכך, בגיל 62, אילן התמודד עם אובדנה של אשתו ז"ל ומצא את עצמו מחוסר עבודה. "הרגשתי שאני צריך לחשוב מה עושים הלאה עם החיים. מי שעזרה לי למצוא כיוון תעסוקתי חדש הייתה האחיינית שלי, עידית (כיום בת 52). היא הציעה שאעסוק בתחום הספורט".
למה דווקא ספורט?
"תמיד אהבתי לעסוק בספורט כמתאמן ריצה. הייתי יוצא לריצה כמעט כל בוקר כי יש בריצה משהו מאוד משחרר, מהנה ומספק. כשרצים משתחררים הורמונים שתורמים לשיפור מצב הרוח. גם בתקופה שבה אשתי הייתה חולה הייתי רץ וזה עזר לי להתמודד עם הקושי. כשעידית הציעה לי להפוך את התחביב למקצוע הרעיון שלה מיד מצא חן בעיניי".
וכך, בגיל 62, נרשם אילן לקורס מאמני כושר במכון וינגייט: "בקורס היינו 25 תלמידים ואני הייתי המבוגר ביותר. כל שאר התלמידים היו בני 25-45. למרות פער הגילאים השתלבתי מאוד וכולם תמכו בי ועודדו אותי. המצב הבריאותי שלי היה ועד היום טוב מאוד, אבל אני מודע למגבלות של הגוף וזה גם מה שאני מלמד את המתאמנים שלי".
אילן עוסק כבר 9 שנים כמאמן כושר אישי ברשת מועדוני הכושר "הולמס פלייס" בסניף מודיעין וההתמחות שלו הם מתאמנים בני הגיל השלישי.
הגיל המבוגר שלך מהווה יתרון כמאמן כושר לבני הגיל השלישי?
"כל המתאמנים שלי הם פחות או יותר בגילי ולכן הם מרגישים בנוח להתאמן איתי. זאת הסיבה שהם מעדיפים שאני אאמן אותם ולא מאמן כושר צעיר. אני מתאים את האימון לכל מתאמן, לפי המצב הבריאותי והיכולות שלו. יש מתאמנים עם כושר מטורף ויש כאלו עם יותר מגבלות. חשוב לעשות ספורט בכל גיל, ועבור בני הגיל השלישי האימון מקל על חיי היום יום ועוזר להם לתפקד טוב יותר".
איך אתה מרגיש שהעבודה בגיל השלישי תורמת לך?
"אני מאוד אוהב את הסיפוק שיש לי כמאמן. אחד המתאמנים שלי טס לאחרונה לחו"ל והוא סיפר לי איך בזכות האימונים שלנו היה לו קל יותר בטיפוסים ובעליות. מתאמנת אחרת סיפרה לי איך היא כמעט נפלה מהמדרכה, אבל שבזכות העובדה שהיא מתאמנת היא הצליחה לשמור על שיווי משקל. אני חושב שכל עוד אפשר, כדאי לעבוד בגיל השלישי במיוחד אם זה לעבוד במה שאתה אוהב. אני מרגיש שהתעסוקה עזרה לי להתמודד עם האובדן של אשתי ומעניקה לי משמעות".
גדי אברהם - המורה של המדינה גם בגיל הפנסיה
לפני 10 שנים, כשגדי אברהם היה בן 62, הוא קיבל בשורה מרגשת במיוחד - הוא זכה בתחרות "המורה של המדינה": "בהתחלה כשהודיעו לי חשבתי שעובדים עליי. זאת תחרות של הסתדרות המורים בשיתוף מפעל הפיס. במסגרת התחרות אוספים המלצות על מורים שנשלחות מהורים, תלמידים, קולגות ומנהלי בית הספר, ויש ועדה שבוחרת שישה זוכים מכל הארץ. הנשיא שמעון פרס ז"ל העניק לנו את תעודת ההוקרה וזה היה מאוד מרגש".
גדי בן 72 מנהריה, נשוי, אבא לשלוש בנות וסבא לשישה נכדים, עוסק כמורה כבר מעל ל-40 שנה. הוא מורה להיסטוריה, גיאוגרפיה ואזרחות בבית הספר הרב תחומי למדעים ואומנויות בנהריה, מלמד תיכוניסטים ומכינים אותם לבגרויות. "חלמתי להיות מורה מאז שהייתי תלמיד תיכון. היו לי שלושה מורים שהקסימו אותי בתור תלמיד ורציתי להיות כמוהם", מספר גדי. "התחום הזה מאוד סיקרן אותי אז הלכתי ללמוד הוראה באוניברסיטת חיפה".
לצערנו, יש בישראל לא מעט מקצועות עם שכר גבוה יותר. למה בכל זאת המשכת לעסוק כמורה כל השנים?
"לא הפריע לי השכר. אני מרגיש סיפוק גדול מהעבודה שלי. יש לפעמים אכזבות כשיש תלמידים שנכשלים בבגרויות כי אני לוקח את זה ללב. לפני שתוצאות הבגרויות מגיעות אני לא מצליח להירדם בלילות מרוב התרגשות. ההצלחה שלהם היא ההצלחה שלי".
בתור מורה ותיק - איך אתה מצליח להתחבר לדור הצעיר?
"אני מאוד מחובר אליהם כי אני מדבר איתם בגובה העיניים ומתבל את השיעורים שלי בסיפורים מחיי היום יום. כשהייתי צעיר יותר הייתי כמו אבא שלהם ועכשיו אני כמו סבא. אני מחבק, צוחק ומתעניין בהם ואני לא איזו דמות מפחידה. אני מאוד נהנה לצאת עם התלמידים לטיולים השנתיים ולמסעות של"ח. יש הרבה מורים כמוני שהם נהדרים".
עד כמה הנוער של היום שונה מהנוער של פעם?
"הנוער של היום הוא נוער נפלא. יש תלמידים יותר בעייתיים, אבל תמיד היו. מה שהשתנה זה תרבות הטיקטוק והסמארטפונים שהפכו להיות כל עולמם. פעם תלמידים ביו משחקים בהפסקות והיום כל אחד בטלפון שלו. במהלך השיעור יש תלמידים שחוטאים ופונים לטלפונים ואז אתה חייב להיות סמכותי ולא להסכים. אבל כמורה שמגיש לבגרויות, מרבית התלמידים מאוד רוצים להצליח אז הם מקשיבים לך".
מה השיעור הכי גדול שלמדת מהתלמידים שלך?
"גם התלמידים הבעייתיים ביותר, כאלו שאתה על סף הרמת ידיים לגביהם, אתה מגלה שהם בסופו של דבר הם מסתדרים בחיים. יצא לי להיפגש עם תלמידים שלי אחרי 30 שנה והם כולם מאושרים, עם משפחות, חלקם אפילו סבים וסבתות. למדתי מהם שכולם בסוף מצליחים. גם אם הם לא רופאים או מהנדסים, כל אחד מוצא את הדרך שלו".
לצד עבודתו כמורה, גדי גם מתנדב במסגרות שונות. הוא עורך חידונים על ידיעת הארץ בבתי אבות בנהריה, במרכזים קהילתיים בצפון ובמועדני אנוש של העמותה הישראלית לבריאות הנפש: "זה מאוד ממלא אותי. אני מרגיש סיפוק גדול מההתנדבות למען הקהילה. אני מציע לפנסיונרים להצטרף להתנדבויות שונות שמתאימות להם כי זה יעשה להם רק טוב".
איך אתה מרגיש שהתעסוקה בגיל השלישי תורמת לך?
"כשהייתי בן 69 יצאתי לפנסיה וגיליתי שלהיות בפנסיה זה לקום לכלום. אתה שותה כוס קפה בבוקר ושואל את עצמך - מה אני עושה עכשיו? הרגשתי שאני משתגע. אחרי כמה חודשים כשהייתי בפנסיה, מנהלת בית הספר הציעה לי לחזור ללמד כי חסרים מורים ומיד הסכמתי. אני מרגיש שהעבודה גורמת לי לשלווה. יש לי למה לקום בבוקר. אני מקווה להמשיך ולעבוד עוד כמה שנים כי התעסוקה מאריכה את החיים שלי ועושה אותי מאושר".
לרשימה המלאה של 40 העובדים הוותיקים המבטיחים בישראל
הכתבה נכתבה בשיתוף מפעל הפיס