משפחת נתניהו אוהבת את הכנרת. בכל פעם כשיוצא להם לקפוץ לצפון, לטיול יומי או לחופשה ארוכה, הם יוצאים באופן קבוע לשיט באחת מצי הספינות של ה”לידו” ואוכלים משהו במסעדת ה”דקס” או ב”פגודה”, שנמצאות בקומפלקס התיירותי ששייך למשפחתה של ורד גרוס, הפועל עוד מימי המנדט הבריטי. גם את יום הולדתה ה־60 של שרה, בחרו בני הזוג לחגוג שם.
ספק אם בני הזוג נתניהו יודעים שמתחם ה”לידו” עומד עכשיו לפני סגירה. המבקרים מעטים, החובות תופחים - ורואה החשבון של ורד מפציר בה ובעידו לסגור את שערי האתר כדי לא להגיע לפשיטת רגל. אבל הם מתעקשים למשוך עוד קצת. אולי עוד מעט תבוא רגיעה במצב הביטחוני, ואיתה יחזרו הצליינים, התיירים מחו”ל והמבקרים הישראלים שהפכו שם לבני בית.
ורד היא טיפוס מיוחד. בת 70, נמרצת, מתרוצצת מפה לשם, מרחפת בין הלקוחות, מחזיקה את העסק כמו בלבוסטע אמיתית. במהלך הראיון היא נעה קדימה ואחורה על ציר הזמן, מתרפקת על העבר ומנסה להתמודד עם ההווה כמיטב יכולתה.
“שרה וביבי מתים על הכנרת”, היא מספרת כשאני מזכירה את שמם ואת חיבתם למקום. “הם חברי ילדות שלי. עידו שלי גדל על ברכיהם, והוא היום בן 40. שרה גדלה פה באזור, בטבעון. שני אחיה נולדו בבית החולים הסקוטי, כמוני, ואביה היה מחנך בבית ספר ארליך בטבריה. יש לה זיכרונות ילדות מהכנרת והרבה נוסטלגיה”.
“אני בעסק מגיל 10”, היא ממשיכה. “הייתי בורחת מבית הספר כדי לעזור להורים להגיש לאוונגליסטים את המושט הטרי עם הצ’יפס והסלטים, ואחרי ארוחת צהריים לאלף איש, הייתי קופצת למים ומתרעננת. אבי הגה את הרעיון להביא ללידו את אוהבי ישראל. הוא עשה שחזור של הנסים של ישו, שהאכיל 5,000 איש בשני דגים וכיכרות לחם. הלוואי שהיינו יכולים להאכיל אלפים של לקוחות עם שני מושטים, הייתי היום במקום אחר... אנחנו יוצאים לכנרת בשתי הסירות הדיג שלנו, דגים את המושטים ומאכילים את האורחים בדגים ופוקאצ’ה מטאבון העצים שלנו, הלחם של ישו.
“יש לי שני ילדים, עידו וכנרת, אלא מה? איך אני אקרא לה? הבן שלי הוא הדור השלישי בעסק והילדים שלו כבר באים לעזור. עידו שחזר את ה’גי’זס בואוט’, ספינת עץ טבועה שהתגלתה בתחתית הכנרת בשנת 1986. הוא עשה רפליקה מדויקת שלה מארז הלבנון, ובנה סירות אקולוגיות עם מנוע חשמלי, שהפכו לאטרקציה מדהימה. כשאני בדאון, ויש לי לאחרונה הרבה דאונים כאלה, עידו מעלה אותי על הפישרמן - ככה אנחנו קוראים להן - ומוציא אותי לעשר דקות ואני נרגעת. יש בהן משהו הוליסטי.
“אבא התחיל את העסק במבנה מנדטורי על שפת הכנרת, שקיבלנו כשהוא חכר את השטח. לא היה על הגדה המערבית שום חוף. השטח היה נטוש עם זכוכיות, נחשים ועכברים. ההורים ואנחנו ניקינו, שיפצנו ובנינו הכל במו ידינו. בזמן המנדט היו נוחתים על המים ממול המטוסים של חיל האוויר המלכותי, והצוותים היו מתחלפים שם, בקו של לונדון־לידו־בומביי וחזרה. אבא פתח מסעדה שהפכה להצלחה מסחררת. אנשים היו שטים בסירה לידו 1 ואוכלים במסעדה. ב־1998, שנת היובל למדינה, אבא זכה בתואר ‘תיירן היובל’.
“שוקי, בעלי ז”ל, שנפטר לפני שבע שנים, שלושה שבועות אחרי אבא, ילד שמנת מצהלה, הצטרף אליו. שניהם היו גברים גדולים מהחיים, אימפריות. לפני 45 שנים התחלתי להוביל עם שוקי את האסטרטגיה, הרחבתי את העסקים. יש לנו את צי הספינות הכי גדול בכנרת, עם קיבולת של יותר מ־2,000 מקומות. הקמנו שתי מסעדות לפני 50 שנה. ה’דקס’, שמבוססת על ברביקיו, ו’פגודה’, שהיא מסעדה אסייתית ומושתתת על השוק האוונגליסיטי. רק אתמול היו כאן חברים באייפקס עם הכומר ג’ון הייגי, שייסד את הארגון האוונגליסטי הגדול ביותר. אנחנו מביאים לכאן עשרות אלפי תיירים נכנסים בשנה”.
“אנחנו מתבססים על תיירות צליינית. בפסח וסוכות הם לא מגיעים, כי המלונות מפוצצים בישראלים ובתיירים אמריקאים, הקרם של הקרם. בסוכות הייתי מלאה עם הלקוחות הקבועים ששנים עולים אליי לרגל - ואז אנחנו מתעוררים לזוועות האלה ואני כמעט מתעלפת. בהתחלה עוד לא הבנתי את גודל הזוועה והייתי בטוחה שבערב אקבל את הקוריאנים.
ב־8 באוקטובר המסעדות נסגרו והספינות נשארו קשורות למזח. “הייתי חייבת לעשות משהו. אם הייתי יכולה לקחת נשק, הייתי יורדת לעזה בעצמי. במקום זה, פתחתי את המטבח ובישלתי מרקים תאילנדיים לחיילים, כי היה קר. קניתי תרמוסים ענקיים ובן דוד שלי היה נועל מגפיים והולך איתם בבוץ להאכיל אותם בגבול הצפון. עשרות אלפי לוחמים האכלנו. אמרו לי, את מפסידה כסף. אבל מי אני שאלין? הכסף לא משנה. התחלתי להביא כסף מהבית. אירחנו פה המון יחידות”.
התרעות פיקוד העורף