מאז תחילת המגיפה לא דרכתי בדיזנגוף סנטר בתל אביב, מקום שבו נהגתי לבקר פעמיים בשבוע בממוצע לאורך שנים. תמיד היה לי מה לעשות שם: לקפוץ לדואר, להשלים קניות של מזון בסופר, לחפש מתנה לחברים, להגיע לחדר הכושר, לפגוש חברה לקפה, "לעשות צבע" אצל הספר וכמובן גם להסתובב ולראות מה חדש בחנויות האופנה, מה שלא תמיד הניב תוצאות בדמות רכישות, אבל היה מהנה כשלעצמו. על הדרך פגשתי אנשים שאני מכירה. בקיצור, מעין "חצר אחורית" במרחק רבע שעה הליכה מהבית.

בשישי שעבר, יום לאחר פתיחת הקניונים, החלטתי לנסות לשחזר את החוויה. בדרך לסנטר תהיתי אם המקום ייראה כמו בכל יום שישי רגיל, עמוס אנשים, או שהרוב עדיין חוששים להגיע? וגם, האם לנוכח המשבר הכלכלי שפוקד רבים, כבר לא אראה אנשים עמוסי שקיות כמו בעבר, עד שהקורונה השתלטה על חיינו?

10:40 איסור נגיעה

שלט המוצב בכניסה מורה על ההנחיות החדשות: הכניסה אינה מותרת ללא מסיכה, אם חום גופך עולה על 38 מעלות, אם אתה משתעל או היית במגע קרוב עם חולה קורונה בשבועיים האחרונים. כרגע אין תור. לפניי עמדה רק אישה אחת. המאבטח שבכניסה מדד לי חום - והנה, התגשם החלום, אני בפנים. במבט ראשון המקום נראה לי ריק יחסית. אולי כי השעה מוקדמת, אני מנסה לתרץ לעצמי, אולי כי שוק האוכל, שהיה מושך למקום אין ספור אנשים בימי חמישי־שישי, איננו.

הפעם הגעתי לסנטר כשאני יודעת בדיוק מה אני מתכננת לקנות: חזייה ומייק־אפ לעצמי וגוזיות ספורט לילדה. בדרכי ליעד, חלפתי ליד חנות התכשיטים "קולייר". אני נעצרת לרגע ומתעניינת אצל שירן יוסף, בעלת המקום, איך הולך. "יש פחות תנועה משישי רגיל, כי אין שוק אוכל, אין בתי קפה שאפשר לשבת בהם. זה מביא המון אנשים", היא מסבירה, "אבל אנשים עדיין באים. הם גם נראים סקרנים יותר. מוזר לי שאני לא יכולה לגעת באנשים, למדוד להם תכשיטים, לענוד להם אותם. זה היה חלק מהעניין. עכשיו אני אומרת להם: 'שימו את זה, שימו את זה'. עושה את זה בפנטומימה. זו מציאות חדשה ומטורפת שצריך להתרגל אליה".

אני ממשיכה בדרכי, חולפת על פני כמה חנויות ריקות שממתינות לשוכרים. כשאני רואה כמה אנשים ממתינים בתור ליד חנות למוצרי חשמל, הלב מתחיל קצת להתחמם. אבל עדיין, כל האזור הסמוך, שבימי שגרה ניצבו בו עשרות דוכני אוכל ססגוניים, נראה פתאום שומם ביותר.
אני חולפת על פני רשת האופנה גולף. בחנות לקוחה אחת. "קצת נורמליות", היא מתארת את תחושתה בפני המוכרת. אחרי סיבוב קצרצר אני יוצאת החוצה, עדיין לא מרגישה את התחושה המוכרת של הסתובבות בכיף. גם המסיכה שעל פניי מזכירה לי כנראה שאנחנו בזמנים אחרים.

שירן יוסף, חנות התכשיטים קולייר (צילום: אילנה שטוטלנד)שירן יוסף, חנות התכשיטים קולייר (צילום: אילנה שטוטלנד)

11:00 כפפות, מסיכה וספריי

אני נכנסת לחנות ההלבשה התחתונה ליה לונדון. ברקע מתנגן השיר put your head on my shoulder של פול אנקה. משטח פרספקס מוצב בעמדת המכירה. המוכרת הדס כהן עוטה מסיכה בהתאם לכללים. בימי שגרה, המוכרות נכנסות פעמים רבות לתאי המדידה כדי לחוות דעה, לייעץ או לעזור בסידור הכתפייה. "מה את עושה עכשיו?", אני תוהה. "אין שום בעיה", עונה כהן, "אני עובדת עם כפפות ומסיכה. כשאני נכנסת לתא בזמן שהלקוחה נמצאת בו, אני שמה גם מגן פנים". אני משתכנעת. נכנסתי לתא המדידה, וכהן הביאה לי כמה חזיות.

תהליך ההתלבטות שבימי שגרה יכול לקחת לי גם 40 דקות, מתקצר הפעם מאוד. אחרי עשר דקות אני כבר בקופה עם שני פריטים. כהן מודה שאני הספתח שלה באותו בוקר. "יש אווירה של משמרת ערב באמצע שבוע, לא כמו של יום שישי רגיל", היא אומרת, "אנשים כנראה עדיין חוששים מהתקהלויות". אני שואלת אם עשו הנחות כדי למשוך את הלקוחות. היא עונה שלא, אבל מבהירה ש"המחירים נמוכים יותר מהרגיל". אחרי שכהן מסיימת לגבות ממני 600 שקלים, היא לוקחת ספריי ניקוי וחוזרת לתא המדידה כדי לחטאו לקראת הלקוחה הבאה (בתקווה שתגיע מהר).

11:25 ללא תאי מדידה

אני מתקדמת לכיוון רשת זארה. אי אפשר בלי סיבוב קצר בחנות, שבימי שישי לרוב תוססת ומלאה אנשים. כשהגעתי, לא היה תור בכניסה לחנות. כמה רגעים אחרי, המתינו בכניסה שניים־שלושה אנשים. למעשה לאורך כל שעות שיטוטיי בקניון, מספר האנשים שהמתינו בתור בחנויות השונות היה לא יותר מחמישה, וגם זה לא לפרק זמן ארוך. קצב היציאה והכניסה לחנויות היה מהיר מאוד. בכניסה לזארה אני פוגשת את נועם ועומרי. הם לא חוששים להסתובב בקניון. "אנחנו ממוגנים, שמים מסיכות, משתמשים באלכוג'ל", הם אומרים וטוענים כי הם מעדיפים את המצב עכשיו מאשר בימי שישי רגילים. "עכשיו נעים יותר, כי יש יותר ספייס", הם מסבירים.

אני נכנסת לחנות. הרעש הרגיל של שישי לא קיים. הכל רגוע מאוד. כמה נשים עומדות בשקט מופתי בתור לקופה. ליד תאי המדידה אני נתקלת בשלט: "למען בריאותכם, תאי המדידה סגורים באופן זמני". איך אפשר לקנות ככה? אני תוהה. "קונים ומחזירים", אומרת אישה שחולפת לידי. "גם בשגרה אני קונה בדרך כלל בלי למדוד", אומרת אישה בשם דניאל, שלא מתרגשת מהסיטואציה.

אני מתקדמת לחלל נוסף בתוך החנות הענקית. שם אני פוגשת את האחיות, אילנה אלקובי (64) ולילי דיין (70). "אני יוצאת לאוויר העולם בפעם הראשונה", מספרת דיין. אני שואלת אם היא אינה פוחדת. "לא", היא עונה, "ההסגר בבית מפחיד יותר". את האווירה האחיות מתארות כשונה מהרגיל. "קודם כל השקט הזה, אין הרבה אנשים", אומרת דיין, "גם קשה לי בלי למדוד. אני לא יכולה לקנות ככה". "התפלחתי למחסן כדי למדוד", אומרת אלקובי, שמחפשת מכנסיים. "תעזרי לי מאמי, איזה מכנסיים יותר יפים, אלה או אלה?", היא שואלת אותי וגם מודה כי התחושה אינה כבעבר.

תאי מדידה סגורים בזארה (צילום: אילנה שטוטלנד)תאי מדידה סגורים בזארה (צילום: אילנה שטוטלנד)

12:00 סלואו מושן

אני עולה קומה לרשת פוקס, שהפכה סמל למאבק בעלי העסקים הגדולים לפיצויים. גם כאן אין תור בחוץ. בחנות נמצאים כמה לקוחות. אני מאתרת בתוך שנייה את הגוזיות שחיפשתי, והמוכרת מביאה לי את המידה הנכונה. מבצע של 50% הנחה על הפריט השני גורם לי להיזכר שבעצם חיפשתי גם טייטס קצרים. אני בודקת אם כאן תאי ההלבשה כבר פתוחים, נכנסת לאחד מהם ומיד לאחר מכן מגיעה לקופה. יש רק אישה אחת לפניי. הקופאית עוטה מסיכה ואחרי שהיא מסיימת עם הלקוחה, היא מחטאת את ידיה באלכוג'ל. זה כבר מוצא חן בעיניי. "יש תנועה, אבל לא כמו בשישי רגיל", היא מודה.

אני משלמת 54.85 שקלים, יוצאת מהחנות ומסתובבת ברחבה שסביבה. בימי שגרה המקום הומה אדם, גם בגלל הסניף של קופיקס שממוקם שם. בזמן שהייתי במקום, היה הקפה סגור. כך גם המשביר לצרכן שממוקם ליד. הרחבה עכשיו ריקה, ואני נכנסת לכמה שניות לרשת פול אנד בר הסמוכה. גם שם תאי ההלבשה סגורים. בזמן שאני ממשיכה את הסיבוב, אני מתרשמת לטובה מהעובדה כי בנקודות רבות בסנטר תלויים דיספנסרים עם אלכוג'ל. לאף אחד אין תירוץ לא לחטא ידיים.

12:20 שייק במקום פיצה

אני עולה לקומה השלישית. שמחה לראות שרוב האנשים סביבי מקפידים לעטות מסיכות על פניהם. אני מגיעה לרשת מנגו. תורים לא נראים ברקע, וגם החנות די ריקה. "תאי ההלבשה פתוחים?", אני שואלת. התשובה חיובית. אוברול ג'ינס צד את עיניי, אך אחרי מדידה אני מחליטה לוותר. זה לא הזמן להוצאות מיותרות, אני אומרת לעצמי. "אתם מחטאים את תאי ההלבשה אחרי שאנשים יוצאים?", אני מתעניינת. "מנקים", עונה המוכרת.

אני ממשיכה את הסיור שלי. קפה גרג, שבשישי רגיל קשה למצוא בו מקום, סגור והרחבה סביבו שוממה. כמה אנשים מחפשים מרגוע לנפש ברשת צומת ספרים הסמוכה. אני מגלה התעניינות של צעירים דווקא ליד חנות קעקועים ופירסינג.

הבטן מתחילה לקרקר. בחנות פיצה באחת הקומות העליונות ישנם שני מוכרים. האחד עם מסיכה, לפי הכללים. השני נמצא עם מסיכה שהורדה לצווארו, מקסימום מכסה חלק מהסנטר. אולי חם לו? אולי הוא סומך על כך שהחום של התנור הורג חיידקים? אני נעמדת בצד ומסתכלת אם זה יפריע למישהו. להפתעתי, כמה אנשים (אחד מהם ללא מסיכה כלל) קונים פיצה בכיף. לי, לעומת זאת, עבר החשק. העדפתי לקנות שייק באחד הדוכנים ולצאת להתאוורר בחוץ עם חברה שפגשתי במקרה. ברחוב התנועה הייתה דווקא ערה ביותר, והזכירה לי לרגע את ימי שישי הרגילים בדיזנגוף.

13:30 המרוץ אחר המייק־אפ

אני חוזרת לסיבוב שני בסנטר. מקווה לראות יותר צפיפות. שוב נכנסת באחת הכניסות הראשיות. עכשיו המצב נראה מעודד קצת יותר מאשר לפני שעתיים. כנראה אנשים התעוררו. כחמישה־שישה אנשים עומדים בתור ונכנסים במהרה פנימה לאחר מדידת חום גופם. "דווקא הגיעו הרבה יחסית, אם להתחשב בכך שהיום אין תחבורה ציבורית", אומר לי המאבטח בכניסה. אני צריכה לסיים את המשימה האחרונה שלי: קניית מייק־אפ. אני מגיעה לחנות של רשת האיפור איל מקיאג' עם הבקבוק הריק של המותג שהבאתי מהבית ושואלת כמה הוא עולה עכשיו.

התשובה, 289 שקלים, גורמת לי לרצות לחפש מוצר זול יותר. בכל זאת, אנו לא בימי שגרה. אני יוצאת מהחנות, ופוגשת בדרך את אור טוביה (29), שעומדת בתור הקצר בכניסה לסניף קרולינה למקה. "משקפי הראייה נשברו לי, באתי לתקן או לקנות", היא אומרת. "כאן התור קליל. אם היה תור ארוך, לא הייתי מחכה. אם צריך לעמוד בתור לכל חנות זה קצת מוציא את החשק". טוביה, שהגיעה לקניון עם החבר, מודה שבימים כתיקונם היא רואה בהגעה לקניון גם בילוי, אבל עכשיו יש פחות אווירה של שופינג.

אני נכנסת לרשת האיפור והטיפוח אפריל. מבקשת להתאים גוון דומה לבקבוק המייק־אפ שאני מחזיקה. "לפי ההוראות, אסור לגעת בטסטרים או לנסות אותם", מסבירה המוכרת ומייעצת לי להמתין עם הקנייה, כי "לא כדאי לקנות מייק־אפ בלי לנסות את הגוון". אני מעריכה מאוד את תשובתה הכנה וממשיכה הלאה לסופרפארם. אולי משם תבוא הישועה. את דיילות היופי לא מצאתי שם, אבל הקופאית חזרה על ההסבר שכבר שמעתי והבהירה שוב שאסור להשתמש בטסטרים. בלית ברירה אני חוזרת לאיל מקיאג' עם בקבוק המייק־אפ הריק. אין ברירה. אשלם ביוקר, אבל לא אשאר בלי מייק־אפ.

בתוך החנות אני מופתעת כשאני רואה את המוכרת משתמשת בטסטרים, כדי להתאים איפור ללקוחה. אני מבולבלת ותוהה לפשר העניין. "אצלנו מותר, אנחנו היחידים שפותחים במיוחד מברשת איפור חדשה עבור כל לקוחה. משתמשים במברשות באופן חד־פעמי", היא מסבירה, ועל הדרך משכנעת שבמקום שאשלם 289 שקל על מוצר אחד, עדיף לי מבצע של 2+1. מרוב הרצון לסיים כבר את הסיבוב ולהגיע הביתה, אני משתכנעת בקלות ומשלמת 578 שקל עבור שלושה מוצרים. אני מסודרת מבחינת מייק־אפ לפחות לשנה הקרובה.

אני יוצאת מהסנטר ומנסה לסכם את החוויה. אין ספק שהקנייה הפכה ממוקדת יותר ומהירה יותר, אך חווייתית פחות. כבר אין את אותו הכיף או תחושת הבילוי שהיו פה פעם. גם המצב הכלכלי משפיע. בזמן שהייתי במקום לא ראיתי אנשים מסתובבים עם שקיות רבות בידיהם כמו בזמנים הטובים.

לקראת השעה 14:00, ביציאה לרחוב, אני מביטה באיש מבוגר שיושב צמוד לסנטר. הוא חובש כובע ומנגן שירים שמחים באקורדיון, בתקווה לנדיבותם של העוברים והשבים. גם אצלו, אני משערת, הפרנסה טובה פחות בימי קורונה.