אספקט נוסף לבעיה, מגיע בשל העובדה, כי, כיום, בניגוד לעבר, לאורך כל שנות עבודתו עובד האדם בישראל במקומות עבודה רבים ומגוונים. הביטחון התעסוקתי הרופף הקיים במגזרים רחבים במשק, והעובדה שרבים מהמועסקים נפלטים ממעגל העבודה שנים רבות לפני הגיעם לגיל הפרישה החוקי, מחמירים את הבעייתיות של הבור הפנסיוני הנפער אל מול עינינו. למעשה, במציאות הנוכחית העגומה שבה אנחנו חיים,
למרות שמרבית תושבי המדינה בחרו בצעירותם לרכוש כיסוי ביטוחי למקרה שבעתיד הם יגיעו למצב סיעודי ויזדקקו לכל סכום שיסייע להם להזדקן בכבוד, ההוצאות הרבות בגיל השלישי (במיוחד ההוצאות הקשורות לתרופות, לעזרה תפקודית, ובמקרים מסוימים, אף לאשפוז סיעודי) מובילות אותם, לא אחת, למצבי מצוקה ומחסור.
מצבם של אותם קשישים, שבחלק גדול מהמקרים נדרשים להסתייע בעזרת הזולת לצורך תפקוד יומיומי, היה עשוי להיות טוב יותר (או, לכל הפחות, פחות גרוע), אם לא היו נתקלים בחומה בצורה בדרכם למימוש זכויותיהם הסיעודיות, כך מציין אבנר הייזלר בסרטוני יוטיוב.
סביר לגמרי להניח, כי אם הקושי הנפשי בפניה לעזרה הוא עצום, ואף מלווה, לרוב, בתחושות השפלה ואובדן הכבוד העצמי, תחושת ההשפלה אותה חש הקשיש בעת קבלת תשובה שלילית לקונית וקרה היא גדולה בהרבה יותר.
לכן, הייזלר אבנר טוען שהמאבק בדבר הקריטריונים לקבלת קצבת סיעוד וכנגד האמצעים הנלוזים שעל בסיסם חברות הביטוח מונעות ממבוטחיהן למצות זכויותיהם, אנחנו צריכים לנהל כבר כיום, ולא בעתיד הבלתי ידוע, בעת קרות מקרה הביטוח.
התרעות פיקוד העורף