בשנת 2013 אישר יאיר לפיד, היום ראש ממשלה חליפי ושר האוצר דאז, את החוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות. באותה קדנציה, בשנת 2014, אישר לפיד גם את חוק המזון - החוק לעידוד התחרות בענף המזון, המטרה שלו היא כשמו: עידוד התחרות והוזלת יוקר המחיה. בוצעה אסדרה בחוק מי הוא קמעונאי ומי הוא קמעונאי גדול וכמו כן מי הוא ספק גדול - ובאותה נשימה נכתבו גם מהם החובות, הזכויות והאיסורים בכל מעמד עסקי. כל זאת כדי לתת במה גם לעסקים הקטנים והבינוניים בשוק. באותה עת גם הוכנסו לחוק דיווחי המחירים בזמן אמת לאתר משרד הכלכלה.

הרעיון והיוזמה מבורכים, אך כמו הרבה חוקים ורפורמות הם נתקעו באמצע: מה שעבד נפלא בשוק הסלולר כשל בשוק המזון. היצרנים הקטנים והספקים הבינוניים לא קיבלו את ההזדמנות שציפו לה, וכמובן שאנחנו, הצרכנים, לא באמת נהנים מהוזלת המחיה בישראל.

בחודשים האחרונים אנו חיים סביב אירועים צרכניים כמו עליות מחירים, חשדות לתיאומי מחירים ועוד. והנה, למרות הרעש הגדול המחירים ממשיכים לזנק, החברות השולטות בשוק מוצרי הצריכה מנצלות את המומנטום ומגישות לרשתות השיווק מחירונים חדשים.

סל מוצרים  (צילום: ללא)סל מוצרים (צילום: ללא)


מהר מאוד גם הקטנים יותר לא ירצו לאבד את המומנטום - והמחירים יעלו, אם לא עכשיו אז לקראת הפסח - החג שלכבודו מוציאים יצרנים רבים מוצרים כשרים לפסח, וקל לבלבל בו את הצרכנים שיאבדו את היכולת להשוות למחיר הקודם. ההפתעה תחכה לנו כשיסירו את הניילון מעל למדפי החמץ - וכולנו נתעורר למציאות צרכנית יקרה הרבה יותר.

חשוב להדגיש כי עליית מחירים ממוצעת של 5% אולי לא נשמעת גבוהה במיוחד, אבל היא שוות ערך ל־120 שקל בממוצע בחודש, שהם 1,440 שקל בשנה - סכום לא מבוטל, בערך כעלות חשבון הסלולר המשפחתי בשנה.

אם זיהינו עלייה נניח במחיר הפסטה מ־5.50 שקל ל־5.80 שקל, זה לא מה שיגרום לנו לנטוש את העגלה במרכול, אבל את הנזק המצטבר נרגיש אט־אט בחיובי האשראי.
לוח המחירים  (צילום: ללא קרדיט)לוח המחירים (צילום: ללא קרדיט)

לוח המחירים (צילום: ללא)לוח המחירים (צילום: ללא)


אך מתברר שאם נפעל בתבונה בקניות ונפעיל היגיון צרכני שקצת חסר לנו, הישראלים, נוכל לחסוך לא רק את העליות המינימליות הצפויות לנו אלא עד 9,000 שקל בשנה על מוצרי הצריכה שלנו - בלי מחאות ובלי חרמות, פשוט בצרכנות נבונה שתוביל את היצרניות הגדולות להילחם על כל עגלה ועגלה.

כדי להשיג את התוצאה הזאת נזדקק לשותפים שלנו - הקמעונאים, שאותם נצטרך להעביר מהצד של היצרנים הגדולים אל הצד שלנו. כיום מאזן האימה פועל לטובת היצרניות הגדולות - הקמעונאים מפחדים לפתוח חזית מולן. לכן, רק למען הקמעונאי המתלבט, מוגש הסיפור הבא, רגע לפני שנעבור לסקר המחירים, שהפעם נועד להפוך את הקנייה שלנו למשתלמת יותר באמצעות בחירה במוצרים חלופיים.

גיבורת הסיפור היא משפחה אמיצה בעולם הקמעונאות, ששינתה את כללי המשחק ובגדול: בשנת 1961 פתחה משפחת אלברכט מגרמניה את המרכול הראשון שלה, בשנת 1976 היא הקימה את הסניף הראשון בארה"ב ותפסה את החלום האמריקאי, היום היא מחזיקה ביותר מ־2,000 סניפים ב־36 מדינות ומגלגלת יותר מ־121 מיליארד דולר בשנה.

לרשת הזאת קוראים ALDI, ומה המיוחד בה? שמשפחת אלברכט החלה מחנות קטנה ומכרה במחירים זולים מאלה שהציגו החנויות הגדולות והוותיקות. היצרניות הגדולות הערימו עליה קשיים, החלו להגביל את המכירה, להטיל ספק בכוחה - וניסו לגרום לה לפעול לפי כללי השוק או שלא ימכרו לה סחורה.

לוח מחירים  (צילום: ללא)לוח מחירים (צילום: ללא)

לוח מחירים  (צילום: ללא קרדיט)לוח מחירים (צילום: ללא קרדיט)


משפחת אלברכט לא נבהלה. אם היצרנים הגדולים מאיימים עליה, היא תשתף פעולה עם הקטנים. הם בנו עם יצרנים קטנים שורה של מוצרים חלופיים, ולאט־לאט לימדו גם את הצרכנים שאתה ממש לא חייב שעל המיונז שלך יהיה כתוב "היינץ" (או על הקטשופ "אסם", בישראל) כדי לשים בסנדוויץ'. יותר מ־60 שנה אחרי הם עדיין פועלים ומצליחים.

האם יימצא בישראל ה"אלברכט" שיסחף אחריו את העמיתים שלו ויבחר, במלחמה על יוקר המחיה, בצד שלנו ולא בצד של היצרנים הגדולים כמו אסם וסנו?
לוח מחירים  (צילום: ללא קרדיט)לוח מחירים (צילום: ללא קרדיט)


עד שיימצא גורם שכזה בדקנו סל קניות (ללא ירקות ופירות ומוצרים טריים) ומצאנו פערים מטורפים, אין מילה אחרת: אותו הסל בדיוק - פעם אחת עם מוצרים ממותגים שנחשבים ליקרים - ומולו סל עם מוצרים של יצרנים פחות יוקרתיים, הגם שחלק גדול מהם איכותיים בדיוק באותה מידה: 437.1 שקל לסל היקר לעומת 255.4 שקל לסל הזול, כלומר - גם אם אתם מכורים לבמבה של אסם, לתה של ויסוצקי ולסנו ז'אוול, האם חיסכון של 181 שקל בקנייה של 437 שקל לא שווה לנסות מותג חלופי?

הכותב הוא מנכ"ל המכון לחקר הקמעונאות