כשהייתי בת 14, החלטתי שאני מבוגרת מספיק כדי ללכת לעשות בדיקות דם לבד. אני לא יודעת איך זה עובד עם הילדים של היום ואם הם עדיין צריכים שאמא ואבא יסיעו אותם לכל מיני מקומות או פשוט משעתקים את עצמם לשם באפליקציה, אבל כשאני הייתי בת 14, מפגשים עם גופים סמכותיים כמו המחט של קופת חולים, נעשו כשאמא שלי ברקע. יש לי גם נטייה תורשתית קצת מרגיזה, להתעלף בכל פעם שדם יוצא את הגוף שלי בדרך כזו או אחרת, אז תמיד היה רצוי שתהיה איזו דמות הורית בסביבה כדי לדאוג לקנות לי שוקולד אחרי שאחזור להכרה.
אבל בגיל 14 החלטתי שאני מספיק מבוגרת והלכתי לבד. קופת החולים שלנו שכנה בבניין ישן ליד קניון הנגב בבאר שבע ובדיקות המעבדה בוצעו בקומה החמישית. הכל הלך ממש בסדר ואפילו לא התעלפתי. חיכיתי כמה דקות אחרי שהאחות סיימה איתי, וידאתי שכל החלקים במקום ואז קמתי ללכת. הגעתי למעלית ובזמן שהיא פילסה את דרכה מטה, הצל השחור הזה שמכסה לך את העיניים כשלחץ הדם שלך צומח, התחיל להופיע.
הדבר הבא שאני זוכרת הוא מפגש חזיתי עם קיר שהמתין לי כשיצאתי מהמעלית, כבר מטושטשת לגמרי, ואז התרסקות על הרצפה. כמה אנשים גחנו מעלי כדי לוודא שאני בסדר וכשהם התפזרו, חבולה ומבוהלת, חיפשתי טלפון ציבורי כדי להתקשר לאמא שלי, שתבוא לקחת אותי, שתרחם עלי ושלא תשכח את השוקולד שלי.
עברו 18 שנה מאז ואני עדיין שונאת לגשת לבדיקות דם, אבל אני שונאת עוד יותר להיות נזקקת. לאורך השנים התרגלתי לעזור לעצמי ולבקש כמה שפחות עזרה. זו כנראה תודעה שמתפתחת כשאת רווקה וחיה בדירה משלך ולא באמת רוצה להתמודד עם האפשרות שיום אחד אולי תחליקי באמבטיה, תשברי את המפרקת וימצאו את הגופה שלך רק בשלב שבו הכלב יהפוך את האף שלך לצעצוע הלעיסה החדש שלו.
התרעות פיקוד העורף