האדם המודרני עובד, אוכל, ישן, קם ומתפקד. הייתכן שהוא סוג של זומבי מתוחכם? מתי הספקנו להפוך לכאלו? האם ההתפתחות הטכנולוגית היא האשמה הבלעדית? ומה אפשר לעשות כדי לחיות את החיים במלואם, בעודנו בחיים? האוניברסיטה הקוסמית במאמר שמוקדש לאדם המת-חי.
כשמדברים "על לחיות את החיים במלואם", אנחנו נוטים לתאר טיול גדול, חופשה משפחתית, דרמה סוערת, תענוגות או הרפתקאות. הדמיון שלנו ייקח אותנו הרחק מהרוטינות הקבועות של היומיום אל עבר מציאות פנטסטית ורחוקה, הנשענת על חוויות וזכרונות של רגעים, בהן הרגשנו "בחיים".
בפועל רבים מאיתנו חיים את אפרוריות הבטון, עייפות הגוף, תשישות הנפש, והמטלות המונחות על כתפינו. מדי פעם אנו מנסים לעורר את חוויית החיות שלנו על ידי צפייה בתוכנית טלוויזיה מרגשת, מאכלים שמעוררים את החושים, או שיטוט ברשתות החברתיות. אך האם כל אלו מצליחים לספק את חוויית החיים המלאים שאנחנו כמהים לה? או שהם נוטים להפוך להתמכרויות שמשמרות אותנו במעגל סגור של קהות ואטימות, ובכך הופכים אותנו לזומבים מודרניים?
האוניברסיטה הקוסמית: איך קורה שאנחנו מתפשרים על חיים בצד החיים
תמיד מדהים לשמוע סיפורים על אנשים שחיו תקופה ארוכה בנסיבות חיים מגבילות. בין אם אלו סיפורים על נכות פתאומית וצורך להסתגל למצב חדש, או חיים בשטח מלחמה ותחת משטרים כופים המגבילים את החופש. אנחנו נוטים להיות מופתעים ונדהמים מהיכולת האנושית לקיים שגרה "נורמלית" במציאות כה שונה ובלתי רגילה.
האדם הוא יצור סתגלן. היכולת להסתגל למצבים קשים ולקיים בהם שיגרה אפשרה לנו להתקיים במשך שנים רבות, ולפתח מיומנויות חיים בסביבות מציאות מוגדרות ומוגבלות. אולם, ליכולת הזו יש חיסרון מהותי: אנחנו מסתגלים למציאות שאינה מיטבית בעבורנו, ומסתפקים בקיום שהוא רחוק מהחיים שהיינו רוצים לחיות.
במצב בו אנחנו חוששים משינוי, אנחנו עלולים ליצור לעצמנו שגרה מוגבלת ומצומצמת, ולהסתפק בה. זוהי שגרה בה איננו מגשימים את החלומות והרצונות שלנו, אלא מתמקדים בסיפוק הצרכים ההישרדותיים בלבד, ונותנים לחיים לחלוף על פנינו.
מהם ההשלכות של חיים שכאלו, איך זה נראה, והכי חשוב – מה אפשר לעשות כדי לצאת מזה?
האם אתם נאבקים בדחף לפתוח מסך גם כשאתם בנהיגה? מתקשים להניח אותו מהיד כשאתם נכנסים למקלחת או לשירותים? האם לפעמים, מבלי שתכננתם או רציתם לעשות זאת, מצאתם את עצמכם מבלים מול מסך כזה או אחר, עד ששעות רבות חמקו מתחת לידיכם, והיום נגמר?
האם עוד לפני שקראתם את הפסקה הזאת ידעתם שהסמארטפון הולך להופיע במורד המאמר הזה? האוניברסיטה הקוסמית מצטערת לבשר לכם את מה שכנראה כבר ידעתם, אתם מכורים.
אין צורך להתנתק ולהמנע מהטכנולוגיה, היא אינה האשמה הבלעדית בזומביות רבתי. הסמארטפון והרשתות השונות הן כלים חיוניים להעברת אינפורמציה ותקשורת במאה ה21. במקום זאת האוניברסיטה הקוסמית ממליצה:
בהתרגלות לאופיין כזה של צריכת מידע אנחנו מסגלים את עצמנו לחפש סיפוק מהיר. אנחנו חסרי סבלנות לקרוא, וגוללים אל הפאנץ' ליין. אנחנו עוקבים אחרי ערוצים שמעניקים תוכן במנות קצרות ורדודות ונרתעים מטקסטים ארוכים ומעמיקים. אנחנו ממהרים לקפוץ למסקנות על סמך ממצאים בודדים ומתעצלים לבדוק לחקור ולהצליב מידע באופן נייטרלי.
אופייני התקשורת שלנו מקשים עלינו להכיל דעות ורגשות מורכבים. הדבר מחלחל גם אל התקשורת הבינאישית והבלתי-אמצעית שלנו. אנחנו מתקשים להתרכז ולהקשיב זה לזה, ואז ליצור שיח שיש בה הבנה ואמפתיה כלפי השונים מאיתנו.
אם אתם מוצאים שהשיח שלכם עם עצמכם ועם הסובבים אתכם נגוע ברדידות, ציניות, ניכור וריחוק, כמה המלצות מאת האוניברסיטה הקוסמית:
בתחילת הדרך היתה לו מטרה ומשמעות אך היא נשכחה ממנו. הוא מתפשר על הערכים שלו עבור נוחות רגעית. הוא מוותר על החלומות שלו עבור תחושת ביטחון מדומה. הוא מבלה את ימיו בהמתנה וציפייה שמשהו מבחוץ יבוא וישנה אותו.
הזומבי המודרני חלם פעם על היום שבו יהיה גדול וישתמש בכוח, בכסף ובאמצעים שלו כדי להשפיע לטובה על עצמו, על סביבתו ועל העולם. אבל גם עכשיו כשהוא גדול ויכול, הוא דוחה את היום הזה. כי זה לא מתאים עכשיו, כי הוא עלול להפסיד משהו, כי מה יהיה אם הכל יחמוק ממנו.
אם הגעתם עד לכאן, ואתם מרגישים שגם אתם קצת זומבי מודרני, הנה תרגיל מאת האוניברסיטה הקוסמית שיכול לסייע לכם:
התרעות פיקוד העורף