אורן מרמור
בן: 50
מנכ"ל פינסטרה ישראל
מי אני: יש לי הבנה בצד הטכני ובצד העסקי ואני אוהב לאזן ביניהם והמעבר מהטכני לעסקי נותן יתרון גדול. אני עקשן שהתרכך עם השנים, קולט דברים מהר, למדתי לתת את הערך המוסף שלי ומהצד השני לאפשר לאנשים לעבוד, מאמין במנהיגות עם חמלה.
שורשים: משפחתו של אבא מפולין, מזרחית ללבוב. סבא למד הנדסה, וסבתא התחילה ללמוד רפואה. כשפרצה המלחמה הם ברחו מזרחה ומצאו את עצמם בסיביר. אחרי המלחמה הוציאו אותם למחנות פליטים בגרמניה, שם אבא נולד, בדרך לישראל.
סבא קיבל סרטיפיקט מהבריטים, אבל סבתא סורבה ולכן נאלצו לחכות עד שהשיגו לה אישור עלייה מזויף. בסופו של דבר לא היה בו צורך, כיוון שהגיעו באוניית המעפילים לארץ, שבוע אחרי הכרזת המדינה. הם גרו ביפו ועברו לשייח' מוניס, רמת אביב היום. סבא היה מהנדס בתעשייה האווירית.
הוריה של אמא מווינה. סבא ואחותו הגיעו לכאן ב־1938, כשהיה בן 16, אחרי שהדוד, היסטוריון שהיגר לארה"ב וחזה את השואה, הפציר בהם לעזוב את אוסטריה, התקבל לטכניון בגיל 17, היה סמנכ"ל ההנדסה הראשון של משרד התקשורת ואחר כך של בזק. סבתא נמלטה לארץ ב־1941 ולא דיברה על מה שעבר עליה שם.
מעברים: ההורים נפגשו בחיפה כששניהם עבדו ברפאל. אמא למדה מתמטיקה באוניברסיטה העברית ואבא היה אז עתודאי והיום פרופ' להנדסה כימית. טסנו בפעם הראשונה לארה"ב כשהייתי בן שנתיים, כשנסע ללמוד לדוקטורט, כך שהשפה הראשונה שלי הייתה אנגלית, שזה נכס מטורף בהייטק, סירבתי לדבר עברית והייתי עונה רק באנגלית. לא הייתה טכנולוגיה, שיחות טלפון עלו הון וההורים היו מקליטים אותי על קסטות ושולחים לסבא ולסבתא.
חזרנו לחיפה כשהייתי בן חמש ובגיל שמונה טסנו שוב למדיסון, עיר אקדמית בוויסקונסין. בתיכון טסנו שוב, הפעם לקליפורניה, במרכז הסיליקון ואלי, כשעבד במרכז המחקר של IBM והיה חבר בצוות המפתחים של מדפסת הזרקת הדיו.
לא כעסתי על המעברים האלה ועל הניתוק מהחברים, בעיקר כי בשנות ה־80 הפערים בין ישראל לארה"ב היו עצומים, אז זאת הייתה סוג של הרפתקה וכשאתה גדל לתוך זה, זאת המציאות שאתה מכיר. סירבתי כמה פעמים לרילוקיישן, כי אני מכיר את המחיר שהוא גובה, אבל הוא גם הופך אותך לסתגלן, אתה לומד לקרוא סיטואציות בקלות, יוצר קשרים במהירות והרב־תרבותיות היא נכס לחיים.
נעורים: חזרנו לארץ כשהייתי בן 16, ישר למגמת מתמטיקה ופיזיקה. הייתי בחוגי סיור של החברה להגנת הטבע, שיחקתי קצת כדורסל והיה לי ברור שאעסוק במשהו ריאלי, מדעי, טכנולוגי, כי זה גם מה שספגתי בבית. את המחשב הראשון, שנראה כמו קופה רושמת, אבא הביא הביתה מהטכניון כשהייתי בן שש וגדלנו עליו, אז סביר שזה הסליל אותי לכיוון.
התגייסתי לתוכנית "תלפיות". תוכנית אינטנסיבית, 40 חודשי הכשרה, פיזיקה, מתמטיקה, אלקטרוניקה, לימודים אקדמיים תוך כדי שירות צבאי. היינו צריכים לחתום קבע חמש שנים והארכתי בעוד אחת. רוב השירות הייתי במפא"ת, שם נכנס לי החיידק היזמי, והייתה לי התלבטות אם להמשיך במערכת הצבאית.
פלקסלייט נטוורקס: יצאתי לשוק האזרחי ב־1999, שיא ההייפ, והתגלגלתי ל–ECI, שהייתה בית ספר מדהים. עסקתי בתפקידים טכניים בתחום תקשורת סיבים ואחרי שנתיים הקמתי את פלקסלייט נטוורקס, סטארט־אפ בתחום הסיבים. כתבנו את הפרוטוקולים שמשמשים עד היום את התחום, עשינו סבב גיוס מטורף ואחרי חודשיים־שלושה השוק קרס ופרצה האינתיפאדה השנייה. עברו שלוש שנים עד סבב הגיוס הבא.
זאת הייתה רכבת הרים, שמונה שנים מטורפות, שמאוד עיצבו אותי. הכל בסייקל מאוד מהיר, מואץ, מהרעיון על הנייר, עד לחברה עם מאה עובדים. מכרנו את הנכסים של החברה בחלקים, אחרי גיוסים של 50 מיליון דולר.
קריירה: עוד לפני שהספקתי לחשוב מה אני רוצה לעשות הלאה, ECI עברה הפרטה, שאול שני קנה את החברה, מחק אותה מהמסחר בנאסד"ק וחילק אותה לארבע יחידות עסקיות, ואני עמדתי בראש היחידה של הרשתות האופטיות במשך חמש שנים.
ניהלתי שני סטארט־אפים ואז הגעתי לאמדוקס, חברה עם חשיפה עסקית מטורפת. הובלתי את המעבר של הרשתות לענן וניהלתי את קו המוצרים המרכזי. אחרי שש שנים, כשהגיעה ההצעה מפינסטרה, תחום הפינטק קסם לי והבנתי שיש פה אתגר מענין.
אביגל: אשתי, מדריכת פילאטיס מוכשרת, אנחנו לא מתואמים בשעות, אז לצערי לא יוצא לי להתאמן אצלה. היא בוגרת תלמה ילין, רקדה במשך שנים, הייתה סו שף בתל אביב ובלונדון, ויש לנו אוכל מדהים בבית בזכותה. היא משלימה אותי. יש לנו שלושה ילדים ואנחנו גרים בקריית אונו.
פינסטרה: אחת משלוש חברות הפינטק הגדולות בעולם. מה שאמדוקס עושה בעולם התקשורת, פינסטרה עושה בעולם הבנקאי. אנחנו נותנים את כל מערכת הליבה הבנקאית, שמשרתת חלק גדול מהבנקים בעולם. אנחנו נותנים פתרון לכל שירות שהבנק נותן, למעט כרטיסי
אשראי: מערכות ניהול חשבון, הלוואות, אשראי פרטי וניהול משכנתאות, אשראי עסקי, שוקי הון ומסחר.
המרכז בישראל, שאותו אני מוביל, הוא הליבה של פעילות התשלומים של החברה ומבוסס במקור על פנטק, סטארט־אפ ישראלי שהציע קונספט חדשני למנוע תשלומים. יש לנו 300 עובדים בתחום התשלומים ברחבי העולם ולכן לא כל העובדים בארץ נמצאים ארגונית תחתיי. בנוסף, אני מנהל היחידה העסקית של תחום התשלומים הגלובלי בפינסטרה העולמית כסגן נשיא ויש תחתיי 1,000 עובדים.
המערכת שלנו, שנמצאת ב־300 מוסדות פיננסיים מסביב לגלובוס, מעבדת ביום 23 טריליון דולר של תשלומים, כשהתל"ג העולמי עומד על כ־30 טריליון, מה שנותן את סדר הגודל העצום שלה. אם היא נופלת, הבנק יכול לסבול מסנקציות בגלל אי־עמידה ברגולציה ולגרום למשבר מדינתי. זאת הסיבה שיש סטנדרטים מאוד גבוהים בהגנה עליה.
פיטורים: ההייפ של 2021־2022 היה הרבה יותר קיצוני מהבועה של 2000. התחרינו על כוח אדם וגייסנו במקומות מסוימים יותר ממה שהיינו צריכים. נאלצנו להיפרד מפחות מ־50 עובדים, סיטואציה כואבת במיוחד, והשתדלנו לעשות את זה בצורה הטובה ביותר.
ויזה: המערכת שלנו נותנת תמיכה להעברות בנקאיות, הוראות קבע ותשלומים מיידיים. יש טכנולוגיה של תשלומים מיידיים של 24/7, לא בדחייה של יום, מה שדורש מהפכה משמעותית ומהווה איום על חברות כרטיסי האשראי. לוויזה, שהיא ארגון ענקי, יש רשת גלובלית שמציעה תשלום שלא דרך כרטיס אשראי, שנקראת ויזה דיירקט. אנחנו מחברים את השירות שלהם למערכת שלנו ומציעים אותה לבנקים, כאופציה נוספת.
רפורמה משפטית: כשהתחילה מחאת ההייטק בירושלים הצטרפנו לחברות שמאפשרות לעובדים למחות על פי בחירתם, מכיוון שלמרות שמדובר בנושא מאוד מורכב, אנחנו רואים בו עניין ערכי, שעוסק בהפרדת רשויות, מערכת איזונים ובלמים שיגנו על זכויות הפרט והקניין הרוחני וזה חשוב מאין כמוהו.
למזלנו, כחברה גלובלית גדולה, כרגע אנחנו פחות מרגישים את הפגיעה, אבל חברות שתלויות בגיוסי הון סיכון, ההשקעות ירדו דרסטית, על סף נעצרו לגמרי ולזה נוספת ההאטה העולמית. אפשר לראות את הסימנים למשבר בהתנתקות של מדד הטכנולוגיה הישראלית מהנאסד"ק.
אני שומע מקרנות מחו"ל שהן לא מעוניינות להשקיע בישראל, לא רוצים להקים פה מפעלים חדשים ומרכזי פיתוח. שלא לדבר על "היפוכי השרוול". הרבה חברות ישראליות מוציאות את ה־IP מהארץ, שהמשמעות שלו היא פחות מסים למדינה, מצב הרוח בהייטק שפוף. גם בגלל ההאטה הגלובלית, שמתחילה להראות תהליך של התייצבות והעלאות הריבית מתמתנות בעולם, לא נראה משבר כמו ב־ 2000 או ב־2008.
אני צופה שבשנה הקרובה נתחיל להרגיש התאוששות שעלולה, לצערי, לפסוח על השוק שלנו בגלל המהלכים של הממשלה בנוגע לרפורמה המשפטית. אני פחות מודאג עבורי אישית, כי אני לא זז מפה לשום מקום. אני רוצה שהילדים שלי יישארו פה וחושש שישראל לא תהיה מדינה שירצו לחיות בה.
פנאי: משתדל לעשות הרבה ספורט, ריצה מנקה לי את הראש. יש לי ציוד צילום מקצועי ואני מצלם, אוהב לאכול ומבין ביין. הייתי במשך חמש שנים יו"ר הנהגת ההורים של קריית אונו, כי כשהגדולה נכנסה לכיתה א', הבנתי שמה שמשפיע על הילדים זו המערכת העירונית והחינוכית, אבל כשנכנסתי לפינסטרה פרשתי מהתפקיד בגלל העומס.
צופה פני עתיד: אני מקווה שתמיד יהיה לי מעניין. בסוף, עשיתי מסלול ארוך ומשמעותי ואני רוצה להתקדם, לקחת על עצמי אחריות יותר רחבה, כי מה שמניע אותי זאת הובלת חדשנות ויזמות.