ארבעה אנשי עסקים, שעסקיהם נשרפו או נחרבו בידי אנשי חמאס במתקפת הטרור, מספרים על הפריחה שחוו לפני פרוץ המלחמה, על הפגיעה הקשה שספגו ועל הדרישות שלהם מהממשלה לסיוע כספי כדי שיוכלו להקים את העסק מחדש 

ליאור טובול, 53, המפעיל והמנהל של החוף בזיקים

"אני תושב מושב כוכב מיכאל שליד שדרות. אני אוהב ים, ולמעלה מחמש שנים מפעיל את חוף זיקים. זה חוף שנותן שירות לכל תושבי העוטף, חוף טבעי לגמרי, אנחנו דואגים לניקיון, לשירותי הצלה, רפואה, למזנון. יש בחוף גם מתקני ספורט, סככות צל, פארק עם מדשאות גדולות".

"בדרך כלל, אני יוצא לסיור בוקר בחופים בשעה 06:00, אבל כשלושה שבועות לפני מתקפת חמאס החוף היה סגור כי היה חשש שידלוף זיהום בגלל קריסת מתקן התפלה בעזה. לכן בשבת, ה־7 באוקטובר, יצאתי יותר מאוחר, ב־06:45. ואז קיבלתי טלפון מהבן שלי על כך שנפל קסאם בחוף ושעובד שלנו נפגע מרסיסים. בסופו של דבר, התברר שהוא נפגע מירי מחבלים. נסעתי לחוף ובדרך ראיתי טנדר שכל ארבעת גלגליו היו מפונצ'רים. הוא נסע במהירות, ראיתי שהוא ירוי, ירד משם אדם שאמר שירו עליו ואיתו ירדו כמה בנות. הגיעה מיד גם ניידת משטרה, את האנשים פינו לבית החולים. אני ניסיתי להגיע לחוף, אבל כבר לא היה ניתן להיכנס, כי היו שם ממש קרבות עם מחבלים. מאז לא נכנסנו לחוף".

"הצלחתי ליצור קשר עם כמה חיילים שהיו במקום ודיווחו לי על המצב שם, וגם חלק מהזוועות שהמחבלים עשו שם מתועדות. הבנתי שהמחבלים הארורים לקחו את אחד הרכבים שלנו שאנחנו מנקים איתו את החוף, שהמזנון ומגורי הצוות נפגעו מטילים, ואני גם יודע שאין לנו לאן לחזור לעבוד".

"נרצחו לנו בחוף חברים רבים ואנשים שהיו באים לבקר שם באופן קבוע. בחוף יש עדיין מקומות ממולכדים. התחושה נוראית. צריך להתחיל הכל מהתחלה, אם בכלל נצליח. אני גם לא יודע אם מבקרים בכלל יחזרו לחוף. התחושות מאוד קשות בימים אלה. אני גם גר באזור של אזעקות, אז גם המציאות היומיומית לא פשוטה".

"מבחינת הפרנסה שנפגעה, אנחנו ממתינים בסבלנות. כשאפשר יהיה להיכנס לשם, אז יגיע מס רכוש ויהיה ניתן להתחיל לסדר את המקום. אנחנו מאוד אוהבים את החוף, ננסה לעשות הכל כדי שיחזור להיות כמו שהיה בעבר. עכשיו ההורים שלי עוזרים קצת כלכלית. אני גם מנסה למצוא איזושהי תעסוקה בינתיים, כי אי אפשר להישאר בלי פרנסה. מענק התחלתי היה עוזר, אבל כרגע אין עדיין מתווה מסודר, אז מחכים בסבלנות".

חגי הורביץ, 51, הבעלים של "קפה בסיבוב" באנדרטת חץ שחור

"אני תושב כפר עזה, אגרונום במקצועי. חייתי באפריקה 12 שנים, וחזרתי לארץ לפני כמה שנים. הייתי מנכ"ל של חברה בתחום החקלאות, ולפני שנתיים החלטתי לפתוח את בית הקפה, סוג של חלום ילדות שהגשמתי במקום הזה. את בית הקפה הקמתי בהרבה חבלי לידה, כי קצת לא ידעו איך לאכול אותנו רשויות כאלה ואחרות. אבל עבדתי יד ביד עם אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה שלנו, והרעיון היה שהמקום יהפוך להיות חלק משביל שעובר בכל יישובי העוטף. אופיר קרא לזה 'שביל במה', היה צריך לסמן את השביל, ובית הקפה היה אמור להיות אחת הנקודות במסלול הזה. היינו אמורים להתחיל לערוך בבית הקפה הופעות ואירועים. ב־13 באוקטובר היה אמור להיות הקונצרט הראשון".

חגי הורביץ (צילום: צילום פרטי)
חגי הורביץ (צילום: צילום פרטי)


"בין הלקוחות שלי היו הרבה מאוד חיילים, כל גדוד 13, שכמעט חצי ממנו חטף; תצפיתניות שנרצחו גם היו לקוחות שלי; וגם הרבה אנשים מהאזור והרבה מטיילים. העסקנו שמונה עובדים מהאזור והספקים שלנו היו מהאזור. היינו עובדים שבעה ימים בשבוע. זה היה בית קפה ביום ופאב בלילה. זה היה מקום די אסטרטגי. כשהיו מגיעים אורחים למועצה, אופיר היה מגיע קבוע להראות להם את המקום. ביום שבת, ה־7 באוקטובר, הייתי אמור להיות בבית הקפה עם הילדים שלי, אבל ברגע האחרון יצאתי לטיול. הייתי בבוקר בלי קליטה, רק ב־11 וחצי הייתה לי קליטה וחטפתי מבול של הודעות, טלפונים. עד היום קשה לעכל את כל מה שאירע שם".

"לפני שבוע גייסתי את החבר'ה שלי מהסדיר ונכנסתי לקיבוץ כדי לנסות להביא לאנשים דברים וציוד מהקיבוץ. הם הרי יצאו משם בלי כלום. אז גם הלכתי לראות מה קרה עם בית הקפה. ראיתי שהוא נשרף לגמרי, הם פרצו וגנבו מה שיכלו, ומה שלא - פשוט הציתו. בשנה האחרונה התחלתי לקטוף את הפירות מהעסק, עכשיו היינו אמורים להתייצב בצורה מאוד יפה ומסודרת, וכרגע אני אפילו לא יודע להגיד לך מה אני מרגיש. החבר'ה שלי מהצבא רוצים לעשות גיוס המונים, אמרתי להם 'תנו לי לעכל את הסיטואציה'. השקעתי שם קרוב למיליון שקלים, והכל ירד לטמיון. המקום הזה פרנס אותי ואת העובדים שלי. העסק כלכל גם ספקים".

קפה בסיבוב של חגי הורוביץ (צילום: צילום מסך)
קפה בסיבוב של חגי הורוביץ (צילום: צילום מסך)

קפה בסיבוב של חגי הורוביץ (צילום: צילום מסך)
קפה בסיבוב של חגי הורוביץ (צילום: צילום מסך)


"ברגע שתיגמר המלחמה אני רוצה להקים את העסק מחדש, עד אז אין לי פרנסה. אני עצמאי, אני במילואים עכשיו, הראש שלי עמוס בכל כך הרבה דברים. הייתי מרוויח איקס, גם עכשיו אני רוצה להרוויח את האיקס הזה, וגם לשלם לעובדים שלי ולספקים. הממשלה צריכה לתמוך בנו כרגע כדי שנוכל להניע את גלגלי הכלכלה".

יוסי גור, 57, מבעלי חברת רביבים עלי דשא (גלאט עלים) בקיבוץ מגן

"החברה שלנו לירקות עלים וירקות קצוצים הוקמה בשנת 1995 ביישוב נצר חזני בגוש קטיף. ב־2005, אחרי הגירוש, היינו צריכים למצוא חלופה והתיישבנו במבנים של חברת תנופורט. שיקמנו את המקום, בנינו מחדש, הבאנו ציוד, מכונות, כאשר כל הגידול החקלאי שלנו נעשה ביישובי עוטף עזה - כרם שלום וחבל הבשור".

יוסי גור (צילום: צילום פרטי)
יוסי גור (צילום: צילום פרטי)


"התוצרת הייתה מגיעה מהחקלאים, ואנחנו היינו ממיינים, שוטפים ואורזים. עבדו במפעל כ־120 עובדים, וגם אני הייתי כל יום מגיע למקום ממגדל העמק, שם אני גר. הלקוחות שלנו הם רשתות שיווק גדולות, בהן שופרסל, קרפור, מגה, רמי לוי, אושר עד, ועוד. לאחרונה שדרגנו את המפעל מבחינת מיכון, הבאנו מערכות שטיפה חדשות להרים את רמת הכשרות, תגברנו מכונות אריזה, הבאנו חדרי קירור חדשים".

"ביום שבת, ה־7 באוקטובר, היו הסירנות. בסביבות 7:15 הייתה כבר חדירת מחבלים באזור. בהתחלה הם ניסו לאזוק ולשבות את שומר המפעל, הוא התנגד ואז הם ירו בו. לצערנו, השומר נרצח. המחבלים חדרו פנימה. מעבר לכך שנפלה פצצת מרגמה והבעירה את המקום, המחבלים זרקו רימונים לתוך העסק כדי שיעלה באש. המפעל נשרף כליל. גם קרסו מבנים של חממות וגם מערכת ההשקיה שלנו נפגעה מנפילות פצמ"רים, מה שהוביל לכך ש־400 דונם של גידולים פשוט התייבשו".

"אחרי מה שקרה עברתי מחדר לחדר במפעל. הכל חרוך. נחרב העולם, מה שנקרא. זה פשוט גיהינום. זה מפעל חיים, זו משפחה של עובדים שכבר 30 שנים עובדים יחד. יש לנו עובדים מאופקים, שדרות, נתיבות. כולם כרגע בבית. גם חלק מהתאילנדים חזרו הביתה לפי בקשת הממשלה שלהם. חלק אחר נשך שפתיים והחליט להישאר. גם הם עוברים תקופה לא פשוטה, חברים שלהם נרצחו באכזריות".

המפעל של יוסי גור (צילום: צילום פרטי)
המפעל של יוסי גור (צילום: צילום פרטי)

המפעל של יוסי גור (צילום: צילום פרטי)
המפעל של יוסי גור (צילום: צילום פרטי)


"לצערנו, אנחנו כרגע הומלסים מה שנקרא, אבל מחפשים מקום חלופי. יש תמיכה מכל החקלאים, מהקיבוצים פה בארץ כדי שנוכל למצוא מקום. עם ישראל באמת נרתם לטובתנו. גם ציוד אנשים כנראה ישאילו לנו עד שנרכוש חדש, כי זה יבוא ולוקח זמן. אנחנו גם מנסים לגייס תרומות. זה לא פשוט, אבל אנחנו חזקים. יחזקאל קליין, המנכ"ל, עומד בקשר עם מס רכוש, אבל מס רכוש לא מגיע כרגע לעוטף עזה כדי לאמוד את הנזקים. הם מגיעים עד אופקים. אי אפשר ללחוץ עליהם להגיע, עד שלא ייתנו הוראה מהצבא. אני למשל כן מגיע למקום יום־יום, כי לחקלאות נותנים אופציית שיקום. מלווים אותנו מהצבא, יש נוכחות גדולה של חיילים בתוך השטחים החקלאיים. הם צמודים אלינו, ואנחנו משקמים את החקלאות לאט־לאט, כדי שיהיה רצף. כשיהיה לנו שוב מפעל, צריך שיהיו גם ירקות לארוז".

עדי זוהר, 35, הבעלים של "עדי בייקרי", בית קפה־מסעדה במפגש יד מרדכי

"את בית הקפה פתחתי לפני שלושה חודשים. הקמתי אותו ממש מאפס. זה היה מקום של 500 מ"ר, השקעתי שם קרוב ל־400 אלף שקלים בציוד, בצמחייה, באוכל ברמה מאוד גבוהה. השקענו מכל הלב במקום הזה. יצרנו שם קהילה חמה ומחבקת של אנשים. הייתה למקום הצלחה מאוד גדולה, הוא עבד שבעה ימים בשבוע, הלקוחות היו מגיעים מכל אזור העוטף. זה היה מקום מפגש של אנשים שמגיעים מזיקים, מנתיב העשרה, מבארי, יד מרדכי. בערבים גם היינו עושים משלוחים לבסיסים מסביב, לאוגדת עזה. הכל היה מאוד משפחתי ואישי. קרוב ל־60 לקוחות שלי נרצחו. אנשים מהעוטף גם עבדו אצלנו. לעובד שלי, בן 19, רצחו את שני ההורים".

"אני גר באשקלון. בשבת, ה־7 באוקטובר, בשעה 06:00 יצאתי לכיוון בית הקפה. הגעתי לזיקים, בזיקים התחילו אזעקות. עדיין לא ידענו מה קורה במדינה. הייתי באוטו עם אבא שלי, שבימי שבת עוזר לי. בהחלטה שהצילה לנו את החיים החלטתי להחזיר אותו הביתה לאשקלון. כשהגענו הביתה הייתה אזעקה. עוד לפני שהספקנו להיכנס לממ"ד הבית ספג פגיעה ישירה ונפלנו אחד על השני בכניסה לממ"ד. בנס לא נפגענו".

עדי בייקרי (צילום: שניר ארגמן)
עדי בייקרי (צילום: שניר ארגמן)


"מאותו יום ניסיתי קרוב ל־12 פעמים להגיע לבית הקפה, אבל אי אפשר. זה מוגדר כשטח צבאי סגור, מפני שהוא נמצא 900 מטר מעזה. הודיעו לי שגם לא אוכל להגיע לשם עד סוף הלחימה. אנשים מהקיבוץ סיפרו לי שהוא ניזוק כולו, שנפגע מרסיסים של מיירט. המקום גם מנותק מחשמל. יש לי שם סחורה ב־130 אלף שקלים. גם כל הצמחייה המושקעת נהרסה. מישהו הצליח להגיע לשם ובסרטון שהעלה רואים את המקום שבור ופרוץ לכל. גם הרבש"ץ של קיבוץ יד מרדכי עדכן אותי ואמר לי, 'תשכח מהמקום, הוא הלך'".

"מעבר לטרור של חמאס, אנחנו חווים כרגע טרור כלכלי. אי־הוודאות ואי־היכולת לגשת למקום הורגות אותנו. מטה לחמנו נגדע ביום אחד. כל ההבטחות של הממשלה תלויות בבירוקרטיה, ואנחנו כרגע אנשים תשושי נפש, נמצאים באשקלון, בעיר הכי מטווחת. אנחנו לא זוכים למענה משום גורם וגם הפרנסה הלכה. אין לנו איך להתקיים. הלכתי וגייסתי תרומות כדי לשלם משכורת לעובד שלי שההורים שלו נרצחו. 'תפתח תביעה פה, תביעה שם', זה מה שאמרו לנו. הייתי מצפה שבשלב הראשון היו פשוט נותנים לנו מענה מיידי, לא הבטחות. אנחנו לא חושבים על מחר. חושבים על היום. הייתי מצפה במינימום למענק התארגנות מיידי לבעלי עסקים בעוטף. הרי גם כשהמלחמה תיגמר העסק יצטרך שיקום של חודשים".