רבים מבעלי העסקים בצפון הארץ הבינו כבר בשבת השחורה שגם הגזרה הצפונית הולכת להתחמם. חלקם נאלצו לסגור את עסקיהם בשל המצב הביטחוני וגם התפנו בסופו של דבר מבתיהם. כעת הם מנסים למצוא פתרונות אלטרנטיביים, כדי בכל זאת להניע בצורה זו או אחרת את העסק שלהם.
פיצויים ופופ־אפ
"שומרה הוא יישוב צמוד גדר", אומר צור. "ב־7 באוקטובר יצאתי למסעדה, ועוד לפני שהספקתי להיכנס למטבח הבנו את היקף האירוע בעוטף והחלטנו שסוגרים, כי אי אפשר להמשיך לארח ולשמוח בכזה מצב. יום אחרי זה כבר ארזנו תיק קטן ונסענו למרכז. פינינו עצמנו מהצפון בצורה עצמאית, מפני שלא רצינו לקחת שום סיכון. הרגשנו שגם המצב בצפון לא הולך למקום טוב. המסעדה נשארה נעולה, כאשר בפנים חומרי גלם רבים וזיכרונות טעימים. עכשיו אי אפשר לפתוח את המסעדה בגלל המצב בצפון. זו סכנה ביטחונית לארח שם אנשים".
צור, תושב היישוב מתת בגליל העליון, מסבלט כרגע בית באזור המרכז. "עמית ואני עושים עכשיו סדרה של ארוחת פופ־אפ", הוא מספר. "אנחנו עושים זאת במסעדות שמארחות אותנו במרכז הארץ ובחללים שאנחנו יכולים לבשל בהם את האוכל שלנו ולמכור את חומרי הגלם והיין שנשארו לנו. ארוחות פרטיות בבתים אנחנו לא עושים כרגע, אלא מתמקדים בחללים שונים ובמסעדות שמארחות אותנו.
"פנו אליי למשל מסטודיו לסדנאות וקרמיקה 'חובות הלבבות' בתל אביב. הם מנסים לעזור לעסקים, מארחים אותנו בחינם, ואנחנו מפרסמים את עצמנו ברשת, בפייסבוק, באינסטגרם. הרבה מהקהל שלנו כבר נמצא באזור המרכז, וגם הרבה אנשים רוצים לתמוך עכשיו בעסקים מהדרום ומהצפון. זה מרגיש כמו חיבוק גדול. יש הרבה יוזמות מרגשות, יש הרבה טוב בעולם הזה עכשיו".
לדברי צור, הוא מצפה בקוצר רוח לפיצוי מהמדינה. "נפגענו באופן אנוש מבחינה כלכלית", הוא אומר. "כרגע אנחנו מנסים להמשיך ולעשות ארוחות גם בגלל הכסף וגם בגלל קידוש החיים. אחרי כמה שבועות של אבל גדול הבנו, כמו רבים אחרים, שאסור שהחיים ייפסקו, ואנחנו עושים את מה שיודעים הכי טוב - לבשל".
דווקא בשיא העונה
"הייצור המסיבי שלנו מתקיים מדי שנה בין ספטמבר לדצמבר, אז מייצרים ממש מסביב לשעון. אוקטובר באופן מסורתי זה שיא העונה שלנו מבחינת ייצור. זו עונת הענבים, השזיפים, האגסים. עונה שבה אנחנו עובדים מאוד חזק בייצור, שעכשיו הפסיק בבת אחת. חניתה נמצאת ממש על הגדר. המפעל סגר את דלתותיו, כל העובדים פונו, כי מבחינה ביטחונית אי אפשר להישאר. מבחינתנו, עונת 2023 מסתמנת כעונה אבודה כרגע".
"יש בעיה בכלל בחקלאות בצפון, חוסר בידיים עובדות. הרבה מהחקלאים שמספקים לנו את חומר הגלם לא עובדים מפני שפונו והתוצרת שלהם לא נקטפת. אנחנו מנסים למצוא פתרונות קריאטיביים לסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת, לחשוב מחוץ לקופסה איך אפשר עדיין להציל את הייצור".
"בימים אלה", מציין הרגיל, "אנחנו מתמקדים בניסיון לשרוד, מנסים למכור את מה שכבר ייצרנו. המקום שלנו מפרנס שש משפחות, כולן תושבות הצפון. גם העובדים פונו, שזו בעיה נוספת, כי כרגע גם כל אחד מהם נמצא במקום אחר ולא נגיש כמו בימים אחרים. בשורה תחתונה, זה קצת כמו להתחיל מאפס. זה לחשוב איך ממשיכים בסיטואציה הזו שנכפתה עלינו ולמצוא פתרונות חליפיים.
"כרגע גם אין לי מושג לגבי הפיצוי שמגיע לנו מהמדינה. אף פעם לא נתקלנו בסיטואציה כזאת. מאז תחילת הלחימה אין שום גוף שדברר לנו את הסיטואציה, אמר לנו מה מגיע לנו, סיפק לנו פתרונות חליפיים, ליווה אותנו בתהליך. אנחנו מרגישים שאת הפתרונות אנחנו צריכים לייצר בעצמנו, ולדאוג לגורלנו, כי אף אחד אחר לא ידאג".
המלחמה הקרה
"כבר ב־7 באוקטובר הבנו שגם הגזרה הצפונית הולכת להתחמם. הורדנו את הפעילות שלנו במפעל. זה מפעל בוטיק שעובדים בו 6־7 איש בדרך כלל, כיום עובדים חצי מהם. המשכנו לעבוד במתכונת מצומצמת. ב־8 באוקטובר סגרנו את אחד מסניפי הגלידרייה שגם נמצא בסאסא. סניף יד־מרדכי נסגר יממה לפני כן, והסניף שלנו בגומא נסגר שבוע וחצי אחרי תחילת הלחימה. כרגע נשארנו עם סניפים פעילים בתרשיחא, בטבעון, בחיפה, בתל אביב ובים המלח".
סויטאת הוא גם הבעלים של מסעדת "אלומה" במעלות־תרשיחא, מקום מגוריו שנמצא קילומטרים ספורים מגבול ישראל־לבנון. "זוהי מסעדת שף שמביאה המון תיירות לאזור הגליל", הוא אומר. "סגרתי את המסעדה כבר ב־7 באוקטובר. אחרי שהתחלתי להבין מה המשמעות של האירוע, שלחתי את הצוות הביתה. יום למחרת כבר התחלתי לקבל ביטולים והתחלתי להבין את התמונה הכוללת. אני בן 40, מגיל 20 עובד, זו הפרנסה שלי, אבל עכשיו אנחנו במצב חירום, ואין מה לעשות. המסעדה כרגע לא עובדת, הוצאתי את העובדים לחל"ת, אין תיירות פנים, אין תיירות חוץ. אני מקווה שזה יסתיים כמה שיותר מהר. בינתיים אני עובד בסניפים הפתוחים של הגלידרייה ומחכה לקבל פיצוי מהמדינה".
התרעות פיקוד העורף