יום סוער עבר שלשום על השר לשיתוף פעולה אזורי, דודי אמסלם. הוא זעם, שלא לומר השתולל, על ההתעקשות לחדש את משפטו על ראש הממשלה בנימין נתניהו, בזמן המלחמה. "נותנים לרוה"מ להתעסק בזוטות. חרפה שאין כדוגמתה", אמר בלהט מעל דוכן הכנסת.

צודק אמסלם. ראשו של נתניהו צריך להיות מרוכז בלחימה, וזה של אמסלם מרוכז באיך לסייע לו ולמדינת ישראל לצלוח אותה בהצלחה, עד לניצחון המוחץ.

רק שהראש של אמסלם, עסוק לאחרונה יותר מדי באיך להרים לראש הממשלה, ופחות מדי באיך לשרת את הציבור ולמלא את תפקידו כשר, בעיקר כמי שממונה על החברות הממשלתיות. כשמדינה שלמה רותחת בגלל המשך העברת מיליארדים של כספים קואליציוניים, דוגר אמסלם בשקט על שני מיליארד שקלים, הדיבדנדים של החברות הממשלתיות, שהוא ממשיך להתעקש שלא להעביר לקופת המדינה.

תזכורת: כבר לפני יותר מחצי שנה, הכריזה מנהלת רשות החברות הממשלתיות, מיכל רוזנבוים, על חלוקת דיבידנדים בגובה שני מיליארד שקלים מהחברות הממשלתיות. אמסלם סירב לחתום על העברתם, מכיוון שרוזנבוים מתנגדת לחלק גדול מהמינויים אותם הוא מנסה לאשר בטענה שהם פוליטיים, לא ענייניים, ולעתים אף מזיקים. אבל העת היא עת מלחמה, ואם חשבנו שמאבקים מיותרים ואגו כבר לא רלוונטיים עכשיו - טעינו.

מפרוץ המלחמה אנחנו מנסים להבין, מה לכל הרוחות מעכב את אמסלם, השר לשיתוף פעולה אזורי, שר במשרד המשפטים, השר לאנרגיה אטומית והממונה על החברות הממשלתיות, מלחתום על המסמך שמשחרר את הדיבידנדים לחתימת שנייה של השר הממונה עליהם ישירות, לדוגמה, שר הביטחון שאחראי על החברות הביטחוניות, להעביר אותו למנהלת רשות החברות שתדאג להכניס אותם לקופה של כולנו. הליך בירוקרטי קצר יחסית.

האם מדובר בעומס עבודה? כנראה שלא. השר אמנם עורך ביקורים בחברות הממשלתיות, אבל קשה לומר שהלו"ז שלו מפוצץ עכשיו. אין שיתוף פעולה אזורי, הוועדה לאנרגיה אטומית במיוט, אז את רוב מרצו משקיע אמסלם בלדאוג שראש הממשלה ירגיש אהוב ומוערך, ועל הדרך משתמש במטאפורות מתחום התחבורה: "אני רוצה להגיד לך תודה על איך שאתה מנווט אותנו, שאתה הקטר שלנו. גם אם יש קרונות שלא עובדים ברכבת, זה לא אומר שהקטר לא בסדר".

רק שהמנדט על התחבורה נמצא עכשיו אצל מירי רגב, וזה של החברות הממשלתיות - אצל אמסלם. בכל שבוע, אנחנו פונים לאמסלם כדי לבדוק איפה הכסף, והתשובות מתחמקות, תמוהות, סתומות, וכל תיאור אחר שתעניקו למבחר התירוצים שהונפקו בסביבתו.

לפני שלושה שבועות מסר אמסלם שהעברת הכסף "נמצאת בתהליך". ביום פרסום הכתבה ב"וואלה", הופצה תמונה שלו מפגישה עם שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', ככל הנראה כחלק מאותו "תהליך". חלפו שבועיים וביקשנו לדעת, האם התהליך הסתיים? שכן הוא כרוך, סה"כ, בחתימה על דף נייר.

מתברר שלא רק שאותו "תהליך" עלום עדיין נמשך, הוא נמצא עכשיו בעיצומו וחונה במשרד האוצר: אמסלם ממתין שמשרד האוצר יוציא דרישה לכסף. פנינו למשרד האוצר לשאול, מדוע אינם מוציאים את הדרישה המבוקשת. נאמר לנו, שאין צורך בדרישה כזאת, כי האוצר הוא לא צד בעניין. אמסלם צריך לחתום והכסף יועבר.

שוב חזרנו לאמסלם ושאלנו מה קורה. התשובה שקיבלנו היתה, "יש פה ברקע חובות של המדינה לחברות, שגם במלחמה קיבלה מהם שירות נחוץ ללחימה. יש המון שיקולים בסוגיה הזאת וכעת העניין נמצא בתיאום מלא של שר האוצר, החשב הכללי והשר אמסלם".

מה הקשר בין חובות המדינה לדיבידנדים, ולשירותים שנתנו החברות למדינה בזמן המלחמה? חלוקת הדיבידנדים אינה תלויה בדבר, ובטח שאינה צריכה להיות מתואמת עם שר האוצר והחשב הכללי. אגב, במשרד האוצר מתעקשים שלא ידוע להם על תיאום כזה.

כך ששוב אמסלם מטביע אותנו בהרבה מילים ולא משחרר את שני מיליארד השקלים, כסף שהוא כמו אוויר לנשימה עכשיו. אנחנו נמשיך לעקוב ולא נרפה, עד שישחרר את אחרון השקלים האלה לחופשי, לטובת הלחימה והציבור.