עשרות אלפי אנשים נפצעו פיזית ונפשית מאז ה־7.10, המספרים רק עולים בכל יום ואלה רק מי שיודעים עליהם. על פי דיווחים, חמישה אנשים שמו קץ לחייהם, למעלה מ־10 מבלים במסיבה אושפזו בבתי חולים פסיכיאטריים (היו אף טענות על אשפוז בכפייה, בשירותי בריאות הנפש מכחישים) ועל אלה יש להוסיף גם מאות חיילים המאושפזים במחלקות שיקום ובמתקני בריאות הנפש של הצבא.
לאחר שהסתתרו בבית החולים: כניעה נוספת של מחבלי החמאס לצה"ל | צפו
"נעשה מה שצריך": דבריו האחרונים של סא"ל תומר גרינברג לפני נפילתו
ביטוח לאומי הכיר כבר ב־17 אלף נפגעי פעולות איבה ומשרד הביטחון ספר (עד לתחילת השבוע, המספר לצערנו רק עלה מאז וצפוי לעלות עוד) כבר 1,550 נכי צה"ל חדשים, על פי הערכות משרד הבריאות צפוי מספר הפונים לשירותי בריאות הנפש הציבוריים להגיע לשני מיליון אזרחים בשנה, מהם 250 אלף יסבלו מסיוטי פוסט־טראומה לכל חייהם.
מאבדים שליטה
אבל בישראל כמו בישראל, עד היום לא הוקם מרכז שליטה לאומי לטיפול בטראומה, מענה רפואי ובניית חוסן ושיקום. מוקד שיהיה מעין שולחן עגול של משרד הבריאות, הרווחה, הביטחון, הביטוח הלאומי, אגף השיקום, השלטון המקומי, צה"ל, עמותות וארגוני מתנדבים. באירוע הטרור הכי גדול במדינה עם מספר הפצועים וההרוגים הבלתי נתפס, הבטיחו לנו שביחד ננצח, סיסמה שכוחה יפה עד למשרדי הממשלה. שם אגו, פוליטיקה ובירוקרטיה מנצחים כל דבר.
מדינת ישראל נמצאת בטראומה לאומית, כדי לא להפוך את עשרות אלפי האזרחים והחיילים למי שסובלים מפוסט־טראומה לכל ימי חייהם, יש חלון זמן קטן אחרי האירוע, לעזור ולסייע. אחרי שייסגר החלון הזה, תיסגר גם הנפש והפציעה תהפוך להיות כרונית: לילות של סיוטים, התקפי זעם, התמכרויות, סבל נוראי, פצע נפשי מדמם, כזה שהורס משפחות, המון משפחות.
אזרחים וחיילים פצועים ומדממים לא רק מגופם אלא גם מלבם – ונדמה כאילו שרי הממשלה והפקידות הם שנמצאים בהלם קרב. לוחמים רבים התבקשו לתאר מה זה הלם קרב, הנה עכשיו זה מול העיניים: משרדי הממשלה במצב כזה. באירוע הטרור הכי גדול במדינת ישראל עם מספר הפצועים הרב ביותר לא השכילו הפוליטיקאים לזנוח את האגו והבירוקרטיה, לדפוק על השולחן ולכנס את כל הגורמים המעורבים, אפילו לא כדי להקים מרכז שליטה לאומי לטיפול בטראומה, שנדרש עתה יותר מתמיד.
איש לנפשו
השרים פועלים כל אחד בנפרד, מתוך שיקולי אגו ותקציבים, כל זאת על חשבון נפשות שיתאבדו או יאבדו את השפיות בגלל הביקור בגיהינום. כן, אנשים היו עדים לטבח המוני, חלקם לא חזרו משם וחלק ממי שחזרו, לא כאן באמת. כמו שתושבי קיבוצי העוטף חיכו לצה"ל הגדול שיגיע להציל אותם, במשך שעות ארוכות שבהן דיממו למוות. כך גם הפצועים השקופים מחכים שמישהו יבוא להציל אותם - והם עדיין לא באים.
כלומר הם באים, אבל כל אחד בגזרתו, בקטנה, כאילו זה מוגזם לדרוש מכל הגופים לעשות איגום משאבים ובאמת לעזור לאנשים בא על חשבון תקציבים ואגו. במקום זה מתווכחים מי יעמוד בראש ואיזה יועץ משפטי יתעכב עם המכרז, כי תמיד יש את סעיף 8ג' שלפיו צריך לנהוג כך ולא אחרת.
זוכרים איך בתקופת מגיפת הקורונה, ידעה המדינה בכל רגע נתון איפה יש אדם חולה ויכולה הייתה לסייע לו? ובכן, האם לא הגיע הזמן להקים מרכז שליטה לאומי שיאחד את כל גורמי המקצוע לעזור לאנשים? השב"כ וצה"ל הקימו חפ"ק משולב כדי לתקוף את האויבים ביתר יעילות ובמינימום נפגעים, אפילו משרד האוצר (אחרי שגמר לישון בעמידה) הקים משלט חברתי־כלכלי, אבל מי שאמורים לטפל ולחזק את החוסן של הפצועים, את המשפחות, את האנשים הזקוקים לסיוע נפשי ורפואי? כאן עדיין הגורמים הרלוונטיים נמצאים בהלם קרב.
אגב, אני לא מומחה לבריאות הנפש, אבל אפילו אני יודע שאחת הדרכים להתמודד עם הלם קרב היא לצאת לפעולה. זה הזמן. בעצם, לפני יותר מחודש היה הזמן, אבל מרוב עיסוק בשעון החול הבינלאומי, לא שמנו לב שגם הזמן בשעון החול של האחראים על מחדל הטיפול והסיוע הולך ומתקצר.
סלחו לנו אם אנחנו לא מאמינים לכם כשאתם מספרים לנו: "אנחנו מטפלים", "אנחנו מתקצבים", "אנחנו פועלים", "אנחנו יוצאים למכרזים", "אנחנו מתכללים". כי אתם לא. אתם פשוט לא עושים כלום. גם כאן, עיקר מה שנעשה בשטח הוא בזכות גורמים אזרחיים שהתנדבו והתגייסו. אז הגיע הזמן שתתעוררו, כי בדבר אחד אתם צודקים: זה אירוע שגדול על כולנו ורק ביחד ננצח. עכשיו נראה אתכם ביחד מתאחדים למען מי שצריך, אחרת מקרים כמו של איציק סעידיאן ישכפלו את עצמם. הנה זה, נכתב בדם.