בימים אלה השיק קפה עלית את "הסדרה הישראלית" - סדרת קפסולות קפה במהדורה מיוחדת ומוגבלת בשיתוף שלושה בתי קפה שנפגעו במלחמה, "קפה בסיבוב" משער הנגב, קפה "Oryosss" מקיבוץ ארז ו"על הגבול קפה וטאבון" ממושב שתולה שבצפון. הקפסולות הן בהשראת תערובות הקפה של בתי הקפה, כאשר בחזית אריזות הסדרה מוצגים סיפורי בתי הקפה ובעליהם. 10% מהכנסות המהדורה יועברו לשיקום בתי הקפה.

בצל המלחמה: עמותות בוגרי 8200 משלבים כוחות
מפוני כפר עזה: “אנשים עוד לא הבינו איפה הם נמצאים, היום הם מפורקים לגמרי”
ביקרתי בקיבוץ נעוריי כפר עזה: שער הברזל נפתח וריח של מוות | טל לב רם

זיו לוי (צילום: שירן גבאי)
זיו לוי (צילום: שירן גבאי)

עבור זיו לוי, מנהל מפעל הקפה של שטראוס שבו יוצרו הקפסולות, החיבור לפרויקט הזה היה מרגש במיוחד. לוי איבד במתקפת הטרור בשבת השחורה את אחותו, ליבנת קוץ ז"ל, שנרצחה בביתה שבכפר עזה עם בעלה, אביב, ושלושת ילדיהם, רותם, יונתן ויפתח ז"ל. גופותיהם נמצאו מחובקות יחד בממ"ד.

הבעלים של "קפה בסיבוב" שמשתתף בפרויקט הוא חגי הורביץ, תושב כפר עזה. "הכרתי את בית הקפה, יצא לי להיות באזור לא מעט, אבל את חגי עצמו לא הכרתי קודם", מספר לוי. "בסופו של דבר, המפגש בנושא הקפה פתח פתאום כל מיני נקודות ממשק שהיו לנו ולמדנו אחד על השני. הכרתי דרך השיחות עם חגי, שרותם האחיינית שלי עבדה אצלו בקפה. כשנפגשנו, הדבר הראשון שהוא הוציא מהפה היה: 'וואו, כמה שאתה דומה לליבנת'. כשהסיפור האישי שלי פוגש את הסיפור של חגי והכל מתמזג עם הפרויקט הזה שאני חלק ממנו - זה אירוע לגמרי מרגש".

"אני כבר מייחל להיכנס לשטח עם עגלת קפה חדשה ולחזור לעבוד", אומר הורביץ, אגרונום במקצועו, שלפני שנתיים הגשים סוג של חלום ילדות ופתח את "קפה בסיבוב" באנדרטת חץ שחור.

ב־7 באוקטובר המקום נשרף ונבזז על ידי מחבלי חמאס. "פנו אליי משטראוס, זו יוזמה מבורכת, והתקדמנו עם זה", הוא מספר. "אני מחפש כל עוגן להיאחז בו. מעבר לפן הכלכלי, הרצון שלהם לעזור מחמם את הלב. הצמידו לי את ציון כהן, הטכנולוג הראשי של שטראוס קפה. היו לנו שיחות על הרכב הקפה, ניסינו להגיע למיצוי הנכון, לתערובת הנכונה. אני חושב שבהחלט הגענו לטעם די קרוב לקפה שהיה אצלי בבית הקפה".

ייצור הסדרה הישראלית (צילום: שירן גבאי)
ייצור הסדרה הישראלית (צילום: שירן גבאי)

חוסר ודאות

את משפחת קוץ, לדבריו, הוא מכיר די טוב. "הוריו של אביב והורים שלי היו בני גרעין שהגיעו לקיבוץ. רותם עבדה אצלי בקפה מספר חודשים. בשיחה עם זיו עלינו על הנקודה הזו, וזה היה בהחלט מרגש", אומר הורביץ, שמתגורר בימים אלה בקיבוץ שפיים יחד עם קהילת כפר עזה. "זו תקופה של הרבה חוסר ודאות. אני לא יודע מתי אני חוזר הביתה, איפה הילדים יגדלו, איפה תהיה הפרנסה. מצד אחד מאוד בא לי כבר להזיז דברים, מצד שני זה לא פשוט. אני כבר מחכה ליום שבו אוכל למכור שוב את הקפה ולפגוש את התושבים".

לוי עובד בשטראוס 11 שנים. בשנה וחצי האחרונות מנהל את מפעל הקפה בלוד. המפעל הוקם בסוף שנות ה־50 כמפעל לתחליפי קפה, ולאחר רכישתו על ידי עלית התחיל לייצר את הקפה טורקי המוכר. לאחר המיזוג בשנות ה־90 עם חברת שטראוס, המפעל התפתח וצמח, ולפני 10 שנים החל לייצר גם קפסולות, כאשר כל תהליכי הייצור מתקיימים בתוך המבנה הקטן והוותיק - החל משלב הקלייה, הטחינה והאריזה. פולי הקפה מגיעים למפעל מ־17 מדינות. בכל יום מייצרים כ־450 אלף שקיות קפה, שהם כ־8 מיליון כוסות קפה. בנוסף, מייצרים בכל דקה 480 קפסולות, כאשר בסך הכל המפעל מייצר בשנה מעל 7,000 טונות קפה לסוגיו השונים.

קפה עילית הסדרה הישראלית (צילום: סטודיו שטראוס)
קפה עילית הסדרה הישראלית (צילום: סטודיו שטראוס)

במהלך המלחמה, כשברקע היה רעש ברשתות החברתיות סביב השם קפה טורקי (על אף שחוץ מהשם אין לו שום קשר לטורקיה), ייצרו במפעל מהדורה מיוחדת של אריזות עם אמירות שונות שנועדו לחזק את הלוחמים והלוחמות, שלהם תרמו כמות אדירה של אריזות קפה. את השם טורקי על גבי האריזות החליפו מגוון משפטים, ביניהם: "עם ישראל חי", "דור הניצחון", "אין לנו ארץ אחרת" ו"חזקים ביחד".

טועמים ומתאימים

"אחת הגאוות שלי הוא שמהמפעל הקטן הזה מייצר את אחד המשקאות האהובים על ישראלים", אומר לוי. "ברגע שהתחילה המלחמה שטראוס תרמה המון לחיילים, ולאורך הדרך גם פגשנו הרבה מאוד בעלי עסקים וסייענו להם. בין בעלי העסקים היו גם בעלים של בתי קפה שנפגעו במלחמה, ואיתם עשינו את שיתוף הפעולה הנוכחי".

ספר על העבודה איתם.
"בחרנו כאמור שלושה בעלי בתי קפה שנפגעו במלחמה, שניים מהעוטף ואחד מהצפון. מלבד העובדה ש־10% מההכנסות יופנו אליהם, יש לכך חשיפה גדולה, מפני שאריזות הקפסולות מגיעות עם הדיוקן שלהם על החזית ועם הסיפור האישי שלהם. נפגשנו איתם והזמנו אותם לבוא ולהיות חלק מתהליך הייצור במפעל. עשינו להם סדנאות טעימה, הראינו להם את כל התהליך מאלף עד תו. ניסינו להתאים את הטעם שהם היו מוכרים בבית הקפה שלהם לייצור שלנו. עשינו התאמה, אם זה בעוצמת הקפה, בטעם. יש לנו שתי מכונות לייצור קפסולות".

"לעמוד מול כזה מערך שמייצר 500 קפסולות בדקה בקצב מסחרר, ובסוף לראות אריזה שהדיוקן והסיפור שלך נמצאים על האריזה - אין בן אדם שלא מתרגש מזה. כולנו היינו סביבם, גם אנשי הפיתוח, הייצור, והשיווק. עטפנו אותם מאוד בסיפור הזה. המוצרים כבר נמצאים על המדפים ברשתות השיווק וגם באתר שלנו".

לוי איבד כאמור ב־7 באוקטובר את אחותו ליבנת ז"ל, שנרצחה עם בני משפחתה. "יחד עם ליבנת אנחנו ארבעה אחים", הוא מספר. "אנחנו משפחה מאוד מחוברת, נפגשים הרבה בחגים ובשבתות. הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה אצל ההורים שלנו בגן יבנה בערב סוכות. דיברנו בין היתר על יום הולדתה ה־50 של ליבנת שהיה אמור להיות ב־25 באוקטובר. ליבנת נולדה בהפסקת האש במלחמת יום הכיפורים. זו הייתה שבת כיפית".

ואז הכל התהפך ב־7 באוקטובר. "בדרך כלל כשיש אזעקות, אז אוטומטית בקבוצה המשפחתית אנחנו מתחילים להתעדכן שהכל בסדר. הפעם, בערך בשש וחצי בבוקר, כשהתחילו האזעקות, רק המשפחה בכפר עזה לא ענתה. ידענו שהם כולם באותה שבת בבית. הבנים למדו בכפר הירוק במסגרת האקדמיה של הפועל תל אביב והיו כדורסלנים מצטיינים. רותם הייתה חיילת, מ"כית בבה"ד 7, ובאותה שבת גם הייתה בבית. אף אחד מבני המשפחה לא ענה. כל הזמן הזה חשבנו שאולי הם לא רוצים להפעיל את הטלפונים כדי שלא ישמעו אותם. אחר כך הייתה מחשבה שאולי הם פצועים, אולי חטופים. רק ביום שני, גם בדרך לא דרך, גילינו שהם כנראה לא בחיים. ברביעי קיבלנו על כך עדכון חצי רשמי. עשרה ימים אחרי אותה שבת הגיע העדכון הרשמי וכולם סיפרו את אותו הסיפור: כל בני המשפחה היו בממ"ד, נורו מטווח אפס, ונמצאו מחובקים על המיטה כשהאבא, אביב, ניסה לגונן על כולם".

הזוועות בכפר עזה. צילום: גדי קבלו

לוי מוסיף ומספר שאלפי אנשים, שהכירו וגם כאלה שלא הכירו את המשפחה, הגיעו לשבעה. "אנשים דיברו על כמה שהמשפחה הזאת הייתה מיוחדת. אביב היה אבא מדהים. למרות שהיה במשרה תובענית כסמנכ"ל בחברת ייעוץ והיו לו תחביבים, הוא לא פספס אף אירוע של הילדים שלו. רותם הכניסה אור לכולם, יונתן היה עם חיוך ענק וגבוה כל כך, ויפתח ילד חמד, ביישן וצנוע עם כזה לב טוב. וכמובן ליבנת, אחותי, שתמיד הערצתי והתגאיתי בה. ליבנת תמיד אמרה שחשוב לשתות את החיים בשלוקים גדולים, כי יום שעובר לא חוזר".

איך מתמודדים עם כזו טרגדיה?
"הדרך שלנו להתמודד היא בעיקר לדבר עליהם, לספר עליהם ולנסות להמשיך את מה שהם האמינו בו. הם היו מאוד מחוברים לקהילה, רצו לעשות טוב, להפיץ אור. ליבנת, הייתה כאמור אמורה לחגוג יום הולדת 50. במהלך השבעה נזכרנו שבמפגש המשפחתי האחרון שלנו בערב סוכות, שאלנו אותה מה היא מתכוונת לעשות. היא אמרה: 'אני רוצה רק דבר אחד, שכל אחד מכם יתנדב שעה וישלח לי תמונה של ההתנדבות. זה יעשה אותי הכי מאושרת'. בשבעה גם גילינו שהיא אמרה זאת לכל אחד מהחברים ששאל אותה לגבי התכנונים לקראת יום ההולדת".
בני המשפחה החליטו להפוך את המשאלה של ליבנת לצוואה.

ממשאלה לצוואה

"הקמנו דף פייסבוק ואינסטגרם, 'המשאלה של ליבנת', וביקשנו מאנשים שב־25 באוקטובר כל אחד יתרום מזמנו שעה ויקדיש אותה לליבנת", מספר לוי. "נדהמנו מההיענות של אלפי אנשים שתרמו, כל אחד בדרך שלו. יש כאלה שהלכו להתנדב בחקלאות, יש שהכינו עוגות לחיילים. גם אנשים בשטראוס מאוד התרגשו מהפרויקט הזה, נרתמו והפיצו את המשאלה. אחד הדברים שהכי ריגשו אותי זו ההתנדבות של העובדים במפעל הקפה. ביום ההולדת כולם הגיעו עם עוגות ומאפים ותרמנו את זה לחיילים. זה אולי קלישאה להגיד על מקום עבודה שזה בית, אבל התקופה הזו רק המחישה כמה החברה שבה אני נמצא היא מיוחדת מאוד".

לוי מספר, שמשפחתה של ליבנת החליטה להתנדב בקיבוץ שפיים, שם נמצאת קהילת כפר עזה. "הגענו לשם עם ההורים", הוא מספר. "אביב היה יזם, איש אשכולות שכל הזמן חיפש איך להיות חלק מהקהילה. במהלך כ־15 שנה הוא יזם עפיפוניאדה לתושבי העוטף. זה היה מתקיים במגרש כדורגל שצופה לעזה. אביב תמיד אמר: 'הם יורים עלינו טילים, אנחנו נעיף עפיפונים כמסר של שלום'. השנה העפיפוניאדה הייתה אמורה להתקיים ב־7 באוקטובר. עשינו בשפיים סדנת עפיפונים, ואז שטראוס נרתמה לעניין והביאה לשם ארגזים מפוצצים בכל טוב. עשינו גם עפיפוניאדה בגן צ'ארס קלור בתל אביב. גם בכל מיני קהילות ברחבי העולם עשו עפיפוניאדות ושלחו לנו תמונות".

שיעור מלאכה

לוי מספר שעד לפני תשע שנים ליבנת הייתה מעצבת גרפית, "ואז במבצע צוק איתן פינו אותם לאחד מהקיבוצים בצפון, שם היא ראתה כל מיני יצירות שבהן העסיקו את הילדים. היא חזרה נסערת מהפינוי הזה, עזבה את העבודה והחליטה שאת כל זמנה ומרצה היא משקיעה לטובת הקמת בית מלאכה בעוטף שמחזיר את המלאכות הקדומות של פעם ומשלב אותן במערכת החינוך המקומית. כמו כן, אחת מהיוזמות של ליבנת הייתה 'כנפיים של בובה'. זהו פרויקט מדהים, מיצג קיר של כנפיים שמודבקים עליו צעצועים ישנים שאנשים תורמים שמסמלים קיימות, צבעוניות ויצירה. ליבנת עשתה את זה יחד עם הקהילה בכפר עזה. כשהקהילה פונתה לשפיים, הם החליטו להקים גם שם בית מלאכה ובחזיתו עשו כנפיים מצעצועים ישנים".

לוי מודה שעדיין אינו מעכל לגמרי מה שקרה. "זו משפחה שלמה, חמש נפשות, כל אחד מהם היה עולם ומלואו", הוא אומר. "המחשבה שכל הדבר הזה נגמר ברגע היא פשוט בלתי נתפסת. אנחנו רוצים להפיץ בכל העולם איזו משפחה מיוחדת הם היו. משפחה שרצתה להפיץ אור ולעשות טוב לאחרים".