הוא מקווה שהקרן שהושקה תוכל לסייע לבעלי עסקים מהענף, להציל מקריסה את מי שניתן ולהוות סוג של חילוץ מיידי עבור מי שלדבריו נפלו בין הכיסאות בכל הנוגע למענקים מהמדינה.
“בתחילת המלחמה קישר אלעד שושן, קונסול ישראל לדרום מערב ארה”ב, ביני לבין המסעדן איתי בן אלי, שיש לו מספר מסעדות ביוסטון”, מספר ליסיצקי. “איתי ארגן יום התרמה, רתם לכך את הפדרציה היהודית, הרבה מסעדות ביוסטון נרתמו למאמץ והפרישו אחוזים מהכנסותיהן למען העסקים הישראליים שחוו ירידה חדה בהכנסותיהם, אך אינם נכללים בתוכנית הסיוע של המדינה. נאסף סכום של מאות אלפי שקלים.
אנחנו באיגוד הקמנו ועדה לנושא, יצאנו לאחרונה בקול קורא לעסקים הרואים עצמם רלוונטיים להגיש בקשות לסיוע. הוקמה על ידי חברת elevate מערכת מקוונת להגשת בקשות, שאותן ניתן להגיש עד 31 באוגוסט. הבקשות ייבדקו על פי הקריטריונים על ידי משרד רואי החשבון גוזלן־לוריא. הסיוע אמור להיות כ־20 אלף שקל למסעדה”.
זו בעצם תהיה הפעילות הראשונה של הקרן, ולדברי ליסיצקי, “החזון שלי עם כניסתי לתפקיד הוא ליצור מעתה והלאה מורשת של קרנות סיוע למסעדות בישראל, להקים קמפיינים נוספים של התרמה לטובת הקרן ולסייע למסעדנים בתקופות משבר וחירום”.
"רחוקים משגרה"
איגוד המסעדות והברים בישראל הינו עמותה רשומה משנת 2001, הפועלת לטובת המסעדנים, ולדברי ליסיצקי, מייצגת כמה מאות מסעדנים, בהם הבכירים והוותיקים כגון חיים כהן, רותי ברודו, קבוצת ירזין סלע, דושי לייטרסדוף, שלומי סלמון, ניני נוף, איציק חנגל, אילן ואמיר אופנהיימר, איציק אדרי, מיכה סול, טל שטרן, עפרה גנור ועוד.
ליסיצקי, 39, נמצא בענף שנים ארוכות. הוא החל את פעילותו כבר בגיל 13, בפינוי כלים ברשת אפרופו ומילא מאז את כל שדרת התפקידים בתעשייה. כיום הוא הבעלים של מסעדת 85/15 בכיכר רבין בתל אביב ושל מתחם רעמסס בשוק היווני ביפו ופאב הבור בשדרות רוטשילד בתל אביב - עסקים שיחדיו מעסיקים ומפרנסים כ־100 עובדות ועובדים בשלל מקצועות ההסעדה.
“את המסעדה ביפו שעובדת מ־2016 עדיין לא פתחתי במתכונתה כמסעדה מתחילת המלחמה בגלל היעדר תנאי שוק”, הוא מספר. “אני עושה שם כרגע בעיקר אירועים פרטיים סגורים. אני לא קורבן, לא מיועד לסיוע, אבל יפו נמצאת במצב של דילול עסקים מאוד משמעותי. אני ממתין עם פתיחת המסעדה, מקווה שבקרוב נפתח אותה.
בכיכר רבין, לאור העובדה שלמסעדה קהל לקוחות קבוע והיא מאוד קהילתית, אז היא עובדת בצורה טובה. יש ירידה, אבל אנחנו עובדים, ואני מצליח לשמר את העובדים, שזה הישג. ואילו העסק השלישי ברוטשילד, שגם הוא ותיק מ־2013, עובד בפעילות חלקית בסופי שבוע”.
לפי נתוני הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים, ביוני 2023 היו כ־12 אלף עסקים פעילים בענף המסעדנות: 87.5% עסקים קטנים, זעירים או ללא מועסקים; 12% עסקים בינוניים; ו־0.5% עסקים גדולים. כ־44% מהעסקים בענפי שירותי אירוח ואוכל נמצאים במחוזות תל אביב והמרכז.
יחסית לכלל ענפי הכלכלה, ענף שירותי מזון ומשקאות מאופיין בשיעורים גבוהים של פתיחות וסגירות של עסקים. בנוסף לכך, עסקים בענף זה מאופיינים בסיכון גבוה ובתחלופה גבוהה גם בשנים ללא משברים כלכליים.
“בקורונה, שבוודאי לא היטיבה עם הענף שספג אז מכה קשה, אלפי עסקים נטלו הלוואות לשנים ארוכות והם משלמים אותן עד היום”, מדגיש ליסיצקי. “כלומר נכנסנו ל־7 באוקטובר במצב שבו מסעדות רבות עדיין לא סיימו להחזיר הלוואות שנטלו מתקופת הקורונה וגם מימי מבצעים צבאיים שונים על מנת לשרוד”.
גם קהל לקוחות פוטנציאלי מקומי עזב את האיזור, גם תיירות פנים לא התקיימה באיזורים אלה וגם תיירות חוץ איננה מאז תחילת המלחמה. המצב בדרום כרגע לא השתנה בהרבה, משום שלא כל המפונים חזרו ליישובים, אותם תנאים מאתגרים עדיין מתקיימים והחזרה לשגרה היא אטית ורחוקה מקיום שגרה עסקית. זאת בהחרגה של אילת שנהנית עכשיו מתיירות פנים”.
גם מסעדות בצפון הארץ, מוסיף ליסיצקי, סובלות מתחילת המלחמה ועד היום מתנאים בלתי אפשריים לקיום חיי שגרה. “בנוסף למסעדות שנמצאות באיזורים מפונים, הרי שגם לאזורים שאינם מפונים בהגדרה, תיירות פנים לא מגיעה, כי הציבור נוטה לראות את כל הצפון כמקשה אחת וכמעט לא מגיע”, הוא אומר.
ליסיצקי מסביר שהסיוע לכלל העסקים במדינת ישראל היה עד חודש ינואר 2024, “ואילו מאז התוכנית הקיימת דלה מדי ביחס לעסקים במחוזות הדרום, הצפון ובערים מעורבות”, הוא אומר. “בצפון למשל תוכנית הסיוע של המדינה אינה כוללת את כלל העסקים אלא רק את חלקם. עדכון תוכנית הסיוע החל ממאי 2024 המתייחסת ליישובים ואזורים נוספים בצפון אינה כוללת למשל סיוע בגין חודשי ינואר־אפריל 2024. כלומר, האיזורים הנוספים שכן הוכרו במאי כזכאים לסיוע, לא היו זכאים לכך מחודש ינואר ועד אפריל - ועבור עסק זה דרמטי”.
ואילו בחזית הדרומית, הוא מוסיף, “החל מינואר 2024 קיים חוסר מענה מעבר ליישובי הספר ומספר יישובים נוספים - דבר המותיר עסקים רבים נוספים באיזור, וביניהם כמובן גם מסעדות, ללא מענה. בנוסף לכך, גם הערים המעורבות שספגו ירידה תלולה במספר המבקרים נותרות ללא סיוע”.
תוכנית הסיוע הקיימת כיום לעסקים היא דלה מדי, חורץ ליסיצקי, “ולכן כאמור אנו מבקשים לאשר בהקדם האפשרי החרגה ענפית מלאה של ענף המסעדות, שהוא גם ככה על סף סגירה. אנחנו נמצאים בקשר עם מאות בעלי עסקים, שמוצאים עצמם כפסע מן החידלון העסקי המוחלט. סגירת העסקים שלהם תסב נזקים רבים למדינה הן בגביית מסים והן בשיגור עשרות אלפי עובדים למעגל האבטלה”.
אין ידיים שוטפות
בעיה נוספת, לא חדשה, אך בהחלט כזו שהחריפה לדברי ליסיצקי לאור המצב, היא בעיית כוח האדם בענף. “בעיית כוח האדם היא בעיה היסטורית שמלווה את ענף המסעדנות בישראל בהיעדר תפיסה ציבורית שברמן או מלצר או מנהל מסעדה הינם מקצוע”, הוא אומר. “הבעיה בעצם מתחלקת לשניים. למשל בעיית שוטפי הכלים.
לאחרונה ועדת המנכ”לים לענייני עובדים זרים אישרה מכסה בהיקף של 2,000 עובדים זרים לענף המסעדות. הם עדיין לא כאן, אנחנו מחכים להם באופן בהול, וזה גם כלום, כי הצורך עומד על כ־20 אלף עובדים למטרות שטיפת כלים, שטיפת ירקות ומשימות ניקיון במטבח. צריך גם לזכור שהעובדים הפלסטינים שעבדו לפני כן במסעדות, לא יכולים להיכנס עכשיו”.
בעיה נוספת בכל הקשור בכוח אדם בענף, מוסיף ליסיצקי, מתייחסת לכלל מערך נותני השירות, ביניהם ברמנים, מלצרים ועוד. בתחילת המלחמה, הוא מציין, בעיה זו אף החריפה כתוצאה מגיוסי מילואים נרחבים - מה שגרם לחלק מבעלי המסעדות לסגור את עסקיהם או לצמצם פעילות.
“עובדים רבים גויסו והיה כמעט בלתי אפשרי לפתוח”, הוא אומר ומספר שכיום קיים מחסור של מעל 10,000 עובדים שעוסקים במתן שירות, כאשר לדבריו, “הפתרון יכול להיות על ידי הגדרת ענף המסעדנות כעבודה מועדפת. לא ייתכן שחייל משוחרר שעובד במסעדה בבית מלון - זה נחשב לו לעבודה מועדפת, ואם הוא עובד במסעדה שנמצאת מעבר לכביש - אז לא”.
ההחלטה הזו של גביית מע”מ על טיפים מתישה בסופו של דבר גם את בית העסק וגם מבריחה את כוח האדם בענף. איגוד המסעדות בשיתוף לשכת יועצי המס, ובראשה הנשיא ירון גינדי, מוביל באמצעות ח”כ אליהו רביבו הצעת חוק בנושא למתן פטור מע”מ על הטיפים”.
אבל למרות כל המורכבויות שהענף חווה בימים אלה, ליסיצקי מודה שהמסעדנים הם עם אופטימי. “אנחנו בוחרים לעשות את מה שאנחנו עושים”, הוא אומר. “זו זכות גדולה גם במצב של היום לגעת בפנאי של אנשים, במה שהם טועמים, מריחים. לייצר להם אסקפיזם נותן לי דרייב לעבור את המשברים האלה וממלא אותי במוטיבציה, כי בסופו של דבר הצלחת זה המכנה המשותף שמחבר את כולנו. כולנו אוכלים, כולנו שותים. התרבות הקולינרית היא אורח חיים, לא מותרות”.
התרעות פיקוד העורף