שלושה בנקים בישראל מחפשים מנכ"ל. צירוף המקרים הזה מעלה מיד את הטענה הנושנה, כאילו הגבלת שכר הבכירים - אף שנכנסה לתוקף זה מכבר - היא האחראית ל"בריחת המוחות" ושבגללה גם לא יגיעו עכשיו הטובים ביותר.

הנה, אומרים האומרים, תראו כמה משתכר מנכ"ל "סיטי בנק" או "ג'יי פי מורגן", בזמן שאצלנו, למרות כל האלטרנטיבות שיש להם, נאלצים הבכירים "להסתפק" ב-2.5 מיליון שקלים בשנה. גם בלי להיות סוציאליסט גדול, קל לראות שהטענה הזאת שגויה מיסודה. 

ראשית, חשוב לזכור כי הבנקים בישראל חיים בסביבה רגולטורית הנוחה לעסקים - המפקח על הבנקים שומר עליהם מכל משמר. דה פקטו, גם ללא חוק או תקנה הקובעים זאת, בישראל קיים "ביטוח פיקדונות": הבנה בין הלקוחות המפקידים את כספם בבנקים לבין המדינה, שהכסף מוגן. זה, באופן טבעי, מפחית סיכון מהבנק ומהמנכ"ל שלו. בעוד שבנק בעולם מתנהל באקו-סיסטם תחרותי בהרבה, מקבילו הישראלי מוגן יותר.  

שנית, גם הגודל והמבנה מגבילים את מידת התחרותיות המתקיימת בשוק הכספים בישראל. לכן, ההתייחסות לשווקים הגדולים של ארה"ב או אירופה אינה במקומה בהקשר הזה. 

שלישית, וזו הנקודה החשובה ביותר - הבעלות של חלק מהבנקים הישראליים כוללת עדיין גרעיני שליטה, תפיסה שאינה מקובלת כיום בעולם. גם בבנקים הנעדרים גרעין שליטה, למשל ב"לאומי", עדיין מחזיקים בשיעורים גבוהים הגופים המוסדיים, כלומר הפנסיות (ובעצם אנחנו - כולנו בעלי המניות). בלי רגולציה ייווצר סיכון מבני, כאשר אותם גופים, החיים באותה סביבה עסקית עם מנכ"לי הבנקים, הם אלה שיאשרו את שכרם. זהו ניגוד עניינים מובנה.  

פעילות הבנקים בארץ היא מסורתית ומורכבת בעיקרה מפיקדונות ומאשראי. בשונה מבעולם, אין כאן פעילות רבה של פיתוח עסקי או התפשטות לשווקים חדשים - זה פשוט לא רלוונטי לבנק בישראל. מכאן שעצם ההשוואה לגופי ענק בעולם, או לאתגרים העומדים בפני מנכ"ליהם, היא שגויה. ומבלי לזלזל חלילה, האתגרים העומדים בפני מנכ"ל בנק בישראל מצומצמים יחסית. אז כדאי לחזור לפרופורציות. 

תרשו לי להציע מודל שלישי, שאין בו התרת רסן מוחלטת וגם לא הגבלה הדוקה כל כך. אפשר להוסיף לתנאי הבכירים אופציות, שבמסגרתן יתוגמלו - מעבר לשכר היסוד השנתי - על רווחיות, ביצועים ועלייה בשווי הבנק. הטבות אלה יבשילו לאורך כהונת נושא המשרה ויטיבו עמו ביחס ישר לביצועיו. לשם דוגמה, את ההצלחה של "דיסקונט" בשנים האחרונות להיסחר במכפילי הון בדומה לשלושת הבנקים הגדולים, לאחר שנים שבהן נסחר בחסר - ראוי לזקוף לזכותה של המנכ"לית הפורשת, שהתמודדה היטב עם הוועדים וייעלה את כוח האדם. על כך ראוי מנכ"ל לתגמול עודף.

נכון, משקלו הסגולי של מנכ"ל בנק בישראל, כמי שמאשר אשראי והלוואות לכלל המשק , הוא עצום. ברמה האישית, יש למנכ"ל כוח והשפעה החורגים ממשכורתו, ולא בכדי הפורשים "נחטפים" ומטפסים לכיסאות מכובדים במיוחד. ועדיין, 2.5 מיליון שקלים בשנה אינם סכום פעוט, ויש בכוחם - אולי בתוספת שהוצעה כאן - להבטיח ניהול יעיל ומוצלח של בנק בישראל. המחשבה שרק במשיכת מנהלים מבחוץ, בסכומים אסטרונומיים ממש, יהיו הבנקים יציבים ורווחיים מספיק - איננה אלא הבעת חוסר אמון בכל שדרת הניהול שתחת המנכ"לים היוצאים.

הכותב הוא מנהל השקעות ראשי בקסם קרנות מבית אקסלנס.