בישראל יש קהילה חיה ובועטת, גם אם קטנה, של אנשים שמבינים את מה ששרי הממשלה מסרבים להבין: משבר האקלים בישראל בגלל מיקומה ב"נקודה חמה" הוא איום קיומי, העומד בשורה אחת עם האיומים הביטחוניים הנובעים ממיקומנו בסביבה עויינת. לא פחות. השבוע ערכנו שיחה עם שניים ממובילי התנועה הסביבתית בישראל: מצד האקדמיה, פרופ' יואב יאיר, דיקן בית הספר לקיימות במרכז הבינתחומי בהרצליה; ומהצד של החברה האזרחית, ד"ר יונתן אייקנבאום, מנהל מחקר ואסטרטגיה של ארגון גרינפיס בישראל.

Climate change hot spot הוא כינוי לאזורים ברחבי העולם שבהם שינויי האקלים מורגשים באופן מהיר וחזק יותר לעומת הממוצע הגלובלי. העולם כיום מתחמם בממוצע בקצב של 0.9 מעלות צלזיוס, בעוד ישראל והמזרח התיכון מתחממים בקצב של 1.5 מעלות ויותר. בזמן השיחה עם פרופ' יאיר משתוללות שלוש שריפות יער גדולות ברחבי הארץ, ליד נצרת ובאזור בית שמש. "כשאנחנו מדברים על היותנו 'נקודה חמה', לא מדובר רק בהתחממות, שזה פרמטר קל למדידה שכולם מרגישים אותו, אלא גם בהתייבשות", הוא אומר. "כלומר, יש פחות משקעים ומן הסתם גם אזורים הרבה יותר יבשים ומועדים לשריפות. גם כשיורדים גשמים הם מתאדים מהר יותר ולכן היובש של הקרקע גדול יותר, ובמשתמע הצמחייה מתייבשת מהר יותר, עונת הגידול מתקצרת ועונת השריפות מתארכת".

קשה להאמין, אבל מדינת ישראל הקטנה, טריטוריה זעירה בעולם, ממוקמת בדיוק בין קווי הרוחב של כדור הארץ המושפעים יותר מהתחממות העולם. "תאי זרימת האוויר האטמוספריים ובעיקר התא המשווני (תא הדלי, על שמו של החוקר הבריטי שגילה אותו) הם אלא ש'מסיעים' את מערכות מזג האוויר, אותם שקעים ברומטריים שהם למעשה מערכות הגשם הרצופות שאפיינו במשך עשרות שנים את החורף הישראלי. התא המשווני מתנפח ומתרחב צפונה ודוחף את כל השקעים לשם. אם בעבר היינו מקבלים כל חורף 8־10 שקעים, כלומר כמעט בכל שבוע מערכת גשם, אנחנו רואים נדידה של השקעים צפונה, מה שמייבש את האזור שלנו", מסביר פרופ' יאיר.

אחת ההשלכות של השינוי הזה היא התרחבות המדבריות צפונה. "תזוזה של המדבר במאה קילומטרים עושה הבדל עצום", מציין יאיר, ובישראל הקטנה ההבדל מתבטא בהתרחבות הנגב מבאר שבע לעבר קריית גת ובהמשך לפאתי תל אביב והלאה, עד להפיכת הגליל הירוק לסוואנה צהובה וצחיחה שעצי יער נטוע אינם יכולים להחזיק בה מעמד. זה מה שכל המודלים האקלימיים חוזים. הפיכת ישראל למדינת מדבר אינה אפוקליפסה דמיונית. האזור המושפע ביותר משתרע מפורטוגל עד עיראק, ולא רק שירותי הכבאות שלנו מתמודדים בקיץ עם יותר שריפות. כך גם בספרד, בדרום איטליה, במלטה, בסרדיניה, בקפריסין, בדרום יוון ובדרום טורקיה. ומאותן סיבות".

ד''ר יואב יאיר (צילום: עדי כהן צדק)ד''ר יואב יאיר (צילום: עדי כהן צדק)

לא רק חום

עם החום באים גם המחלות והנגיפים שלא הכרנו. התייבשות מקורות המים בצפון גרמה לעמידת מים בנחלים, תופעה המאפשרת  את התרבות חיידקי העכברת כמו בקיץ שעבר, ויתושי קדחת הנילוס הם כבר אורחים שכיחים במקומותינו. החשיפה למחלות חדשות במזרח התיכון ובדרום אירופה תלך ותתגבר.

גם משבר המזון הממשמש ובא הוא עניין רציני, אך אינו נתפס ברצינות בממשלת ישראל. אנחנו מייבאים את רוב המזון שלנו וככל שהתלות שלנו גדולה יותר, כך נפסיד יותר. "מדינות שירוויחו הן אלה שיקבלו טמפרטורות יותר נוחות, כמו מרכז אירופה, שם ישרור מזג האוויר הנוח שאנחנו הכרנו עם מספר ימים חמים, שיגדל ויאפשר את המשך פיתוח החקלאות. לעומת דרום המגף האיטלקי, שנחשב לאסם תבואה היום וצפוי להתייבש", מסביר פרופ' יאיר.

כשתופעה תתרחב ביותר אזורים, למדינות שיושפעו פחות ממשבר האקלים יהיה כוח עצום בקביעת מחירי חומרי הגלם למזון והן יעדיפו את השוק המקומי. הממשלה אצלנו מעולם לא קיבלה החלטה אסטרטגית כיצד להיערך לכך. יאיר: "גם הביטחון הלאומי הוא בן ערובה של שינויי האקלים. השינויים ישפיעו על יכולתו של צה"ל להפעיל כוחות לוחמים ומערכות נשק".

אחרי נבואות הזעם פרופ' יאיר מנדב גם מסר מרגיע. "לא הגענו עדיין לנקודת אל־חזור", הוא מבהיר. לדבריו, אם נגיע לאותה נקודה קריטית, המשמעות היא אובדן שליטה של המין האנושי על אפקט חממה משתולל והתחממות של 6־7 מעלות בממוצע בטמפרטורות של העולם, שתהפוך אותו עד סוף המאה הזאת למקום בלתי אפשרי כמעט לקיום הציוויליזציה האנושית.

"נכון שקשה לעמוד ביעד שמדינות העולם הציבו - לשלוט בהתחממות כך שלא תעלה על 1.5 מעלות עד סוף המאה, אבל אני לא מייחס חשיבות רבה למנהיגים מזיקים כמו טראמפ, פוטין ובולסונארו", הוא אומר. "הקהילה של מדעני האקלים מאוחדת, ורוב מנהיגי ואזרחי העולם מבינים את המציאות. נכון שההתמכרות הנמשכת למקורות אנרגיה מזהמים כמו גז טבעי, שהוא לא הפתרון האידיאלי לנפט ופחם, מתסכלת. אבל צריך להיות ריאלי. אי אפשר להעביר את העולם כולו מחר בבוקר לאנרגיות מתחדשות. עם זאת, מדינות, ובהן ישראל, יכולות לכוון לתמהיל אנרגיה יותר טוב".

לצרוך פחות

אז מה צריך לעשות? כולנו צריכים לחסוך ככל האפשר בחשמל, כל עוד רק 7% ממשק החשמל בישראל מבוסס על אנרגיות ירוקות. בעוד שרוב המדינות המפותחות שואפות ליעדים של 40% עד 100%, ישראל מתחייבת לפי הסכם פריז להגיע בתוך עשור רק ל־17% חשמל ירוק. כולנו צריכים להמעיט בנסיעה במכוניות מונעות בנזין וסולר, אם כי קניית רכב חשמלי או לכל הפחות היברידי עדיין אינה זמינה דייה ואף אינה משתלמת מבחינה כספית, בגלל מדיניות מיסוי אסונית של הממשלה.

כל מי שיכול להרשות לעצמו את עלות ההתקנה על גג פרטי, אם יש כזה ברשותו, נקרא לעבור לייצור חשמל ביתי מפאנלים סולאריים. מוטב גם להפחית בצריכת מזון מן החי, בעיקר בשר בקר, משום שמשק  החי גורם לפליטת גזי חממה לא פחות מהתעשייה המזהמת והוא גם מהמניעים המרכזיים לכריתת יערות הגשם - כדי לפנות מקום לגידול חיות למאכל.

עלינו למחזר חפצים uלהפריד פסולת ככל האפשר, ולדרוש מהרשויות המקומיות ומהממשלה להסדיר אמצעים לכך. בעיקר  עלינו לצרוך פחות. האויב הגדול של הצמיחה הכלכלית - ההאטה בצריכה - דווקא הוא נשמת אפו של השינוי שכדור הארץ משווע לו. הייצור ההמוני של כמעט כל מוצרי הצריכה שלנו מבוסס עדיין על אנרגיה מזהמת, וההרגל שלנו לרכוש דברים שאיננו זקוקים להם בהכרח, מבגדים ועד מוצרי חשמל, הוא מנוע הזיהום ובזבוז המשאבים הגדול בעולם.

אבל גם בתרחיש דמיוני שבו כולנו מתאמצים לשמור על העולם, לממשלות יש תפקיד קריטי. הן יכולות, ולמעשה חייבות, להקשות עלינו להגביר את פליטת גזי החממה בתעשייה, בתחבורה ובחקלאות. במערב אירופה זו מדיניות המנחה את הממשלות כבר שנים. סין וארה"ב הענקיות מתפכחות לאט, אבל בעקביות, ומצמצמות את התלות המוחלטת בדלק מאובן בגלל המחיר הגבוה שהן משלמות על זיהום האוויר - מבצורות ועד שיטפונות וסופות.

ומה בישראל? הממשלות בארץ לא עשו די הצורך. לא כאן בבית ולא כדי לשכנע את העולם לעבור לאנרגיה ולדלק ממקורות מתחדשים, כמו השמש והרוח, ולא פוסיליים (מאובנים), כמו הגז הטבעי והנפט. "אין כזה דבר לייצב את האקלים, אם אתה לא מתפטר מגז, נפט ופחם", מדגיש ד"ר אייקנבאום מגרינפיס. "המכונה הזאת של שינוי האקלים התחילה כבר להשתולל, ולהבדל בין הקצנה אקלימית של 1.5 מעלות לבין כזאת של 3־4 מעלות בממוצע יש השפעה דרמטית. בחירה של מדינה בין שינוי תמהיל האנרגיה שלה עכשיו או בעוד 30 או 50 שנה היא בחירה בין התחממות מבוקרת לבין מואצת וחדה יותר. ככל שנעשה את זה בהיקף רחב ומהיר, כך עדיף".

לטענה כי ישראל כמעט חסרת חשיבות בתרומתה האפשרית למאבק העולמי יש לו תשובה ניצחת: "סין 'תורמת' 20% מגזי החממה, ארה"ב 12%, האיחוד האירופי 8%, קנדה 2% וישראל 0.2%. אבל אי אפשר לבודד את השחקנים בזירה הזאת, וישראל היא אחת משמונה המעצמות הפוליטיות בעולם וגם אחת הכלכלות הדינמיות בעולם המערבי והיא צריכה לבחור איפה היא עומדת: בצד של הדינמיקה שמוביל את השינוי וגורר אחריו שחקנים נוספים, או בצד של אלה שמקרטעים ומעכבים את המעבר".

"בצד המובילות את המעבר האנרגטי נמצאות היום מדינות כמו גרמניה ודנמרק וגם סין בפנים. ומצד שני - רוסיה, ברזיל, סעודיה והממשל הנוכחי בארה"ב. לא יכול להיות שנתגאה בכל מדד שאנחנו מובילים בו ונתפאר בעוצמה שלנו וכשנידרש לשאת באחריות שלנו נשלוף את התירוצים - שאנחנו קטנים ולא משפיעים ושיש לנו צרכים ביטחוניים".

ד''ר יונתן אייקנבאום (צילום: גרינפיס)ד''ר יונתן אייקנבאום (צילום: גרינפיס)

אנרגיות מתחדשות

"המחיר של האנרגיה המתחדשת צונח בצורה מתמדת", מסביר אייקנבאום. "כי היקף הפריסה שלה הולך וגדל והמחקר והפיתוח מכניסים כל הזמן שינויים טכנולוגיים. כל המודלים חוזים ירידה מתמדת במחירי הפקת קילווואט שעה חשמל מהשמש ולא של 2־3%, אלא של 30־50% בטווחים של 10־20 שנה".

ד"ר אייקנבאום משתתף בצוות תוכנית "2050" הממשלתית שמוביל המשרד להגנת הסביבה. "כל יזם בתחום מבין היום שעד סיום שלב התכנון וההקמה של חוות חשמל סולארי, בטווח של כשבע שנים, הכדאיות הכלכלית של העלויות נטו לא תהיה בת השוואה בכלל לזו של הפקת גז פוסילי לסוגיה", הוא מציין. "בעוד עשור, מי שיחליט להשקיע בתחנת ייצור מגז פוסילי ייחשב להזוי".

ואולם ממשלת ישראל חותרת להקים עשרות תחנות ייצור חשמל מקומיות ומזהמות ברחבי הארץ. ואף שכל המידע המובא כאן מוכר היטב במשרדי הממשלה הנוגעים בדבר, בחרה הממשלה להעדיף   בעשורים הקרובים דווקא את הגז הטבעי (הפוסילי) כמקור האנרגיה העיקרי של ישראל. אף על פי שתזקיקיו מזיקים  לבריאות הציבור והסביבה באותה מידה, אם לא יותר, מהחלקיקים שנפלטים משריפת מזוט, סולר ופחם, ואף שתרומתו לפליטת גזי החממה פחותה רק במעט. כל זאת בזמן שישראל היא אומת שמש וסטארט־אפ, שיכולה להרשות לעצמה להשאיר את תגליות מאגרי הגז הטבעי בקרקעית הים. וזה עוד לפני שאמרנו מילה על הון ושלטון ועל הקופון השמן שגזרו אילי הון ממתווה הגז שעליו התחייבה הממשלה ושאנחנו נראה את פירותיו בחשבון החשמל שלנו בעתיד. אז לא עדיף לעבור לחשמל סולארי כבר עכשיו? בינתיים הממשלה נותנת  תמריצים לבעלי בתים פרטיים לעשות זאת,  אך עובדה היא שזה לא מספיק.

"הדבר הכי הגיוני לעשות במשק האנרגיה בישראל הוא להשקיע בבידוד של הבניינים כדי להפחית את הצורך במיזוג אוויר, ובחשמל בכלל, בעשרות אחוזים. הממשלה יכולה לחייב את הציבור לעמוד בתקן הבנייה הירוקה ולא עושה זאת. חלק מהצעדים שלה הם מעשי חלם ואוזלת יד וחלק נעשים במזיד, כדי שיהיה שימוש לגז הטבעי - שאין לו קונים בעולם כמו שחשבו", מתריע ד"ר אייקנבאום. "המעבר לייצור מקומי מאנרגיה סולארית מחייב יותר מרצון של אזרח זה או אחר.

"הוא מחייב חשיבה מערכתית - לחייב בכל מבני הציבור התקנת פאנלים סולאריים לייצור חשמל, לתכנן שילוב מערכות סולאריות בהתחדשות עירונית ופינוי־בינוי. מדובר על חקיקה נדרשת, על רגולציה שלא קיימת היום וצורך בהרבה הכנה ועבודה מקצועית. את זה רק ממשלה יודעת לעשות. אלה עשרות אלפי תחנות כח זעירות, ושלא כמו תחנות הגז המקומיות שהממשלה רוצה לראות קמות, הן לא מזהמות, לא מסוכנות לבריאות הציבור ולא פולטות גזי חממה. זאת גם שיטה שתתרום לביטחון הלאומי. בסופו של דבר, גם אחרי שכל שדות הגז שלנו יהיו בפיתוח והפקה - שלושה צינורות מהים יזרימו את מקור האנרגיה העיקרי שלנו למתקני ההפקה, האגירה והייצור ביבשה. ובצינורות האלה אפשר לפגוע".

ובחזרה לשינוי האקלים. כדי לעמוד ביעדי הפחתת גזי החממה לוויסות קצב ההתחממות העולמית, על כל מדינה חפצת חיים לפעול כדי שעד אמצע המאה רק 30%־40% ממשק החשמל שלה יישען על דלק מאובן. אך ישראל הולכת בדיוק בכיוון ההפוך. פעילות בתי הזיקוק מתרחבת, ואת הקטסטרופה הזאת משווקת לנו הממשלה כפתרון האולטימטיבי לביטחון האנרגטי של ישראל וכתחליף הראוי ביותר לתחנות ייצור החשמל מפחם. לפי המומחים, לא כך הם פני הדברים. להפך.