שנים רבות, ואולי רבות מדי, הרחיק העולם הנאור לכת בשֹימת הדגש רק במידת המחוננות השכלית של האדם, זו שנמדדת במבחני ה-IQ. הן המומחים הן הציבור סברו שמִכְסָה זו בלבד היא שמעניקה ליצור האנושי את היתרונות המהותיים והמשמעותיים ביותר בחיים. דורות צוּין מדד זה כַּסַמָּן האולטימטיבי לַפוטנציאל האינטלקטואלי שנפל בחלקו של כל ילוד-אישה בַּפּוּר הגנטי. במשך תקופה ארוכה האמינו שהמתת התורשתי הזו מצביעה על הכישורים הייחודיים של כל פרט ופרט, ואין בלתה, והיא שקובעת את עיקרֵי גורלו ומסלוליו עלי אדמות.

נכון הוא, שכאשר מדובר בקבוצות גדולות המשמשות מדגם לניתוח סטטיסטי, אכן נמצא קשר הדוק בין מנת-משכל למצב כלכלי – ומכאן גם למעמד חברתי. סביר מאוד להניח שאנשים בעלי יכולת שכלית רופסת ומדולדלת ייאלצו לשלוח ידם במלאכת-כפיים פשוטה ושרמת חייהם תהיה ירודה, הישגיהם יהיו דלים ומצבם הסוציו-אקונומי יהיה, מן הסתם, נמוך. לעומת זאת, אין ספק שבין אלה הנחשבים לַמצליחים ביותר בעולם העסקים לא קיים – ולו אחד בלבד – שאינו בעל כושר אינטלקטואלי בולט.

עם התקדמות המחקר בנושא התברר שוב ושוב, כי האבחנה שלעיל מושתתת על התבוננות צרת אופקים. התחוור שאותם מבדקים, שהתיימרו להבדיל במובהקות כה חדה בין החכמים לממוצעים שבאוכלוסייה, היו מבוססים על מוּגבלות זועקת בהבנת מהוּיוֹת הקליטה, התפיסה, השיפוט וההנמקה; או במילים אחרות – המבנה וההרכב של האינטליגנציה האנושית. התבהר גם שמחוננות גבוהה, אך חד-כיוונית, אינה מבטיחה תמיד הישגיות. היפוכו של דבר: רַבּוּ המקרים שדווקא אלה שנחשבו לעילויים בעיני הזולת – דרכם בחיים הייתה רחוקה מלשגשג. ידועים סיפורים רבים של פלונים מוכשרים בצורה אדירה, שהתנהגו בשיגעון גמור ובחוסר שליטה משווע, עד כדי כך שהרסו את חייהם כליל – ולעתים אף את חיי האחרים. לעומתם, אלמונים נחבאים ובעלי תבונה צנועה למדי "עשו זאת", ובגדול.

וככלל, נדמה כי בעשורים האחרונים, במקביל להתקדמות האינטלקטואלית של האנושות, חל כרסום משמעותי באושיות בטחון הציבור ובשלוות רשות הרבים. רשעות ואלימות פושות כמחלה ממארת – ואין רואים להן כל מזור.

לפיכך עמדו מרבית בנֵי-הסמכה בתורת הנפש ותהו: מה עוד נחוץ לו לפאר היצירה בטבע על-מנת לאסוף את כל מגוון הסגולות החבויות בו, לנצלן עד תום בכדי לחיות באושר וברווחה ולהגשים את כל משאלותיו? או-אז נתחוור להם מה שהפך ברבות הימים לאמיתת-יסוד: חוכמה הנָה תכונה מוּלדת שאי-אפשר, אומנם, לקחתה מאלו שזכו בה כמתת אלוה – אבל לא די בה לבדה. מסתבר שנזקקים למרכיב נוסף להשלמת תמונת המרקם האנושי – גורם שיעניק מֵמד של כוּליוּת למארג הזה ויאפשר לו להתמודד בהצלחה עם אתגרו של אריסטו, כפי שזה גרס בחיבורו לאביו המידות הטובות לניקוֹמָאכוֹס כשלוש מאות וחמישים שנה טרם לידתו של הנוצרי: "כל אחד יכול לקצוף ולרתוח – שהרי אין קל מזה; אלא שלהתרגז על האיש הנכון, בַמנה הראויה, בָעיתוי הרצוי, לַמטרה הצודקת ובַדרך הנאותה – זו משימה קשה מאין כמוה...". כלומר, מאחורי תגובותיו של כל אדם קיים היגיון ויש גם, כנראה, סיבה מוצדקת להופעתן; אבל על-מנת להשיג את המטרות שלשמן מתרחשות התופעות הללו חייבים, כנראה, במידה לא מבוטלת של רגישות וטַקט בזמן ובצורת הביטוי שלהן. זוהי, אם כך, מין קריאת תיגר שטומנת בחובה את אחד הרעיונות המרכזיים המוצגים בספר הנוכחי: אין מנת המשכל מהווה עוד את הגברת הבלעדית והמורה היחידה על האופן, שבו צריכה ההתנהלות היומיומית להיות – והיא לבטח גם אינה המרכיב הבלבדי להצלחה בחיים.

סוגיית הגורם החסר, שיניח בתודעתו של האדם את התשתית למערך הומני, תרבותי, מתון, הגון, מאוזן, שובה לב ומצליח – נותרה עלומה לאורך זמן רב מאוד.

היכרות ראשונית עם המרכיב הבלתי-ידוע הזה אירעה רק בגמר הניתוח המעמיק של תוצאות המחקר שנערך בקשר לאורחותיו, נטיותיו ודחפיו של היצור האנושי על גלגולי התפתחותו השונים במהלך עשרות אלפי שנות קיומו. גילויים אלו נטעו שביב של תקווה אצל עדת המלומדים שלעיל, שעד אז גיששו די באפלה באשר להצבעה על אותו גורם נעלם. הבחנה בתופעה "מוזרה", שחזרה והתרחשה במשך כל תהפוכות האבולוציה האנושית – מאז אנשי המערות הקדמונים ועד לימינו עתירי הטכנולוגיה והמדע – היא שהניחה את הבסיס לאבחון תכונה חשובה אצל תפארת הבריאה שעד כה לא שמו לב אליה: בכל פעם שהשתלטו עליו יצרים כמו זעם, אימה, אהבה ועיצבון – היו תגובותיו של האדם כאחוזות טירוף, והתנהגותו הצביעה בעליל על אובדן שליטה ועל הליכות אי-רציונליות שהיה בהם, במקרה הטוב, טעם של שטות גמורה. השתלשלות עניינים זו עוררה את סקרנותם של החוקרים הללו, וכל אחד מהם, בדרכו ולשיטתו, ניסה להגיע אל שורשיה ולהבין את נסיבות התהוותה.

מסע ההתבוננות אל ליבת תודעתו המורכבת של האדם זרה אור על חמש תגליות חדשות בולטות כמופיע להלן, שהובילו לפענוח רק מקצת מן העובדות כִּבדות המשקל המוזכרות בפסקאות הקודמות:

  • חשיפת המבנה הרגשי של המוח – הארכיטקטורה האמוציונאלית – וסגנון תפקודו, לעומת המערך שדואג לַחשיבה, לַתחושה ולַהנחיה – סטרוקטורת ה"קומפיוטר" – שהיה ידוע ומקובל משכבר הימים. גילוי זה הוביל להבנת משחקי-הכוח ויחסי-הגומלין בין המנגנונים השונים במוח ולזיהוי שליטת החלק הרגשי שבו על מגוון ההתנהגויות של האדם; ללימוד כיצד אפשר להתמודד עם נטיות שכאלה – ואיך ומתי ניתן לרסנן. מאז מתקיים תהליך מתמשך של איתור וביאור אפיקי ההתנהלות האנושית והדרכים לעיצובה כל פעם מחדש.
  • הערכת משקלם של מרכיבים וקשרים עֲצַבּיים כממלאי תפקיד מכריע בהטלת מרות על הדחפים האישיים. מנגד – פיתוח הידע לזיהוי אימפולסיביות זו ולקריאתה עם הופעתה אצל הזולת.
  • הכרה במודל, המציב את נטיות הלב כמרכיב מרכזי ואיתן בשרשרת קבלת החלטות אצל האדם, והפנמת העובדה כי איזון נפשי – בין נטיות הנשמה לבין צורכי הגוף – מסייע מאוד בהגנה על הבריאות והרווחה הרוחנית.
  • עמידה על כך שהמעגלים המוחיים המוּלדים מציבים נקודות מוצא אופייניות לתכונות של כל פרט, ורק לו – אך פתוחים לעיבוד ולחישול. מכאן שיש ללמוד איך לרכוש את היכולת בכדי לזהות את אותן ההזדמנויות, שבהן ניתן לעצב, לשנות ולפתח תכונות אישיות בלתי-רצויות, להתאימן למקובל אצל רוב האחרים ואפילו לנסות ולהופכן למועילות.
  • הבנת הסכנות האורבות מכך, שאין מצליחים למשול בממלכת הרגשות הפנימית הרוחשת ומבעבעת, ומזה שקשה בכלל לחוש מבעוד מועד שהם עומדים להופיע. לשון אחר: הכרה, תחושה וניתוח שלהם לשם פיתוח יכולות לזהותם בטרם הגעתם ולימוד איך להקדים תרופה למכה.

ודַי היה להתחקות אחר השלבים בהתפתחות המוח לאורך מאות אלפי שנות הִשתמרותו מנבראי הפרה-היסטוריה ועד להומו-סַפְּייֶנְס בכדי להכיר, בעצם, את אשר קורה בו. אותה עיסת תאים, נוזלים ועצבים – שמשמשת כַּמוקד המבקר והשולט האולטימטיבי על פעילות הגוף – צמחה, התרחבה ו"השתכללה"; התהוות שניתן לעמוד עליה, בעצם, מהדרך שהטבע משחזר את מהלך האבולוציה הזו בדיוק בַּעוּבָּר בעת גדילתו ברחם אמו מיום היווצרותו ועד ללידתו. שרשרת הגילויים שנאספה בנושא הובילה להבנה, כי הוא פועל בעטים של שני מנגנונים בד בבד: האחד שהוגה, ששוקל ושמיוּשָב – והאחר שמגוֹרה ומתפרץ מיידית, ובמילים אחרות: על-פי ההיגיון או מתוך הרגש. ואף שלכל אחד מהם מערכת פיזיולוגית משלו ו"אחריותם" נתונה למסלולי פעילות שונים לחלוטין לכאורה – הם מחוברים זה לזה בקשר הדוק מאוד. מארג האמוציות מזין כל הזמן את חטיבת הרציו ומשפיע, בוודאי, על תהליך לקיחת ההחלטות, אבל זה האחרון מעדן ומרפד את זעזועי תשוקות היצרים וכמיהותיהם עם "זכות וטו" מוחלט עליהם. ולא זו בלבד שאנו חצויים בין שני סוגי פעילות מנטלית – השִׂכְלְתָנית והרגשית – אלא שמתח מתמיד שורר ביניהן. עם זאת אין האחת יכולה בלי רעותה, ושתיהן נדרשות להתלכד במלאכתן על מנת להביא לַתפקוד המיטבי של האדם.

עוד התברר כי אותו החלק מתוך מה שנקרא כיום "מערכת המוח" כולה – זה המגיב מיידית לגירוי וללא צורך בשיקול דעת (הלימבי...) – היה בנמצא עידנים בטרם נולד החלק ההוגה, הבודק, המתעמק והביקורתי שבה (הקורטיקלי...); ובעזרת זוג החושים הבסיסי ביותר – הריח והטעם – שרדו ראשוני המין האנושי: התגוננו מפני סכנות ומצאו מים, מזון, בני-זוג להזדווגות ולהתרבות ומחסה מפני איתני הטבע שאפשרו את קיומם והמשכיותם. מקורם של אלו היה במוח הקטן שבשיפולי אחורֵי הראש – הדומה בסך-הכול לזה שישנו אצל דו-חי – כאשר רק הוא היה עדיין בנמצא; "מתקן" שאחראי על כמה תפקודים רגשיים אוטונומיים ובלתי-רצוניים של הגוף; וכל זאת עוד הרבה לפני צמיחתה של השכבה החושבת החדשה ששולטת, למעשה, על כל התפקודים השכליים הגבוהים – הנֵיאוֹקוֹרְטֶקְס. שני החושים שלעיל, יחד עם שלושת האחרים שהיו כבר אז לאדם הקדמון, ניתבו את מהלכי אבות-אבותיו של נזר הבריאה הפוסע כיום בגאווה על שתיים והורס כל חלקה טובה בַגן האלוהי הקסום שהופקר לחסדיו. ולכן אך טבעי הוא שגם למנגנון הדחפים התת-הכרתי והספונטני הלזה (האחראי לשני המוטיבים הקרדינליים של ההתנהלות האנושית לכל אורך האבולוציה שלה – ההישרדות והרבייה...) היה ויהיה מה להגיד באורח קבלת ההכרעות על מהות החיים – ובמיוחד שלא כל עולם האינסטינקטיביות והפיסיולוגיה ברור די צורכו לכל אלו העוסקים בחקירתם...

מתחוור אפוא כי הרגש, שמושתת בעיקרו על "תחושות בטן", גירויים אינטלקטואליים מן התוך וגם "חיישנים" חיצוניים, הוא מאוד דומיננטי בהתנהגותם של הבריות, לעתים אף יותר מההיגיון שלהם, והשפעתו באה לידי ביטוי בזמני חירום – ממש כמו התופעה ה"מוזרה" שמתוארת בפתיח של מאמר זה – שבהם לפעמים, באירועים מיוחדים, רשת קשרים עֲצַבּיים מאפשרת נטילת רֶסן מוחלט ומלא על חלק הארי שבמוח – לרבות המערך החושב שבו – ומשתלטת עליו לגמרי. לאמוציות, אם כך, יש כנראה "אינטליגנציה" משלהן; בינה שמסוגלת לטפח השקפות ונְאוֹרוּת באופן בלתי-תלוי בתאומתה – הנְבוֹנוּת הלוגית; וּפָן היצרים בוחש בהליך החשיבה – במידה זהה לגמרי אם לא למעלה מזה – כפי שמעורב בו בן-זוגו המושל בהגיגים: זה שקולט, שמתעמק ושמנתח.

יתר-על-כן; אותם הרגשות – חרף העובדה שהם מבעבעים פנימית – באים לידי ביטוי חיצוני, בדרך כלל, על-ידי הצגת אותות חִיוּת וּמֶחֱווֹת ביולוגיים חיצוניים, כל אחד בתוספת נופך משלו. סממנים אלה נראים כתגובות אינסטינקטיביות – אך מיתרגמים, בעצם, לרפלקסים פיסיולוגיים: תופעות טבעיות דומות מאוד, השונות לגמרי במהותן - אך משלימות היטב זו את זו.

וּלהלן כמה דוגמאות שכיחות לסוג זה של הגָבות:

פנים מחווירות וקפיאה במקום – כתולדה מחרדה נוראית: במקרה זה כל הדם בַּגוף נשטף פתאום למטה, אל השרירים השִלדיים הגדולים, ואוזל לפתע מן הפרצוף המלבין – מה גם שמפל פתאומי זה מלוּוֶה בהנמכת החום הפנימי, ולכן הגֶרם משתתק ומתאבן.

פנים מאדימות – כתוצאה מחֵמָה עזה שמתפרצת: כאן מתוך חרון עז הדם קולח מיידית אל הרגליים (מה שממריץ אותן לנוע...) ואל הידיים (מה שדוחף אותן לתפוס נשק ולהתחיל להכות...), קצב הדופק מתגבר, ואז הקלסתר מסמיק מזעם (ו"עולה לו הדם לראש..."). בַּתגובה הזו מונחתת פקודה חד-משמעית מן המוח, וחלה הפרשה מוגברת של הורמונים, המעמידים את הגֵו בכוננות כללית ועושים אותו נכון לפעול. עם זאת ההתעניינות כולה מוקדשת לָאיום שמנגד ומאלצת לבצע הערכת מצב מהירה ולהסיק מסקנות לאלתַר באשר לַתגובה הכי טובה.

הרמת גְבִינים – כעדות להפתעה: פֹה מתרחשת, למעשה, הגדלה פיסית של טווח הראייה בשל הרחבת ארובת העין, שמתירה לאור רב יותר לחדור אל הרִשתית. כמות המידע החדש שנקלט עכשיו עולָה משום מניין הפרמטרים שמתווסף לזה שכבר קיים. נוצר כעת תהליך מורכב יותר של עיבוד נתונים בשל גודש האינפורמציה הגואה בכדי לנקוט תוכנית פעולה נאותה.

משיכת השפה העליונה הצידה ותנועת אף מתעקם – כמבע לגועל נפש מסירחון ממשי או כביטוי מֶטָפוֹרִי לאי-שביעות רצון מוחלטת: זוהי תגובה לריח קלוֹקל או לטעם ירוד מאוד. מקורו במחווה עתיקת-יומין לסתום נחיריים מפני צחנה – או בתנועת פה מקדימה ליריקת מזון רעיל.

ארשת הפנים והתנהגויות ממין זה מהוות, בעצם, את ההוכחה המוחצת לכך, כי יש העוויות ועוויתות המופיעות פתאום באופן לא רצוני ובאין סיבה שנראית לכאורה. משמע שהללו מְפוּקדות על-ידי מוקד מוחי נוסף על אותו אחד ש"שוקל", ש"מבשל", ש"רוקח" וש"מכוון". לכן חייבים להכיר בקיומם – הן של הסובב הן של המסובב – להסתגל אליהם וללמוד אותם היטב, על-מנת לדעת כיצד לנהוג בם ואיך להשתלט עליהם.

מסתבר, אם כך, שלמרות חריפותו ושנינותו של האדם, חסרה לו לא פעם ידיעת קרוא-וכתוב של חוויותיו עצמו. בערוּת זו היא בת-שיקום; בוּרוּת שניתן לסלק באמצעות כריית אוזן לשדרים מה"בטן", שימוש מושכל באיתותים פנימיים, הבעתם באורח נהיר ומתן מענה הולם לתביעותיהם – מה שנתגלה בחקר תורת הנפש זה לא מכבר כאינטליגנציה רגשית, המושתתת על אימוץ סגולות של מודעות עצמית, שליטה אישית, שזירת יחסי שייכות, קרבה ומסירות; מיומנויות כמו הקשבה ושיתוף פעולה, שחוברות יחדיו והופכות לאמנויות של פתרון סכסוכים.

בינה שכזו הנה הכרחית לכל מאן-דהוא החפץ להצליח – לא פחות ממוח חריף ושִׂכְלתנות מופלגת; ואם אין היא מתנה מוּלדת, היא ניתנת בהחלט לרכישה, להפנמה, להטמעה, לשינון, לאימון, ובעיקר לטיפוח.

נחוץ אפוא מיזוג מלא בין מיומנויות החוכמה לציוויים הרגשיים; מתאם בלתי-מתפשר בין הרציונליות לאמוציונליות; ואסור לראות אותן כאילו הן עומדות משני צדי מתרס. נהפוך הוא; יש להתייחס אליהן כשותפות זהות כמעט לאותה מטרה. וכמו שהראשונה הנה נכס יקר והכרחי שקשה מאוד בלעדיו – כך השנייה משמשת כַּמעדן וכַמטייב של הקומפוזיציה הזו.

והנדבך של הניהוג הרגשי במרקם האנושי לא רק שמחפֶה על חולשה שכלית, באם היא קיימת – אלא אף מחזק את כוח החשיבה ומכפיל אותו גם כשהוא בשיאו; ובאין שיווי-משקל שכזה החלופה המתקבלת תהיה אינטלקט דל: משהו בדומה להגה-כיוון לא מאוזן, הסוחף כל הזמן את הכלי שהוא נוהג לאחד הצדדים, שהרי ההיגיון והרגש זקוקים נואשות האחד לרעהו על-מנת לתפקד כראוי. וכך טען עוד בשנת 1934 הסופר האמריקני, פרנסיס סקוט קִי פיצְ'גֶ'רָלְד: "מִבחנה העליון של האינטליגנציה בכלל טמון ביכולת ללמוד להחזיק, בעת ובעונה אחת, בשתי עֲמדות שמנוגדות זו לזו – ועדיין למצוא את 'שביל הזהב' המאפשר לשמור על איזון נפשי לאורך זמן רב...". הנה על-כן נמצא עוד גורם חשוב מאוד שלא ניתן בלעדיו, התורם להגעה אל האושר הפנימי ולהישגיות חיצונית גם יחד – משמע להצלחה אישית.

אבל בסופו של יום – ולמרות תרומתן השווה של שתי הבינות הללו להתנהלות אנושית נכונה ביומיום – ממלכת החוכמה מן "הקומות העליונות" היא זו שעומדת על משמר אַווֹת הנפש, "דיירות המדורים שבמרכז" – ואמורה להוות הפוסק האחרון באשר לכִיוּלם ולוויסותם של המיות הלב ותחושות הבטן; כי זה שנותן לרציו להיות מתומרן אך ורק על-ידי האמוציות – יוצר בדיוק את ההבדל בין מֶלֶך ללֶמֶך. או כפי שהיטיב לבטא זאת באדיקות רבה לוּקִיוּס אַנִיאוּס סֶנֶקָה – הפילוסוף, המדינאי והמחזאי רומי מן המאה הראשונה לספירה – במשנתו: "מי שרוצה להישאר נאמן לעצמו, אסור לו להניח לרגשותיו לסחוף אותו – רק השפיות תורֶה לו את הדרך...". ואילו גָלִילֵאו גָלִיליי בן פּיזָה, מי שנחשב על-ידי רבים – ואף הוכתר היסטורית – כאבי-אבות המדע המודרני, טען בתוקף עוד במאה ה-16 כנגד רודני הכנסייה הקתולית: "קשה לי להאמין כי אותו האל, שהעניק לנו את התבונה והשכל, התכוון שנוותר על השימוש המרבי בהם...".

לכן מומלץ מאוד – וזה נכון לרוב המקרים בחיים – ללחוץ על הכפתור שמעביר מפוזיציה של "רובוט" למצב "היגיון הבריא"...

להלן יובא לקט הגדרות וביאורים מתוך מספר לא מועט של מילונים עבריים ולועזיים לַמושגים הבסיסיים, המהווים את עמודי התווך לַמִשנָה הסדורה המובאת במאמרים שיבואו בהמשך.

  • אינטליגנציה – כשרון ההכרה, המחשבה, התפיסה והשיפוט: היכולת להבין, לנמק, ללמוד במהירות ולקלוט הֶקשרים מיידית. מנת-מִשְׂכָּל, בינה, ידע. או במילים אחרות: חוכמה – כוח חשיבה, שִׂכְלְתָנות, אינטלקט: ראש, מוח, תאים אפורים, זיכרון. שכל ישר, היגיון בריא, שנינות. כושר-מנטלי, הבנה, תבונה, היגיון, תושייה, חוש בריא. זריזות מחשבה, פקחות, חריפות, שׁאר-רוח.  פתיחות, עילאיות אישית, מחוננות, כישרון, גאונות. 
עד לפני כמה מאות שנים נחשבו בני-האדם לעילויים, רק אם הם הצטיינו בשטחי המדעים המדויקים, האמנות או המוסיקה. ככל שהתקדם המחקר בשאלה "כיצד ניתן למדוד כישרון בכלל", הבינו כי אין, בעצם, רק מגזר התעסקות אחד שליט, שבו ניתן להצטיין ולהביא לידי ביטוי את המושגים שלעיל – אלא מגוון רחב של מישורי עשייה. הללו שעוסקים כיום באופן מעמיק בנושאי האינטליגנציה הטבעית והמחוננות הטבועה באדם טוענים במפורש, שאין מספר קבוע וסופי לענפי הפעילות בחיים, שבהם ניתן להבחין בכישרונות אישיים עילאיים הבולטים הרבה מעל לממוצע; הספרות שדנה בעניין יודעת להצביע על כעשרים שטחים כאלה לפחות. להלן שבע דוגמאות לתחומים עיקריים, שבהם ההיסטוריה האנושית פגשה באנשים בעלי מנת משכל גבוהה במיוחד, כאלו שנתפסו בזמנם כגאונים והגיעו לפסגה בחזית עיסוקם.

• מחוננות לוגית, מופלגוּת מתמטית פיסיקלית: ניוטון, איינשטיין.

• כישרון מוסיקלי: מוצרט, בטהובן.

• אמנות הראייה המרחבית והעתקתה המושלמת: דה-וינצ'י, מיכאלאנג'לו.

• עליונות מילולית, פוטנציאל עריכת הרעיונות בהיגיון, כושר התנסחות והבעה ודרך הצגתם – וירטואוזיות הרטוריקה: אריסטו, דמוסתנס.

• כישורים בין-אישיים מנהיגותיים: משה רבנו, דוד בן-גוריון.

• סגולת תחושת התנועה – הקינֶסְתֶטיקה: בַּרֶשְׁניקוֹב, ג'ורדן.

• חוכמת הגות הרוח – הפילוסופיה: קונפוציוס, סוקרטס.

  • אינטליגנציה רגשית – הגעה למודעות עצמית גבוהה ושימוש מושכל ברגשות לשם: ניהול יעיל יותר של התחושות המעיקות; השריית ביטחון עצמי ולאמונה בטוב – אופטימיות; גיוס התלהבות, קנאות ואמון בהישגים למוטיבציה; החדרת דבקות במטרה חרף הקשיים הנערמים והתסכולים בשל כך; וחיזוק היכולת לטוות קשרים נפשיים של חיבה וזיקה הדדית – אֶמפַּתיה – שיתוף פעולה, קִִרבה ואחווה חברתית. ויש באינטליגנציה הרגשית שני תחומים עיקריים: תוך-אישית ובינאישית.
  • אינטליגנציה תוך-אישית – כושר האדם ליצור תבנית אידיאלית, אך ריאלית, שלו עצמו, בכדי לשאוף ולדבוק בה כל הזמן באופן מושלם, תוך הבנת כל הגורמים הפועלים עליו שמכוונים בהתאמה כלפי פנים. זוהי הבכורה מבין השתיים שמוזכרות פה, והיא מהווה את עמוד השדרה של המבנה הבִּינתי הזה שמורכב כל-כך; שכן פתיחות עצמית והסתכלות פנימה אל תוך הנפש הנָן הכרחיות מאוד גם לקריאתם של האחרים... והיא הבסיס, עליו טוֹוים שתי-וערב את כל הפרוס שבמסכת הראשונה שתבוא בהמשך. 
  • אינטליגנציה בינאישית – היכולת הקוגניטיבית להבין את הזולת; מה מניע אותו, כיצד הוא מתנהג ומדוע, והיאך נדרשים לפעול עמו יחדיו כצוות. טיפוח סבלנות וסובלנות. ואין חשוב ממנה בחיי היומיום... וזו חולפת כחוט השני בכל הכתוב במסכת השנייה שתופיע במאמרים הבאים. 
המסכות הפרוסות בהמשך לשות בנמרצוּת את יחסי-הגומלין בין שתי האינטליגנציות לִכְדי מִשנָה אחת סדורה. ואין האחת יכולה בלעדי רעותה – ממש כמו זוג תאומים סיאמיים שניזונים מאותו המקור, ואין דרך לחצוץ; אלא שבניגוד למום שיש בדוגמה המוצגת פה – מחדד הכתוב ומדגיש דווקא את החוכמה שביכולת לשזור ביניהם לשם אִגְבּוּר, סינרגיזם, כלומר; התוצאה המתקבלת מהשיתוף ומההפריה שלהם, אמורה להיות גבוהה בהרבה מאשר לוּ היו מחברים אריתמטית את שתי התפוקות שמתקבלות מכל בינה שלעיל לחוד – השכלית והרגשית – כשהן פועלות בנפרד. או במילים אחרות: סכום שני החצאים גדול מאחת.

זהו עוד פרק מהספר "ניהול נכון בחיים – אוּמָנוּת, אֳמָנוּת או מַדָע ?" שנכתב על ידי דודו אַיְיבֶּר (שגם בא מתחום הניהול והוא בעל ניסיון עשיר בו...) ויצא לאור בשנת 2010. הספר תורגם לאנגלית בשנת 2015 – ומאז מופץ ברחבי העולם על-ידי Amazon (כולל במספר אתרי אינטרנט ייחודיים בסין...!).

מאמר זה הינו עוד מאמר מסדרת המאמרים שיבואו בהמשך בטור זה – העוסקים בנושאים הנרחבים והמורכבים של הניהול בחיים; הן העסקיים, הן (במקביל וכתוספת...) האישיים!