"אחרי 20 שנים שאחי ואני נמצאים כאן, אנחנו נאלצים לסגור את החנות. בן דוד שלי עבד אצלי, אחרי 15 שנה נאלצתי לפטר אותו בגלל הקורונה. הרחוב הזה גמר את הקריירה", אומר רמון דוידיאן, הבעלים של חנות התיקים "פיוז" ברחוב הרצל בנתניה. עוד לפני הקורונה, הוא מספר, "כתוצאה מהחלטת העירייה לשפץ פה, מספר מקומות החניה פחת בצורה משמעותית, וזה הקשה על הקונים להגיע. אבל אז הגיעה המגיפה ופשוט גמרה אותנו – אולי לא מבחינה בריאותית, אבל בטח שמבחינה כלכלית.
הרצל זה הרחוב הכי ראשי בנתניה. פעם היו כאן תיירים, היו צעירות שמסתובבות וקונות. עכשיו אין תיירים, הצעירים פחות מסתובבים, רק עובדים זרים עוברים פה. אין לקוחות. ממולי סגרו חנות, במעלה הרחוב חמש־שש חנויות נסגרות. מי יכול להחזיק עכשיו מעמד עם דמי שכירות של מינימום 8,000־9,000 שקלים?".
כמו ברחוב הרצל בנתניה, כך גם ברחובות ראשיים רבים בארץ, שבמשך עשרות שנים היו מזוהים כרחובות שוקקים של קניות, מעטרים שלטי "להשכרה" או "למסירה" את חלונות הראווה. "עוד חודש־חודשיים אני יוצא מהחנות. מעבר לזה אני לא יכול לשרוד פה", מספר דוידיאן. "אם את שואלת אותי עד כמה זה עצוב לי, אז מאחד עד עשר זה עצוב לי 200. אחרי 20 שנה אני יוצא מפה לא רק בלי פנסיה ופיצויים, אלא שאני צריך לשלם 200־150 אלף שקלים על חובות שהצטברו. יש לי שני סניפים. הסניף הזה וסניף ברחוב שער הגיא בנתניה. זה רחוב יותר פנימי, השכירות שם יותר זולה. אעבור לשם ואנסה לשרוד".
למזלי הוא לא חייב אותנו על חודש אפריל, אבל בגלל כל המינוס הזה שנכנסנו אליו בחורף וגם בגלל ההבנה שבתקופה הקרובה לא יהיו הרבה חתונות, החלטתי שאין ברירה אחרת אלא לסגור. גם כל מענקי הצעצוע האלה מהמדינה לא עוזרים לשום דבר, וזה הוריד לי את החשק להיות עצמאית".
בסופו של דבר, היא מספרת, "בעל הנכס קנס אותי על חודשיים, בסכום של כ־20 אלף שקלים, אבל זה היה עדיף מאשר למשוך עוד כמה שנים עם החוזה כשאני לא יודעת מה הולך להיות במדינה. כאמור, המצב ברחוב התחיל עוד בחורף, אבל הקורונה נתנה את הנוק־אאוט. בזמנו היו תקופות מהממות בדיזנגוף. שלושה חודשים בקיץ היו מרימים לי את כל השנה גם מנטלית וגם כספית. עכשיו ידעתי שזה כבר לא יקרה. את יכולה לעבור ברחוב ולראות הרבה חנויות עם השלט 'להשכרה'".
"בזמנו היו מגיעים מכל הארץ לעשות פה קניות", מספר שאול חכם, יו"ר ועד הסוחרים ברחוב סוקולוב ברמת השרון והבעלים של חנות "מרכז הזול" לחומרי ניקוי וקוסמטיקה. החנות שלו עדיין פתוחה לעסקים. רבים אחרים, לדבריו, כבר סגרו. "הרחוב שלנו לא מושקע ולא מטופל כבר הרבה שנים", הוא מתאר. "למעלה משבע שנים שום דבר לא נעשה ברחוב. עם הזמן הכל דעך, ואנשים רבים החלו לקנות במקומות אחרים. זה רחוב מרכזי, אחד הרחובות הכי מרכזיים בכל הארץ. תהליך הדעיכה של הרחוב התחיל עוד לפני הקורונה, ואילו בזמן הקורונה הרבה עסקים פשוט לא הצליחו לשרוד. יש בסביבות 200 עסקים ברחוב הזה. בערך 45 עסקים נסגרו בתקופה האחרונה. ברגע שלא הגיעו אנשים, אז עסק שדשדש עוד קודם קרס ולא יכול היה לעמוד בזה".
"כשניתן האישור לפתוח שוב את החנויות אחרי הסגר, אז בהתחלה, בימים הראשונים, היה איזה ויז'ן שהמצב הולך לחזור לקדמותו. אבל זה ממש לא חוזר לעצמו. זה גרם לחנויות ברחוב להיסגר, כי בעלי חנויות לא עומדים בהוצאות של השכירויות, של העובדים. לדעתי ברחוב ביאליק יש היום 30־20 חנויות בכל מיני ענפים שעומדות ריקות ומחכות לשוכרים".
במהלך 32 שנים הייתה דליה ליבוביץ' בעלים של חנות האופנה "לה־בל" ברחוב ביאליק ברמת גן. עכשיו היא החליטה שהספיק לה, ובסוף החודש החנות תיסגר. "היינו מייבאים סחורה מברצלונה", היא מספרת. "אנשים כבר חוששים להגיע. יש לנו לקוחות די קבועים, אז הגיעו פה ושם. אבל המצב עכשיו לגמרי שונה ממה שידענו בעבר. אני ובעלי עשינו לפני כמה ימים בערב סיבוב ברחוב וספרנו 35 חנויות להשכרה.
קשה לי מאוד לשים את האצבע על הסיבה העיקרית לכך. זה כנראה גם החשש מהמגיפה וגם המצב הכלכלי במדינה, הכל יחד. אנחנו למשל לא היינו בזאר. היינו בנויים על דברים טובים, היבוא שלנו היה יקר, על רמה, מבית אופנה בברצלונה. עכשיו לאנשים קשה לשלם. אז החלטנו שזהו, שאנחנו יוצאים לפנסיה".
התרעות פיקוד העורף