בהמשך הבאתי לחנות בדים, והייתה תקופה שזו הייתה החנות היחידה לבדים באזור. זה תפס כאש בשדה קוצים, והתחלתי לגזור לאנשים את הבדים ולתת להם לתפור אותם תוך שאני מדריכה אותם במקום. זה כל כך הצליח, עד שהעסק גדל וקניתי עוד שתי חנויות צמודות לחנות ששכרתי והפכתי אותן לחנות אחת ענקית.
“בשנים האחרונות העסק קצת ירד, אבל המשכתי כי אהבתי את זה והתפרנסתי מזה בכבוד. מאז שבאה הקורונה נהיה קשה, והחלטתי שזה סימן עבורי לצאת לפנסיה בגיל 73. בהתחלה זה היה לי קשה ועצוב כי בכל זאת אני בעסק הזה כבר 40 שנה, אבל אני כבר לא צעירה. אומנם זה עצוב, אבל אני עם חיוך. סוף־סוף אוכל לנוח”.
“מה שייחד את החנות שלנו, מתחילתה, היה שזו הייתה חנות של פעם: תיקנו חזיות ללא תשלום כחלק מהיחס האישי והחם ללקוחות וגם התאמנו את החזיות לפי רצון הלקוחה. עבדנו בעיקר עם נשים מבוגרות, שחלקן נמצאות בבתי אבות, וגם עם נשים כרותות חזה. אין הרבה חנויות כמו החנות הזו, ושמנו את הנשמה שלנו בה.
“כיום, בחנויות להלבשה תחתונה, אין למוכרות סבלנות רבה ללקוחות, וילדות בנות 17 מזמינות חזיות באינטרנט. אנחנו דגלנו תמיד ביחס אישי ובעיקר התאמנו את העסק לקהל מבוגר כאמור ולתיירים, שכן החנות שלנו קרובה לים, ותיירים רבים ביקרו אצלנו והיוו מרבית ההכנסה שלנו.
“אבא שלי עבד במפעלי ‘ויגור’ לייצור תיקים, ובשנת 1988 החליט לפתוח את חנות הדגל בפתח תקווה ברחוב חובבי ציון 14. החנות הייתה כל החיים שלו. חלק בלתי נפרד ממנו ומחיי המשפחה שלנו. לאור ההצלחה הרבה והפיכת החנות למוקד לעלייה לרגל, אבא פתח בשנות ה־90 חנות נוספת ברחוב ביאליק ברמת גן.
כשהשתחררתי מהצבא בסוף שנות ה־90 הצטרפתי לעסק כדי להמשיך את המורשת של אבי האהוב, שהחנות שייסד גידלה דורות על גבי דורות. אנשים מכל הארץ באו אלינו כי החזקנו מגוון גדול של סחורות איכותיות, ואני אישית דאגתי לעצב את חלון הראווה ברמה גבוהה מאוד. בתקופה שלפני ריבוי הקניונים, אנשים נהרו לחנות.
“במשך השנים, לאחר שמפעל ‘ויגור’ בפתח תקווה נסגר ונקלענו לקשיים כלכליים, סגרנו את החנות ברמת גן ונשארנו עם החנות בפתח תקווה, שפרחה במשך שנים רבות. בתקופת הקורונה הרבה אנשים איבדו את מקור הפרנסה שלהם, והחלו ירידות במכירות כי אנשים שקלו בכובד ראש אם לקנות תיקים יקרים. ניסיתי לעשות הנחות ומבצעים, להתאים את החנות למצב ולמכור תיקים במחירי עלות בלי רווח, רק כדי להמשיך את המורשת והמסורת של אבא שלי, אבל זה לצערי לא צלח ונאלצתי להילחם לבד. עכשיו תם עידן וזה כואב נורא”.
“סבא שלי, יעקב, התחיל עם העסק עוד כשהוא גר בדמשק, סוריה, שם ניהל מפעל למוצרי אריזה. כשהוא ברח משם ועלה לארץ בשנות ה־40, הוא פתח את המפעל בדרך שלמה 99 בתל אביב שם נותרנו עד היום. בהתחלה העסק יועד לייצור קופסאות לבונבוניירות ולתכשיטים, אבל עם השנים הרחבנו אותו גם לתכנון ויצירת דקורציה לחנויות תכשיטים. סבי עבד בעסק עד יום מותו בנובמבר 1970, וכשהוא נפטר, בניו, אבי ודודי, שעבדו יחד עמו, המשיכו את המורשת.
“עד הקורונה עבדנו בעסק אני, אחי, אחותי ובן דוד שלי, ועם פרוץ הקורונה נאלצנו לפטר את הפועלים. עתה גם תורנו לסגור. זה עצוב לי לעזוב מקום שבו עבדתי למעלה מ־35 שנה, מאז שחרורי מהצבא, ומקום שהיה חלק בלתי נפרד ממשפחתי, אבל זה המצב. הסתיים זמנו של מפעל חייו של סבי ז”ל”.
"בשנת 1967 החלטתי להגשים חלום קטן־גדול שהיה לי ופתחתי ברחוב יפו את 'מוריס', חנות לבגדים, תחום שתמיד קסם לי. בשנות ה־60 וה־70, כשהקניונים עוד לא היו בכל מקום וקניות באינטרנט היו בגדר מדע בדיוני, החנות פרחה והייתה חלק מההווי הירושלמי, נכס צאן ברזל בעיר.
"בשנת 1985 סגרתי את עסק הבגדים, ובאותה חנות שהייתה בבעלותי פתחתי יחד עם אחי, מרדכי, את 'טכנו אור', חנות למוצרי חשמל, נושא שהיה קרוב ללבי מתוקף השכלתי המקצועית. העסק דאג להביא לקהל הלקוחות את הקדמה ואת המוצרים הכי חדשים, לצד מוצרים נוסטלגיים שרק בחנות שלי אפשר היה למצוא. החנות ליוותה אותי ברגעיי הגדולים בחיים וצברה, כמוני, זיכרונות שהם חלק מהפסיפס ההיסטורי של ישראל: נשיא ארצות הברית ביל קלינטון ביקר בה, ראשי עיריית ירושלים ופוליטיקאים נבחרים. היא אפילו שרדה פיגוע שהתרחש באותו רחוב.
"גדלתי עם החנות, ובשנים האחרונות, באופן טבעי, העסקים קצת ירדו, אבל עדיין הרגשתי צורך ואהבה להמשיך להחיות את החנות כי היא חלק ממני. לפני כשנה עברתי אירוע לב, וכשיצאתי ממנו, המשכתי לעבוד בחנות. אומנם עברו בי מחשבות על סגירה, אבל עדיין העדפתי להשאיר את העסק פתוח, לא רק משיקול כלכלי, אלא יותר בשביל הנשמה.
"ואז באה הקורונה, ובגיל 82 נאלצתי בעל כורחי ובצער רב לסגור את מפעל חיי, מפעל חיים של 35 שנה. החנות, שהייתה אחת הסיבות העיקריות שבשלהן קמתי בבוקר, הושכרה ותהפוך כנראה לחנות מיצים. הקורונה הייתה בעצם השכנוע האחרון עבורי לסגור את החנות, וכשהיא נסגרה, משהו בי כבה איתה".
“היום בעסקים הגדולים אין איכות שירות, בכל תקלה קטנה אתה מופנה לשירות הטלפוני של היבואנים, ואז אתה מסתבך עד שאתה מרים ידיים. עסקים קטנים למוצרי תינוקות לא שורדים כיום יותר משנה־שנתיים, כי החברות הגדולות וההזמנות באינטרנט בולעות אותם, אבל אצלנו השירות דיבר בפני עצמו.
“בשנה האחרונה, כשטבריה הפכה לפחות תוססת, חלה ירידה בעסקים, אז התמקדנו בעיקר בשיווק המוצרים בפייסבוק ובאינסטגרם. הקש ששבר את גב הגמל היה הקורונה. היא נחתה עלינו בהפתעה. לא עשינו את הדברים הנכונים בשביל לשרוד ולא התמודדנו עם המצב בצורה חכמה ויעילה. ספגנו הפסדים מאוד קשים, ונאלצתי לסגור את העסק שבניתי במו ידיי.
ישבתי בבית שלושה חודשים בדיכאון טוטאלי. בכיתי כל היום. קיבלתי טלפונים מהבנק על מינוסים וחובות שעד היום אני נאלץ להתמודד איתם. בשלושת החודשים הללו כמעט איבדתי את האנשים היקרים לי מכל כי הייתי בלתי נסבל. אני חי עם אישה וילדים, ולא כולם מוכנים להכיל מכה כזו גדולה. המצב החדש גרם לנו לא רק לסגור את העסק, אלא גם להציע את הבית למכירה כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להחזיק אותו, וכן לשנות את כל הרגלי הצריכה שלנו. עד לפני שבועיים הייתי ממוטט לחלוטין, ולשמחתי לפני שבועיים מצאתי עבודה חדשה.
“הפרק שלי עם מוצרי תינוקות נגמר בשברון לב, ואני לא מתכנן לפתוח עסק דומה שוב כי אני לא יכול להרשות לעצמי להיות עוד פעם עצמאי. זה מסוכן מדי. כל חיי שילמתי מסים, והתחושה היא שברגע האמת המדינה הפקירה אותי ועוד אינספור עסקים כמוני. הקורונה גרמה למפעל החיים שלי לקרוס לי בין הידיים”.
"זה היה קפה שכונתי בשדרות מוריה בחיפה, באזור הכרמל, שחרת על דגלו לספק לקהל את מבוקשו: הייתה לנו מאפייה שאפתה לחמים בריאים שהוגשו טריים לקהל הלקוחות, והיינו חלוצי השימוש בחומרי גלם טובים, מיוחדים וטעימים: היינו מהראשונים בארץ ששילבו בלחמים קינואה, ספירולינה ועוד מרכיבים מיוחדים. נתנו מענה רחב לטבעונים, למי שנמנעים מגלוטן, למי שנמנעים מסוכר ועוד. הקהל החיפאי הרעיף עלינו אהבה כי היינו גם מועדון חברתי, והיו חברי פרלמנט שכונתי שבכל שבוע היו נפגשים אצלנו כדי לשוחח על ענייני היום, לאכול ולשתות.
התרעות פיקוד העורף