אנחנו מאוד גאים בבן שלנו, הוא ילד מאוד חרוץ, לא מבזבז את הזמן בלישון", מספרת אתי גוטמן ממושב אביגדור, אמו של אופק, בן 15 וחצי, שהחל לעבוד בעסק של אביו לשטיפת רכבים בגלל המשבר הכלכלי שאליו הובילה הקורונה. 

"הוא לוקח אחריות, קם כל יום בשבע בבוקר. זה מהרצון שלו, אנחנו לא מכריחים אותו. עם החברים שלו הוא מבלה בערב. זה סיפוק גדול בשבילו שהוא מעסיק את עצמו. העסק של בעלי יוחאי ושותפו בועז אלון, שנקרא 'שטיפת רעים', נמצא בצומת מסמיה. מעבר לשטיפת רכבים ואופנועים, בעסק יש גם חנות לאביזרי רכב. מאז תחילת הקורונה נאלצנו לפטר עובדים, כי אנשים היו בסגר ולא הייתה עבודה. היינו סגורים חודש, אבל ההוצאות של השכירות והארנונה המשיכו. לאחר היציאה מהסגר נהייתה פחות עבודה. 

כשאנשים עובדים מהבית, יש ירידה בשטיפת מכוניות. אנשים עכשיו פחות קונים כלי רכב חדשים ופחות זקוקים לאביזרי רכב. בנוסף, כשיצאנו מהסגר, נותרו הגבלות למיניהן, חלק מהעובדים לא יכלו לחזור לעבודה כי אלה היו עובדים ערבים שהיו נכנסים עם אישור לארץ. כלומר, מצד אחד לא יכולנו להעסיק עוד עובדים, מצד שני היינו זקוקים לעובדים בחלק מן הימים".

כאן נחלץ לעזרת העסק הבן אופק. "מתחילת הקורונה, בכל פעם שהיה צריך, אופק הגיע לעזור, אם זה בקופה ואם זה בעמדות שטיפה", מספרת האם. "בימים כתיקונם היו לנו 6־8 עמדות שטיפה. בימי הקורונה היו שתי עמדות בקושי. חצי מהיום היה ריק. אז הבן, בעלי, השותף שלו ועוד עובד התחלקו במשימות. הכסף שאופק מרוויח עכשיו משמש למחיה היומיומית שלנו".

"רציתי לעבוד, לעזור לעסק בתקופה הזאת", מספר אופק, שעולה לכיתה י'. "הבנתי את המצב שבקורונה אין אפשרות להעסיק הרבה עובדים. הסיפוק שלי זה לעזור לעסק. אני מתחיל לעבוד בשבע וחצי בבוקר בערך ומסיים בין חמש לשבע בערב. אני עובד בחנות, בשטיפת רכבים, מנהל את העבודה בחוץ".

אופק עובד בשטיפת המכוניות (צילום: צילום פרטי)אופק עובד בשטיפת המכוניות (צילום: צילום פרטי)

לא קשה לך?
"לא, אני עושה זאת באהבה ונהנה מכך שאני עוזר למשפחה. עוד לפני החופש הגדול, כשהיו נערכים השיעורים בבית הספר בזום, אופק היה נכנס בבוקר לזום, אומר למורה 'בוקר טוב' והולך לעסק", מוסיפה אמו. "אבל בסופו של דבר, הוא השלים את כל המטלות ויש לו תעודה מצוינת. זו הייתה יוזמה שלו. הוא ילד מאוד חרוץ, מבין את המצב. בעבר הוא היה מגיע לעזור בעסק רק פעם בכמה זמן עבור דמי כיס. עכשיו הוא התנדב לעזור. לי ולבעלי יש עסק נוסף של הפקות. התחום הזה ירד עכשיו ב־100%, אז אנחנו חייבים איכשהו להסתדר".

פנינו לאן
יותר ויותר בני נוער, שמשפחתם חוותה את נחת זרועו של המשבר הכלכלי, בוחרים בימים אלה להירתם לטובת סיוע כלכלי למשפחתם. כך למשל, גם ילדיהם של שירילי וגיא טל, חקלאים ובעלי "משק טל" במושב ביצרון, המגדלים פירות וירקות, התגייסו לטובת העסק המשפחתי. "חוץ מהשטחים החקלאיים, יש לנו גם חנות משק שמוכרת את התוצרת החקלאית ישירות לצרכן", מספרת שירילי. 

"כמו כן, אנחנו עורכים בשגרה פעילויות של קטיף עצמי למשפחות, בתי ספר, גנים, קבוצות של גמלאים. כל זה בעצם נסגר לנו בעקבות הקורונה. הכנסות שהיו צפויות, בוטלו. הייתה גם ירידה בחנות המשק לנוכח העובדה שכולם רצו להצטייד לקראת הסגר ברשתות הגדולות, וכבר קנו שם גם את הפירות והירקות".

כמו בעלי עסק אחרים, גם בני הזוג טל נדרשו לצמצם בכוח אדם. "לעובדים שעבדו לפי שעות בחנות, מראש לא קראנו לעבוד", מספרת שירילי. "הוצאנו לחל"ת את מנהלת המשק. הפועלים בשטח עבדו, אבל צמצמנו להם את השעות. כמו כן, הקמתי חנות מקוונת. זה גרם לכך שהעבודה עלתה, והייתי צריכה כוח אדם שאין לי".

שירלי טל (צילום: צילום פרטי)שירלי טל (צילום: צילום פרטי)

כאן נחלצו לעזרת ההורים שלושת ילדיהם. "יונתן בן ה־16 עובד בקטיף בשטחים החקלאיים, ממש קוטף יחד עם הפועלים הזרים וגם עוזר בחנות המשק", מספרת שירילי. "מאיה בת ה־15 עובדת גם בחנות המשק וגם בעבודה משרדית, מקבלת את ההזמנות שנכנסות. 

שניהם עובדים מהשעות המוקדמות של הבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. והילד הקטן, אסף בן השבע וחצי, עוזר קצת בחנות כמה שהוא יכול. הילדים עובדים מחודש מרץ ובעצם לא קיבלו שכר על כך. זה חלק מהתרומה שלהם למאמץ המלחמתי".

הם הסכימו בקלות?
"בחופשים הרגילים הילדים היו באים לעזור בשכר בשביל דמי כיס. עכשיו עשינו איתם שיחה, הסברנו את המצב, שאנחנו לא יודעים פנינו לאן: האם אנחנו סוגרים את המשק החקלאי לגמרי או שאנחנו נכנסים בכל הכוח, עושים שינוי מערכתי במשק, מצמצמים כוח אדם ונעזרים בילדים. הילדים הגיבו בהמון אהבה, עם המון רצון טוב. הם קמו בבוקר בלי בעיות, לא היה צריך להעיר אותם, ממש נרתמו למהלך. אני ובעלי מאוד גאים בהם".

"מאוד הבנתי את המצב", אומר יונתן טל, העולה לכיתה י"א. "ההורים הסבירו שאו שאנחנו עוזרים או שאולי המשק יקרוס. היה מובן לי שאני מתגייס למשימה. הסיפוק שלי זה לעזור להורים, לעזור למשק לשרוד. עכשיו, למשל, אני קוטף פטל ושיזף סיני".

לא קשה לעבוד בחום הזה?
"זה קשה, אבל זה מה יש. אני גם נהנה להיות בשטח. אני מרגיש את הגוף, מרגיש את הידיים, והרגליים עובדות".

יונתן במשק (צילום: צילום פרטי)יונתן במשק (צילום: צילום פרטי)

אתה לא מקנא בחברים שנמצאים עכשיו במזגן?
"האמת שלא כל כך. בסופו של דבר אני עובד, עוזר בבית, יש תעסוקה, ואני לא תקוע מול המסך. כשאני מסיים לעבוד, אז אני מתאמן, פוגש חברים. מעביר את פעילויות הפנאי לערב, ובבוקר עובד כדי לעזור לפרנסת המשפחה".

"אנחנו מעריצים את הילדים על כך שהם עובדים ללא תמורה. בסופו של דבר הם עדיין ילדים והם עובדים מאוד קשה", מוסיפה שירילי. גם חוי זליגר, מקימת "החווה של חוה", פינת חי תיירותית בקיבוץ חפץ חיים הפתוחה לציבור כבר כ־20 שנים, חוותה על בשרה את קריסת עסקי התיירות. "קבוצות לא הגיעו, תקופה מסוימת היה ריק לגמרי, אבל עדיין את החיות היה צריך להאכיל", היא מספרת. "בתקופה שבה לא היה אף מבקר, עבדתי בחווה רק עם בעלי ועם בננו נועם, שמנהל את החווה. בימי שישי הצטרפו אלינו הילדים הבוגרים, שהם בעלי משפחות, שהגיעו לעזור ללא תמורה כספית. התמורה שלנו זה הביחד".

זליגר מספרת שכל עובדי החווה נמצאים כרגע בחל"ת. כשהחלו ההקלות, והחלו פה ושם להגיע קבוצות, נוצר הצורך בהדרכה. "כאן הצטרפו למשימה הנכדים, מכיתה ו' ומעלה", מספרת זליגר. "הנכדים שלנו מגיעים מרחובות, הוד השרון, רעננה, יקיר, פרדס חנה. מכל הארץ התגייסו. יש לנו מעל לשלושה מניינים של נכדים.

הם כל הזמן מגיעים לחווה ועובדים בשלל תחומים: בקיוסק, באפייה, בחדר המפגשים עם החיות, בהדרכה ואחזקה של המקום, בניקיון, בסידור. לפעמים הנכדים גם מביאים חברים שלהם שרוצים להיות שותפים. הכל כמובן בהתנדבות. אף אחד מהנכדים לא מקבל שכר. כולם עושים זאת במלוא האהבה, כי רק ככה אפשר להחזיק את החווה. אין עכשיו אופציה לשלם משכורות".

איך את מרגישה כשאת רואה את הנכדים נרתמים למשימה?
"אני מרגישה נחת, נחת ושוב נחת. זה דבר יפה, בריא, נכון. יש בזה המון תקווה, המון עתיד, המקום לא יהיה אף פעם לבד. אם בא למשל נכד בן 18, הוא מביא איתו עוד כמה חברים לפני גיוס. יש לי גם נכדים אחרי צבא שעוזרים. יש לי נכדים שהיו ביחידות מובחרות. הם גייסו את החבורה מהצבא ועזרו לנו לשפץ את החווה".

לעשות טוב
בין הנכדים של זליגר שמגיעים בקביעות לעבוד בחווה ניתן למצוא את האחים משה (17, עולה לכיתה י"ב) ושי (14, עולה לכיתה ט') רייך מרחובות. "בכל יום שהחווה פתוחה לקהל, אנחנו מגיעים", מספר משה. "כל אחד מאיתנו מגיע ומפעיל תחנה אחת, למשל אפיית פיתות בטאבון או שעובדים בקיוסק. אנחנו מגיעים מוקדם בבוקר, פותחים את התחנות, מכינים את החווה לקהל וחוזרים הביתה בסביבות השעה ארבע. היום היחיד שבו נעדרתי מהחווה היה כשהייתה לי בחינת בגרות".

מה הסיפוק שלכם מכך?
משה: "גם העבודה עצמה מאוד מהנה, וגם האפשרות שלנו לעזור".

אתם מתבאסים שאתם לא מקבלים שכר?
שי: "לפני הקורונה היינו מגיעים מדי פעם ועוזרים עבור דמי כיס. עכשיו העובדה שאנחנו לא מקבלים שכר דווקא נותנת לי יותר דרבון. זה לעשות למישהו טוב, לעשות לסבא וסבתא שלך טוב".

משה: "זה לא רק עבור סבא וסבתא, זה גם בשבילנו. זו התחושה שאנחנו תורמים לכל המשפחה".