"הוא לוקח אחריות, קם כל יום בשבע בבוקר. זה מהרצון שלו, אנחנו לא מכריחים אותו. עם החברים שלו הוא מבלה בערב. זה סיפוק גדול בשבילו שהוא מעסיק את עצמו. העסק של בעלי יוחאי ושותפו בועז אלון, שנקרא 'שטיפת רעים', נמצא בצומת מסמיה. מעבר לשטיפת רכבים ואופנועים, בעסק יש גם חנות לאביזרי רכב. מאז תחילת הקורונה נאלצנו לפטר עובדים, כי אנשים היו בסגר ולא הייתה עבודה. היינו סגורים חודש, אבל ההוצאות של השכירות והארנונה המשיכו. לאחר היציאה מהסגר נהייתה פחות עבודה.
כשאנשים עובדים מהבית, יש ירידה בשטיפת מכוניות. אנשים עכשיו פחות קונים כלי רכב חדשים ופחות זקוקים לאביזרי רכב. בנוסף, כשיצאנו מהסגר, נותרו הגבלות למיניהן, חלק מהעובדים לא יכלו לחזור לעבודה כי אלה היו עובדים ערבים שהיו נכנסים עם אישור לארץ. כלומר, מצד אחד לא יכולנו להעסיק עוד עובדים, מצד שני היינו זקוקים לעובדים בחלק מן הימים".
כאן נחלץ לעזרת העסק הבן אופק. "מתחילת הקורונה, בכל פעם שהיה צריך, אופק הגיע לעזור, אם זה בקופה ואם זה בעמדות שטיפה", מספרת האם. "בימים כתיקונם היו לנו 6־8 עמדות שטיפה. בימי הקורונה היו שתי עמדות בקושי. חצי מהיום היה ריק. אז הבן, בעלי, השותף שלו ועוד עובד התחלקו במשימות. הכסף שאופק מרוויח עכשיו משמש למחיה היומיומית שלנו".
"רציתי לעבוד, לעזור לעסק בתקופה הזאת", מספר אופק, שעולה לכיתה י'. "הבנתי את המצב שבקורונה אין אפשרות להעסיק הרבה עובדים. הסיפוק שלי זה לעזור לעסק. אני מתחיל לעבוד בשבע וחצי בבוקר בערך ומסיים בין חמש לשבע בערב. אני עובד בחנות, בשטיפת רכבים, מנהל את העבודה בחוץ".
"כמו כן, אנחנו עורכים בשגרה פעילויות של קטיף עצמי למשפחות, בתי ספר, גנים, קבוצות של גמלאים. כל זה בעצם נסגר לנו בעקבות הקורונה. הכנסות שהיו צפויות, בוטלו. הייתה גם ירידה בחנות המשק לנוכח העובדה שכולם רצו להצטייד לקראת הסגר ברשתות הגדולות, וכבר קנו שם גם את הפירות והירקות".
כמו בעלי עסק אחרים, גם בני הזוג טל נדרשו לצמצם בכוח אדם. "לעובדים שעבדו לפי שעות בחנות, מראש לא קראנו לעבוד", מספרת שירילי. "הוצאנו לחל"ת את מנהלת המשק. הפועלים בשטח עבדו, אבל צמצמנו להם את השעות. כמו כן, הקמתי חנות מקוונת. זה גרם לכך שהעבודה עלתה, והייתי צריכה כוח אדם שאין לי".
כאן נחלצו לעזרת ההורים שלושת ילדיהם. "יונתן בן ה־16 עובד בקטיף בשטחים החקלאיים, ממש קוטף יחד עם הפועלים הזרים וגם עוזר בחנות המשק", מספרת שירילי. "מאיה בת ה־15 עובדת גם בחנות המשק וגם בעבודה משרדית, מקבלת את ההזמנות שנכנסות.
שניהם עובדים מהשעות המוקדמות של הבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. והילד הקטן, אסף בן השבע וחצי, עוזר קצת בחנות כמה שהוא יכול. הילדים עובדים מחודש מרץ ובעצם לא קיבלו שכר על כך. זה חלק מהתרומה שלהם למאמץ המלחמתי".
"מאוד הבנתי את המצב", אומר יונתן טל, העולה לכיתה י"א. "ההורים הסבירו שאו שאנחנו עוזרים או שאולי המשק יקרוס. היה מובן לי שאני מתגייס למשימה. הסיפוק שלי זה לעזור להורים, לעזור למשק לשרוד. עכשיו, למשל, אני קוטף פטל ושיזף סיני".
"אנחנו מעריצים את הילדים על כך שהם עובדים ללא תמורה. בסופו של דבר הם עדיין ילדים והם עובדים מאוד קשה", מוסיפה שירילי. גם חוי זליגר, מקימת "החווה של חוה", פינת חי תיירותית בקיבוץ חפץ חיים הפתוחה לציבור כבר כ־20 שנים, חוותה על בשרה את קריסת עסקי התיירות. "קבוצות לא הגיעו, תקופה מסוימת היה ריק לגמרי, אבל עדיין את החיות היה צריך להאכיל", היא מספרת. "בתקופה שבה לא היה אף מבקר, עבדתי בחווה רק עם בעלי ועם בננו נועם, שמנהל את החווה. בימי שישי הצטרפו אלינו הילדים הבוגרים, שהם בעלי משפחות, שהגיעו לעזור ללא תמורה כספית. התמורה שלנו זה הביחד".
זליגר מספרת שכל עובדי החווה נמצאים כרגע בחל"ת. כשהחלו ההקלות, והחלו פה ושם להגיע קבוצות, נוצר הצורך בהדרכה. "כאן הצטרפו למשימה הנכדים, מכיתה ו' ומעלה", מספרת זליגר. "הנכדים שלנו מגיעים מרחובות, הוד השרון, רעננה, יקיר, פרדס חנה. מכל הארץ התגייסו. יש לנו מעל לשלושה מניינים של נכדים.
הם כל הזמן מגיעים לחווה ועובדים בשלל תחומים: בקיוסק, באפייה, בחדר המפגשים עם החיות, בהדרכה ואחזקה של המקום, בניקיון, בסידור. לפעמים הנכדים גם מביאים חברים שלהם שרוצים להיות שותפים. הכל כמובן בהתנדבות. אף אחד מהנכדים לא מקבל שכר. כולם עושים זאת במלוא האהבה, כי רק ככה אפשר להחזיק את החווה. אין עכשיו אופציה לשלם משכורות".
משה: "זה לא רק עבור סבא וסבתא, זה גם בשבילנו. זו התחושה שאנחנו תורמים לכל המשפחה".
התרעות פיקוד העורף