1. לא פעם אני רואה רגולטורים מכריזים קבל עם ועדה, ברעש ובצלצולים, על רפורמות שהם בטוחים, משוכנעים וממש נחרצים, שיועילו לצרכנים, יוזילו בשבילם את השירותים ויתרמו בכלל לדמוקרטיה הכלכלית. ובכן, מעט מאוד רפורמות שהתחילו בהכרזות מפוצצות על "טובת הציבור", "הצרכן במרכז", "למען התחרות" ואפילו "למען הדמוקרטיה", אכן הצליחו לייצר ערך אמיתי לצרכנים. רובן נכשלו במבחן הזמן והתבררו בסך הכל כערימת ביטויים מיופייפים הטובים למאמרים נשגבים וגבוהי מצח, שביניהם לבין טובת הציבור האמיתית אין דבר וחצי דבר. שוב ושוב מתברר כי "טובת הציבור" היא כלי משחק על לוח השחמט של פוליטיקאים, אבל בעיקר של רגולטורים שהפכו את עצמם לפוליטיקאים. שוב מתברר שאותם רגולטורים לא ממש משרתים את הציבור, אלא משרתים אג'נדות פרטיות ובעיקר את האגו של עצמם.

2. דוגמה נפלאה לכך הן הרפורמות במערכת הבנקאית, שבראי הזמן והמציאות הוכיחו שלא הועילו לצרכנים, נהפוך הוא - הן רק הזיקו להם. מדובר בוועדת בכר וכן ברפורמת שטרום. את האידיאולוגיה שמאחורי שתי הרפורמות הוביל דרור שטרום, חבר בוועדת בכר ומי שהוביל את הרפורמה שנקראת על שמו. שטרום הוא חבר בכיר בשלטון הפקידים. ככזה, יש לו גייסות: עוד פקידים שחושבים בדיוק כמוהו סביבו, עיתונאים פופוליסטים ושורה של ארגונים שמתחזים לחברתיים, אבל הם בעיקר פוליטיים. לשטרום יש רקע אקדמי וגם רקע רגולטורי משובח (הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר), אבל רקורד עסקי דל להחריד. ב־14 השנים האחרונות משמש שטרום כמנכ"ל המכון הישראלי לתכנון כלכלי, שממומן בעיקרו בידי יוסי הולנדר, מי שעשה בעבר אקזיט ענק בהייטק. לפי הדוחות האחרונים של העמותה, שטרום מקבל כ־40 אלף שקל ברוטו בחודש. כמו כן, הוא גם עוסק בכתיבת חוות דעת כלכליות, כך שפרקטיקת ניהול העסקים זרה לו. זאת בדיוק הבעיה שלי עם שלטון הפקידים: לא רק שהם מונעים מאג'נדות פוליטיות, הם מנותקים לחלוטין מההוויה העסקית, הם מנותקים לחלוטין מהדינמיקה של כוחות השוק, וחמור מכל - הם מנותקים לחלוטין מהצרכן שהם כביכול עובדים בשבילו. לא, הם לא עובדים בשבילו, וספק אם הם מכירים לעומק את צורכיהם של הצרכנים החלשים, שאליהם לבם יוצא. מי שחושב שגיבוש רפורמות יכול לעבוד רק על לוח השרטוטים של הפקידים, לא מבין שזה לא ממש עובד כך. אלוהים תמיד נמצא בפרטים הקטנים, וכל הרפורמות הללו נופלות שוב ושוב בפרטים הקטנים שהפקידים כלל לא חשבו עליהם.

3. המחשבה של שטרום לאורך כל הקריירה הפקידותית־רפורמטורית שלו היא שאם אין תחרות (לשיטתו), אני, הרגולטור, אייצר אותה בכוח: אחלק את הקלפים אחרת, אוציא ואכניס שחקנים ישנים־חדשים. זאת מחשבה שובת לב ואפשר למכור אותה לציבור: הנה, יש לנו גוף חזק, מונופוליסטי, גוף שעושק אתכם - ואנחנו, הלוחמים ללא חת, נפרק אותו בשבילכם, הצרכנים. המוטו היה פשוט מאוד: נפצל מהבנקים פעילויות עסקיות, ואותן פעילויות עסקיות יתחרו בבנקים, לחיים ולמוות. בוועדת בכר היו על הכוונות קופות הגמל וקרנות הנאמנות שפוצלו מהבנקים, ואילו ברפורמת שטרום היו אלו שתי חברות כרטיסי האשראי של בנק הפועלים ובנק לאומי. התוצאה הייתה הפוכה מכוונת המשורר: עליית מחירים, שהתבטאה בעליית דמי הניהול של קופות הגמל (שתוקנה מאוחר יותר, בלית ברירה, באמצעות הגבלת דמי הניהול) ומה שמסתמן כעליית מחירים (ריביות) בחברות כרטיסי האשראי העצמאיות - שבלאו הכי רמת הריביות שלהן בממוצע גבוהה יותר מרמת הריביות של הבנקים.

בסופו של דבר, כל התיאוריות של שלטון הפקידים במערכת הבנקאית התנפצו לרסיסים והצרכן לא נהנה משום מהלך של פקיד כזה או אחר. ממה הוא נהנה במערכת הבנקאית? מהכוח התחרותי של החידושים הטכנולוגיים במערכת הפיננסית. הפקידים מתעקשים לא להבין שההתקדמות הטכנולוגית תמשיך להיות חשובה לעסקים ולצרכנים גם בעתיד, ושכל פריצת דרך משפרת את מצב האזרחים, חוסכת עלויות ומסירה חסמים  - הרבה יותר מכל צעד של רגולטור כזה או אחר.

שטרום ושלטון הפקידים לא הביאו בחשבון, למשל, את אפליקציות התשלום, שהן עוד נדבך במגוון שירותים בנקאיים חדשים שמתבסס על הטכנולוגיה. שטרום לא פיתח שום מוצר טכנולוגי שמסוגל לשבש את המגזר הפיננסי המסורתי - הוא רק פיתח את המחשבה שאם יסדר את הקלפים מחדש בשוק הבנקאות על מגרש המשחקים התיאורטי שלו - הכל יבוא על מקומו בשלום. הטכנולוגיה - לא שטרום ולא שום פקיד אחר - היא זאת שמניעה חדשנות, שמאפשרת לצרכנים להשתמש בטלפונים הניידים שלהם לתשלומים ולקניית מוצרים פיננסיים מגוונים באותה קלות של רכישת מצרכי מזון במכולת, והיא זאת שמאפשרת למיליונים ברחבי העולם להסתדר ללא כסף מזומן בארנק.

מי שחושב שמספר המשרות בבנקים ירד משנת 2014 עד לסוף שנת 2019 ב־6,300 משרות (כיום יש 41 אלף עובדים במערכת הבנקאית), או שמספר סניפי הבנקים ירד בכ־100 בשלוש השנים האחרונות בזכות רגולטורים לוחמניים, לא יודע מה הוא שח. לבנקים פשוט לא הייתה ברירה - גם ובעיקר לאור העלייה בצריכת שירותים דיגיטליים שמייתרת סניפים וגם עובדים.

4. עכשיו הגענו לפרטים הקטנים של רפורמת שטרום, שהתנפצה במשבר הקורונה. אחד הסעיפים בחוק שטרום כפה על הבנקים לקצץ את מסגרות האשראי של פועלים ולאומי, שני הבנקים הגדולים בישראל, ב־50% עד לתחילת שנת 2021 ולמשך שלוש שנים. המטרה של שטרום הייתה הגיונית לכאורה: אם הלקוחות לא יוצאים מהבנקים למתחרים החדשים שהוא בנה (שתי חברות כרטיסי האשראי שהוא פיצל מהבנקים) הוא יוציא אותם בכוח באמצעות חוק. כלומר, נגרום לצרכנים לעבור אל כרטיסי האשראי החוץ־בנקאיים כדי לעודד את התחרות ולתרום לגידול בכוחן התחרותי של חברות כרטיסי האשראי. השורה התחתונה: פועלים ולאומי חייבים, לפי החוק, לצמצם את מסגרות האשראי של לקוחותיהם בקרוב ל־20 מיליארד שקל. הם התחילו לנקוט פעולות לצמצום (בעיקר הפועלים), אבל עדיין נשאר להם 15 מיליארד שקל מהסכום הזה. זה המון, ואת ההודעות ללקוחות על קיצוץ במסגרת האשראי שלהם צריך לשלוח 60 יום מראש, כלומר עד סוף אוקטובר.

באה הקורונה, באו ההוצאות לחל"ת, וגם הפיטורים, ואיתם הירידה בהכנסה למשק בית ממוצע, בייחוד של עובדים ממעמד הביניים והשכבות החלשות, ונוצרה להם בעיה - עומדים לחתוך להם את מסגרות האשראי בצורה דרמטית. אומרים הבנקים לאוצר: יש בעיה עם היישום דווקא בעת הזאת, אנא אשרו לנו גמישות עם יישום החוק. קבעו רף אחר, נניח 20% ירידה עד סוף השנה, בגלל הקורונה. באות חברות כרטיסי האשראי ואומרות: לא, אין צורך להתרגש מכל הסיפור. יש לנו יכולת לקלוט את כל מסגרות האשראי שצומצמו מכוח חוק שטרום.

עזבו עכשיו את המאבקים האינטרסנטיים בין הבנקים לחברות כרטיסי האשראי המופרדות מהם. הם נאבקים ביניהם עסקית וזה לגיטימי, כמו כל מאבק עסקי אחר. העניין הוא שהצרכן, שזקוק למסגרות אשראי דווקא בימי הקורונה, תקוע עכשיו. מי יתקע לידו שחברות כרטיסי האשראי יממשו את הבטחתן לקלוט את כולם? האם החוק מכריח אותם לעשות זאת? ממש לא! וזאת הבעיה העיקרית: שטרום מוציא בכוח לקוחות ממסגרות אשראי בבנקים, אבל לא מכניס אותם בכוח לחברות כרטיסי האשראי.

ברור ששווה לחברות כרטיסי האשראי לקלוט את הלקוחות הטובים והחזקים, אם בכלל יבואו אליהן לקוחות חזקים. אבל עם לקוחות מהשכבות החלשות זה ממש לא ברור. עסקי אשראי ומסגרות אשראי עוסקות בניהול סיכונים - שבגינו מבצעים חיתום לכל לקוח. האם יקלטו לקוחות שאיבדו את מקום עבודתם, ולו באופן זמני, בעקבות הקורונה? האם יקלטו דווקא עכשיו לקוחות שהכנסתם התכווצה ביחס להכנסתם המקורית מלפני משבר הקורונה? ממש לא בטוח, כי כך פועלות חברות עסקיות: מנהלות את הסיכונים שלהם, ובמיוחד לאחר שספגו הפסדי אשראי כבדים בתקופת הקורונה ואף עברו להפסד. לא בטוח שהם יקלטו את הלקוחות הללו וייתכן שיחליטו דווקא "לדחוף" להם הלוואות יקרות במקום מסגרות אשראי. 

והנה אנו מגיעים למצב ששוב הלקוחות החלשים נדפקים, כלומר, דווקא אלו שבשבילם רפורמת שטרום נועדה.

דרור שטרום (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)דרור שטרום (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

5. בכלכלה יש הרבה אלמנטים פסיכולוגיים. אני רוצה ששטרום, וחבריו לשלטון הפקידים יחד איתו, ינסו לדמיין במוחם מה קורה לצרכן שמקבל הודעה, דווקא עכשיו, על צמצום מסגרות האשראי שלו - ויש כאלו שכבר קיבלו הודעה כזאת. שינסו שטרום וחבריו, שחלקם קרוב לוודאי מעולם לא ניצל מסגרות אשראי, לדמיין מה עובר על צרכנים שמקבלים הודעות לא נעימות כאלה. רובם לא יודעים מה זה חוק שטרום, הם לא מכירים את הרפורמה הזאת, והם בכלל לא מבינים למה חותכים להם את מסגרות האשראי. הם שואלים את עצמם למה המדינה או הבנקים עושים להם את זה בעיצומו של משבר הקורונה, ואין להם ממש תשובה, חוץ מהתעמרות - וזאת התעמרות של שלטון הפקידים. האם שטרום בכלל יכול להבין שצרכן מקבל הודעה כזאת? לא, הוא לא יכול להבין, כי אפקטים פסיכולוגיים לא באים בחשבון בלוח השרטוטים של הרפורמות שלו.

6. השבוע התקיים דיון בנושא בוועדת הכספים, שבה השתתף גם  שטרום. בנק ישראל נוטה לגבש מתווה חדש לנושא יחד עם האוצר, מתוך הבנה שיש בעיה, אבל שטרום נשאר בשלו, ואמר ש"למיטב ידיעתו חברות כרטיסי האשראי ערוכות לזה" (מאיפה הוא יודע?) ושוב חזר על הססמאות הידועות שלו על מונופולים וכד'. בדיון נשמע שטרום כמו לוביסט לחברות כרטיסי האשראי - וזאת בדיוק הבעיה של רגולטורים: הם מתאהבים ברפורמות שלהם עד כלות, מתאהבים במתחרים המדומיינים שהם בנו עד כלות, עד שהם מגינים על הרפורמה שלהם בחירוף נפש. שום רפורמה, גם המוצלחות בהן, לא חפה מטעויות. רגולטורים אמורים להיות גמישים, לא להתאהב במרכולתם, לא להיות מקובעים, אלא לשנות ולתקן תוך כדי תנועה, כי יש התפתחויות במהלך יישום רפורמות, כמו הקורונה.

שטרום גם אמר שאם המסגרות לא יועברו, הריביות של חברות כרטיסי האשראי יישארו גבוהות. אין בכלל קשר בין הדברים, ונראה ששטרום מנסה לטייח את כישלון הרפורמה שרשומה על שמו. המציאות היא אחרת לגמרי (כפי שצפיתי אותה לפני יישום הרפורמה): הריביות של חברות כרטיסי האשראי עולות, והרפורמה שלו רק פגעה בצרכנים.

משה גפני, יו"ר ועדת הכספים, העביר בסיום הדיון את תפוח האדמה הלוהט לידיהם של האוצר ובנק ישראל וביקש מהם לבחון את הנושא כדי למנוע נזק. "אנחנו לא מבקשים לשנות את החוק, אבל כן להביא בחשבון שיש אנשים שיכולים להיפגע מהעיתוי שבו אנחנו מתבקשים ליישם אותו" אמר. גפני הוא איש חד, הוא הבין את הבעיה, אבל הפתרון לא אצלו, הוא באמת אצל האוצר, שוב אצל פקיד באגף התקציבים.

ואכן, לא צריך לשנות את החוק ולא צריך שום שינויי חקיקה כדי לדחות את החוק או לשנות משהו ביישומו. צריך לעשות דבר מאוד פשוט, שזקוק לאישורו של שר האוצר: כיום החוק מגן על מסגרות אשראי של 5,000 שקל, כלומר, אי אפשר לרדת ממסגרת בהיקף כזה. במקום לשבור את הראש עם חוקי שטרום, צריך להעלות את מסגרות האשראי ל־8,000־9,000 שקל (לשר האוצר יש סמכות לכך על פי חוק, בלי להידרש לתיקוני חקיקה) ולחסוך את עוגמת הנפש מהצרכנים. זה הפתרון המסתמן, וטוב שכך. אין צורך להישאב לססמאות המאיימות על מונופולים, ססמאות ריקות מתוכן. יש צורך לפעול במהירות ובגמישות כדי לספק פתרונות אפקטיביים בזמן משבר, בייחוד לאלו שצריכים אותם. לא לחינם יש ביטוי שגור של "לחשוב מחוץ לקופסה", זאת בדיוק החשיבה שזקוקים לה בזמן מאבקים ומשברים. רק חבל שחשיבה כזאת לא מאפיינת את שלטון הפקידים הישראלי.