לפרופ' גבריאל גורמן יש פרספקטיבה רחבה מאוד על עולם הרפואה והבריאות בישראל. אחרי הכל גורמן (כמעט בן 81) עבד כרופא בישראל במשך יותר מ־40 שנה, מ־1972, שנת עלייתו ארצה, ועד שנת 2016. הוא מכיר את המערכת על בורייה, כמומחה להרדמה ולטיפול נמרץ, שאף פרסם ספרים בנושא. הוא פרופ' אמריטוס בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן־גוריון. בעבר שימש כיו"ר חטיבת ההרדמה וכמנהל היחידה לטיפול נמרץ כללי במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, ובהמשך ניהל את מערך ההרדמה והטיפול הנמרץ בבית החולים מעייני הישועה. עם עלייתו ארצה השתלב ברמב"ם, והקים לאחר מכן את היחידה לטיפול נמרץ כללי של בית החולים רוטשילד (המוכר גם בשם בני ציון) בחיפה, לפני שעבר לסורוקה ומאוחר יותר למעייני הישועה. פרופ' גורמן נמצא מחוץ למערכת הרפואית כמה שנים בודדות ומעיד שהניסיון להעשיר את הידע שלו ממקורות משרד הבריאות לא ממש עולה יפה, רמז לאיכות השקיפות של המשרד.
השבוע, בעקבות מאמריי ב"מעריב" על מערכת הבריאות ותקצובה, שוחחנו על הקורונה ובעיקר על מה הלאה. המסקנה שלי, וכל אחד ואחת מוזמנים לשפוט, לא מפתיעה: למשרד הבריאות חסרה חשיבה מחוץ לקופסה, בעיקר בעת משבר כמו הקורונה. כסף לא חסר, סדר עדיפויות בהחלט חסר, והפתרונות הם בסך הכל פשוטים. בעיקר חסרה חשיבה לטווח ארוך, כי בסופו של דבר זה פשוט מאוד ורלוונטי בכל תחום: השקעה בתשתיות הכרחית לצמיחה - גם בתחום הבריאות.
בכל שנה מאושפזים בבתי החולים חולי שפעת, ובכל שנה חלק מהם מגיעים ליחידות לטיפול נמרץ - ויש גם נפטרים. למרות היותי רופא מומחה בהרדמה ובטיפול נמרץ, וכמנהל של יחידות לטיפול נמרץ בארץ משנת 1976 ועד 2014, אין לי נתונים על אחוז החולים משפעת שהגיעו ליחידות לטיפול נמרץ בארץ במרוצת השנים, לפני מגיפת הקורונה, ומה היה אחוז התמותה במקרים אלה.
"כדי להעריך ולהבין את חומרת המגיפה הנוכחית, היה צורך לדעת וכמובן לפרסם את הנתונים האלה - שאמורים להימצא במשרד הבריאות. ההשוואה בין מה שהיה לפני המגיפה הנוכחית ובין מה שקורה אצלנו בארץ מאז חודש מרץ 2020 הייתה יכולה לסייע לנו להבין את חומרת המצב הנוכחי וגם להביא בחשבון את ההבדלים האלה לצורך תכנון שינויים במערכת, המתחייבים מההבדלים אלה. בלי עבודה השוואתית אי אפשר להבין איך צריך להתכונן למגיפה הזאת".
"ומדוע? לעניות דעתי, המכשול הרציני ביותר להעלאת מספר הסטודנטים הלומדים רפואה בארץ הוא המחסור במחלקות קליניות שאמורות לקלוט סטודנטים ולהציע להם תנאים נאותים ללמוד רפואה קלינית, על יד מיטת החולה, או במרפאות. לעומת זאת, אין בעיה גדולה של מעבדות לימוד או כיתות לימוד. כעת, כל בתי החולים בארץ - או כמעט כולם - מסונפים לבית ספר לרפואה אחד או אחר. יש אולי מחלקות אחדות בבתי החולים שלא מסוגלות ללמד, בגלל מחסור במדריכים מתאימים, אבל גם אם היינו מסנפים אותן למערך הלימודים, זה לא היה משפר את המצב בצורה ניכרת".
"הפתרון היחיד לטווח ארוך הוא הרחבת שעות הלימוד לכיוון אחרי צהריים וערב. בשעות הללו הכל נמצא: חולים, רופאים, אחיות, מעבדות, מכוני הדמיה וכו'. מה צריך כדי להתחיל וללמד גם אחרי צהריים? רק כסף. יש לתגמל את כל הצוותים שמשתתפים במערכת ההוראה בשעות שאחר הצהריים. סטודנט שמתחיל את לימודיו הקליניים בשעות אחרי צהריים לא צריך להישאר כל השנים באותה המסגרת. סמסטר אחד הוא לומד בבוקר ובסמסטר הבא הוא יהיה בבית החולים אחרי הצהריים ובערב - ולהפך.
"לשיטה יש גם יתרון נוסף. מטבע הדברים, בשעות אלו גל המקרים הדחופים שמגיעים לבית החולים מתגבר, ולסטודנט תינתן אפשרות לראות וללמוד דברים שבדרך כלל הוא לא רואה במשך הבוקר. מובן שהשיטה הזאת לא תפתור בשום פנים ואופן את בעיית כוח האדם העכשווית. אין לשכוח שמרגע שהסטודנט מתחיל את לימודיו ועד התחלת עבודתו הרגילה כרופא עוברות שנים: שש שנים לימוד, שנה סטאז', ולאחר מכן לפחות שנה־שנתיים התמחות עד שאפשר להעביר אליו אחריות על מצבו של חולה. אבל אם לא נתחיל עכשיו, גם בעוד עשר שנים לא נגיע למספר הרופאים הדרוש בישראל".
"עם זאת, יש כמה פתרונות ביניים: הראשון, אפשר להשתמש בסטודנטים לרפואה ולסיעוד מכל שנות הלימוד כדי להקל את עבודת הצוותים. אני גאה בעובדה שלפני כ־60 שנה, בהיותי סטודנט שנה רביעית בפקולטה לרפואה בבוקרשט, נקראתי בידי מערך הטיפול במגיפת השפעת הקשה ביותר שידעה רומניה עד אז. נשלחתי עם סטוטסקופ ומכשיר מדידת לחץ הדם אל בתיהם של חולים שמצבם היה קל יחסית, ותפקידי היה קודם כל להרגיע אותם ואת משפחותיהם, להציע טיפול קל כמו אופטלגין ואספירין, אבל גם לזהות את החולים שמצבם עלול להסתבך ולהודיע מיד למרפאות כדי שיישלח אליהם רופא מנוסה או אמבולנס. מה שהיה אפשרי אז ברומניה הקומוניסטית אי אפשר לעשות אצלנו היום?!
שנית, יש להכיר במקצוע טכנאי ציוד רפואה דחופה - הרדמה, הנשמה, ניטור וכו'. לפתוח בתי ספר עבורם, על יד בתי חולים, או כחלק ממכללות, ותוך שלוש־ארבע שנים ליצור דור חדש של מקצוענים המסוגלים לטפל בכל תקלה, שלפעמים היא סכנה לגורלו של החולה.
"שלישית, צריך להכיר במקצועות כמו הרדמה, טיפול נמרץ ורפואה דחופה כמקצועות מיוחדים, להציע לרופאים ולאחיות תנאי עבודה ושכר נאותים, שימשכו אותם לתחומים האלה".
חוץ מתשובה שחוזרת על עצמה בשיחות שאני מנהל עם ותיקי עולם הרפואה: לא נעים לנו להגיד, ואולי זה לא נשמע טוב, אבל צריך להגיד זאת, הם אומרים: יש לנו משרד בריאות אימפוטנטי. ואני מוסיף: יותר מדי פקידים עם אגו, פחות מדי החלטות אפקטיביות.
התרעות פיקוד העורף