לדברי בסטוני, כשפרצה הקורונה, והפלאפלייה, ככל העסקים, נקלעה למשבר – קהל הלקוחות הקבוע נשאר נאמן. “אנחנו נותנים יחס חם ומשפחתי ללקוח, והשירות האדיב הוא ערך מוסף מבחינתנו, ולכן לקוחות אוהבים לבוא, לשבת ולאכול אצלנו”, הוא מספר. “אנחנו דואגים לשמור על טריות חומרי הגלם וכמובן על היגיינה. גם בסגרים הלקוחות שלנו לא ויתרו עלינו והזמינו משלוחים של פלאפל או המבורגר. הבנו שאסור לנו להיכנע למשבר, לכן התחלנו לחשוב איך להמציא את המקום מחדש ופתחנו ממש לפני שבוע מאפייה שבמסגרתה אנחנו אופים ומוכרים גם דברי מאפה. זה עוזר לנו לצלוח את המשבר. הלקוחות הם הכוח שלנו”.
חברת העוגיות והוופלים רוקחמן (המכונה פשוט “מן”) הוקמה בבני ברק בשנת 1954, תקופת הצנע במדינה. היא נולדה במו ידיהם של מנחם ופנינה רוקח, שהקימו בית מלאכה קטן להכנת ופלים בצורה ידנית. עם השנים העסק צמח והפך לאימפריה בתחום, ומשכנו עבר לאזור התעשייה של רמלה. “הסיפור שלנו שזור בהיסטוריה של מדינת ישראל”, מספר מנכ”ל החברה, אבי פקר, נכדם של השניים. “שרדנו את התקופות הטובות והרעות של המדינה. חווינו קשיים ואתגרים עצומים, אבל הקורונה תפסה אותנו לא מוכנים, ועם זאת החלטנו לא לוותר על ייצור כחול־לבן למרות שזה לא משתלם כלכלית. בקורונה היינו באי־ודאות. למזלנו, המשכנו לייצר כרגיל בשביל לספק מזון וסחורה לחנויות. עם זאת, אנחנו נתקלים בהמון חשש ופחד”.
כדברי פקר, הדרך שלהם לשרוד את המשבר הייתה להפריד משמרות, לנקות בפדנטיות את משטחי הכנת המזון ולנסות לשרוד בעיות כוח אדם. “אנשים לא רוצים לעבוד, מעדיפים לשבת בבית באבטלה”, הוא אומר. “אם אצלנו כמה עובדים נכנסים לבידוד, וזה קרה, זה תוקע את הכל, אבל אנחנו אף פעם לא מסתמכים על זה ותמיד משאירים גיבוי ומכינים את עצמנו למצב חירום כדי להמשיך לספק מזון, ויהי מה. תכנון וחשיבה אסטרטגית הם סוד הקסם”.
העסק, בבעלותה של שרון אמיד, קיים כבר 30 שנה ביפו, וכבר בימיו הראשונים חווה את משברו הראשון. “הפנטזיה של בעלי המנוח (ארנון (זלמן) אמיד – ד”פ) הייתה להקים אכסניה”, מספרת אמיד. “הוא אהב לטייל ואהב אנשים ואירוח חברים, וזה היה חלום גדול עבורו. בשנת 1989 לקחנו מבנה הרוס וישן, ואחרי שנה של שיפוצים פתחנו את האכסניה שיועדה בעיקר לתיירים, אבל לא רק. זמן קצר אחרי שפתחנו פרצה מלחמת המפרץ, וזה היה משבר קשה, בייחוד לעסק חדש, אבל הצלחנו להתגלגל ולשרוד, אולי כי היינו אופטימיים מיסודנו”.
לדברי אמיד, האכסניה שרדה גם פיגועים ותקופות שפל ללא לקוחות, אך שום דבר לא הכין אותה לקורונה. “יצא לנו לאורך השנים לשבור חסכונות ולהחזיק את המקום בשיניים, אבל הצלחנו, וברגע שבאה הקורונה היא חיסלה לתקופת מה את התיירות שהייתה נתח נכבד אצלנו באכסניה”, היא מספרת. “מצאנו את עצמנו בסגר הראשון סגורים למשך שלושה חודשים”.
בשנות ה־30 של המאה הקודמת רכש ד”ר אלואיס שטרקמן קרקע בקרבת הים בנהריה בעלות של שלוש משכורות חודשיות. על קרקע זו הוקם בשנת 1959 מלון שטרקמן־ארנה שמאז ועד היום מנוהל על ידי משפחת שטרקמן על צאצאיה, והפך למוסד בעיר. “זה היה מלון שהביא את כל האווירה של נהריה לאורחים”, מספרת אורנה שטרקמן, שמשמשת יחד עם אחיותיה כבעלים של המקום. “תוסיף לכך את אווירת הים ואת היחס החם שיצר תחושה של משפחה. למרות שינויי הזמנים ותקופות קשות, המלון נשאר זוהר וזורח. בשנת 2001, לאחר שאבי, שניהל את המלון, נפטר, החלטנו אחיותיי ואני להמשיך את המורשת, לשפץ את המקום ולטפח את הוופל־שטרודל המסורתי שהפך להיט אצל האורחים”.
"התחלנו את הדרך כמשרד שמנהל את התקליטנים המובילים בישראל, ובהמשך התחלנו לייצג אמנים”, מספר פדי ייטב, מייסד החברה שנוסדה בשנת 1983 בתל אביב. “האמנית הראשונה שהוחתמה אצלנו הייתה דנה אינטרנשיונל, בתקופת הפריצה שלה עם הלהיט ‘סעידה סולטנה’. מאז עבדנו עם מיטב האמנים, בהם יגאל בשן, עוזי פוקס, רותי נבון, שרי, שרון חזיז, חיים משה, ‘טררם’ ועוד”.
התרעות פיקוד העורף