אלי טילס נלחם בוועדי העובדים הגדולים והחזקים בישראל, זכה במכרז לנמל אילת עבור האחים נקש, וכעת הוא עומד בראש קבוצה טורקית־אמריקאית־אנגלית שמתמודדת על הפרטת נמל חיפה. "ברגע שעובדים מבחינים שאתה מנהיג ואתה מוביל אותם לכיוון הנכון, הם איתך. ועדים צריך להעמיד במקום", הוא אומר ומתכוון לכל מילה
"אני לא אוהב שכותבים שאני איש עסקים, אני איש עבודה", אומר אלי טילס, מי שמילא בארבעת העשורים האחרונים שורת תפקידים בכירים ברשות הנמלים, הרכבות ובעסקי ספנות בארץ ובעולם. הוא ממעט להתראיין.
מעדיף לקחת סנדוויץ' עם קוטג' ועגבנייה ולשבת על החוף רחוק מאנשים. "אני לא צריך שום דבר", הוא אומר, "אפילו עכשיו, כשאני נוסע לנמל חיפה, יש לי פינה ריקה מאנשים שאני עוצר בה בחוף מכמורת, מעשן הרבה ומסתכל על הים. מה אני צריך יותר מזה"?
כשטילס מדבר על נמל חיפה, הוא מתכוון למכרז להפרטת הנמל שהוא וקבוצת הרכישה שלו מתמודדים בו. טילס כבר הוביל בהצלחה את האחים נקש להפרטת נמל אילת לפני יותר מעשור. "לא הכרתי את האחים נקש, הם שמעו עליי. בכלל הייתי אז בעסקים שלי בפסיפיק, אבל הטיסות הרגו אותי, וכשהגיעה ההצעה לחזור לארץ החלטתי שאני חוזר לעשות משהו שאני אוהב מאוד. המדינה רצתה על ההפרטה 185 מיליון, והורדתי אותם ל־105 מיליון. בתוך שנתיים החזירו האחים נקש את ההשקעה. ג'ו נקש אמר לי שמאז שהוא מכר את הג'ינס הראשון (האחים נקש הקימו את חברת ג'ורדאש - ט"ל) לא הייתה לו עסקה טובה כזו".
ולמרות העסקה המוצלחת עם הנקשים, ולאחר כמה חודשים שבהם עמד בראש ניהול הנמל באילת ואף הקים את המסעדה התת־ימית, החזיר טילס את המפתחות וחזר לעסקי הספנות שלו מעבר לים. במכרז הנוכחי על נמל חיפה אין לו שותפים ישראלים. למה? ככה הוא מעדיף. YILPORT הטורקית, חברת Global Port בריטית לניהול מסופי נוסעים, וחברת גרייסטון האמריקאית הן השותפות שלו.
"היה קשה מאוד להביא חברות בינלאומיות. רשות החברות, שמחזיקה את המכרז עם נמל חיפה, עשתה רודשאו כדי לעודד משקיעים", הוא מספר. השותפים הטורקים בקבוצה שגיבש הם קונגלומרט ענקי שלו 30 נמלי ים, מסקנדינביה ועד דרום אמריקה, וגם פעילות נוספת.
"זה יתרון מצוין. 90% מהמטען העיקרי שמגיע היום לארץ במלט, עץ וברזל, מגיע מטורקיה. והבעלים של הקונגלומרט הזה הוא כמו אח שלי". שני השותפים הנוספים הם תאגיד בריטי ענק עם פעילות מגוונת ואחת החברות הגדולות בעולם, שבבעלותה 27 טרמינלים בינלאומיים של נוסעים, גרייסטון האמריקנית מורכבת משלוש חברות בנות בתחום הלוגיסטיקה, אגרגטורים ומספנות. "להפרטה יש שלושה אלמנטים: לחזק את הנמל, להביא יותר מטענים ולייעל אותו. עם השניים הראשונים אנחנו מסודרים, ואת הייעול תשאירו לי לבד", הוא אומר ויודע.
על הרפורמה הזו הוענק לו פרס קפלן למצוינות בניהול מידי נשיא המדינה. בתפקידו כמנכ"ל חברת הספנות נגב סטאר בבעלות צים וכיל (כשעוד היו חברות ממשלתיות) הנהיג תוכנית התייעלות מקיפה, שכללה את הגדלת צי האוניות מבודדות לעשרות. כשניהל את הלוגיסטיקה והטרמינלים של כיל בארץ ובעולם, הוא הביא להגדלה של הובלת המחצבים ברכבת ב־50%, ללא כל השקעה בתשתית או בציוד. על היוזמה הזו, ובעיקר על החיסכון של 2 מיליארד השקלים שבא בעקבותיה, קיבל בפעם השנייה את פרס קפלן למצוינות, וכפי שעשה בעבר, תרם גם אותו לעובדים.
"אני אוהב להעביר משרדים, ולהעביר חברות ממשלתיות משרדים זה טירוף" זורק לי טילס דוגמה להתייעלות ולניהול. "נגב סטאר ישבו בתל אביב, ובחודש הראשון לתפקידי העברתי אותם לאשדוד, מכיוון שרוב הפעילות של הכימיקלים היא בטרמינלים של אשדוד. אנשים התלוננו והלכו לשרים, ושום דבר לא עזר להם. עשיתי את זה גם כסמנכ"ל הרכבת. הוועד אמר לי: 'אם אתה מזיז אותנו, אנחנו משביתים', אז העברתי אותם ללוד והם לא שבתו יום אחד. לקחתי את תחנת הרכבת הישנה מימי המנדט, חילקתי אותה לחדרים והושבתי אותם שם. הם נפלו. לימים הנהלת הרכבת ראתה כי טוב".
מה שטילס עשה כסמנכ"ל רכבת ישראל ייזכר כאחת הרפורמות המוצלחות בארגון שלא היה לו תקציב לתקן את המסילה. "המטרה שלי הייתה להפעיל רכבות נוסעים מבאר שבע, מאשדוד ומראש העין, ולהוכיח שבביצוע אגרסיבי ונכון לא צריך תשתיות חדשות או כסף. אפשר להתייעל גם אחרת. קבעתי עובדה בשטח. אם לא הייתי קובע עובדה ומוביל תוכנית עבודה בהלך מחשבה אחר, שום קו לא היה נפתח גם שנים אחרי".
רכבת ישראל הפסידה את טילס, לאחר שלא מונה למנכ"ל, חרף ההבטחה שקיבל בעל פה משר התשתיות דאז אריאל שרון. "הוא היה אצלי בביקור, לא הכרתי אותו לפני כן. וכשיצאנו החוצה, הוא אמר לי: 'אתה המנכ"ל הבא'. הוא הוציא מינוי, ובסוף לא העביר החלטת ממשלה. התפטרתי אחרי 24 שעות".
"אני לא ממציא את הגלגל, אני פשוט מיישם את הדברים בשטח. שזה קשה מאוד", הוא משיב לשאלה מהו סוד ההצלחה במקום שבו רבים נכשלים. "כמו הרפורמה שעשיתי בנמל בנושא האחדת המטענים. רוב המטענים הגיעו בודדים, והיה צריך הרבה כוח אדם כדי לשנע אותם. המכונות אז לא היו מה שיש היום, אלא מה שהיה בשנות ה־80. אז עשיתי האחדה של מטענים. דוגמה למטען שהיה קשה לשנע הוא הבשר הקפוא מדרום אמריקה. אז נסעתי לשם. לקחתי מפה אונייה עם כל הציוד והדרכתי אותם מה לעשות. פשוט מאוד".
"יש לי כלל בעסקים: מה שאחרים יכולים לעשות לא מעניין אותי. מה שאנשים לא יכולים לעשות - את זה אני רוצה כדי שהחיים יהיו מעניינים". חייו של טילס היו לבטח מעניינים כשהחליט כאמור להקים את המסעדה התת־ימית באילת או כשעסק בגידול החוות החקלאיות של מריו אלשטיין (מעשירי ארגנטינה ואביו של אדוארדו - ט"ל) על גבול אורגוואי. "גידלתי דורה בפרובינציות של סנטה פה, ולא ידעתי איך אז קניתי ספר וככה למדתי. זו הייתה עוד הרפתקה".
אחד הדברים המעניינים שיזם טילס היה בבוגנוויל - אי קטן באוקיינוס השקט ששייך לפפואה גיניאה החדשה - שם הקים חברה לניקוי וגריטה של ציוד המלחמה שנותר בו לאחר הקרב הגדול בין האימפריה היפנית ובעלות הברית במלחמת העולם השנייה.
"יום אחד נסעתי לוושינגטון, וסנטור לשעבר בקונגרס, שהתאהב בי, אמר לי שיש לו זיכיון אבל אין לו זמן ושאקח את זה חינם. בחרתי שותף אמריקאי, נער חווה מקנטקי, ובנינו חברה ששלחה את נפלי המלחמה למחזור ברזל בווייטנאם".
את הפרויקט עזב כשהגיעה ההצעה לרוץ למכרז על נמל אילת, אולם הוא חזר לפסיפיק שוב לפני כמה שנים, במטרה להקים חברת ספנות לאומית באיים. אולם אז הוא חלה וכמעט קיפח את חייו, וזה מה שהחזיר אותו ארצה, לאחר כמעט שני עשורים שאת רובם בילה מעבר לים. "זה היה השלב שבו אמרתי: 'יאללה, מספיק עם זה'. חזרתי לארץ וראיתי את הפרסומים על המכרז של נמל חיפה וידעתי שאני רוצה את זה".
כשאני מציעה שינהל את הטיפול במשבר הקורונה במדינה, הוא עוטה פרצוף מזועזע ומספר שהוא מתרחק מפוליטיקה כמו מאש, "כל התפקידים בפוליטיקה מגעילים אותי".
יש כמה כללים שמניעים אותו, והם ככל הנראה הסוד להצלחה. "הקו שמנחה אותי הוא לעשות דברים שאחרים לא עושים. צריך לשחות את החיים, ובכל יום שקמים בבוקר בריאים והכל עובד, צריך ליהנות. מנהל צריך גם לדעת לסחוף את העובדים אחריו, ומנהיגות טבעית אין להרבה אנשים פה. אני מדבר על פוליטיקאים־מנהלים. כותבים עליהם בעיתון, יש להם עיתונאי חצר, ואני קורא להם כוכבים נופלים".
התרעות פיקוד העורף