יאיר אבידן
גיל: 62
תפקיד: המפקח על הבנקים

במהלך השנים למדתי תואר שני במינהל ומנהיגות ציבורית, שסיימתי בהצטיינות, מתוך שאיפה לגעת בחינוך והוראה בגיל השלישי. ב–2015 הבנק שלח אותי ללימודי ניהול מתקדם בהרווארד. לא האמנתי שאני, יאיר אבידן הקטן - דור שני לניצולי שואה, שלא היה לו כסף לאורנג'דה וגרעינים לבנים - תלמיד באוניברסיטה הטובה בעולם. כואב לי שאבא לא זכה לראות את זה.

מי אני: מנהל סיכויים ולא סיכונים, בעל ביטחון ניהולי, רגיש מאוד, חברותי, משקיען, ורסטילי, רציונלי ומידתי, לא מפחד להתעמת, אבל לא מחפש עימותים. מאמין גדול בעבודה משותפת.

שורשים: אלה של אבא נעוצים בטרנסילבניה, ברומניה. הם היו משפחה דתית, חלקם רבנים והשאר סוחרים. במלחמה אבא מכר עוגות בתחנת הרכבת כנער כדי לעזור בפרנסה, ומיד אחריה, כשהיה בן 16, המשפחה עלתה ארצה, התיישבה בחיפה, וסבא פתח חנות ממתקים. לאבא כמעט לא הייתה השכלה בגלל הנסיבות.

בארץ החליט להוריד את הכיפה, עבד בבניין, ואחרי הגיוס הגיע לבית הספר הטכני של ח"א, שירת כטכנאי מטוסים והיה מכונאי מוטס בקבע. בשנת 1955, כשכבר היה רס"ר, עבר קורס קצינים והפך לקצין טכני בחצור. כשהשתחרר, התחיל לעבוד בתעשייה האווירית והיה מחלוציה. הוא עבד בבדק מטוסים, השלים בגרות, למד משפטים, ובין היתר היה ממנהלי מפעל ייצור הכפיר ונסע בשליחות למקסיקו.  

הצד של אמא, משפחה עשירה של סוחרי ריהוט מלודז' שבפולין, שהחזיקה בבית קיץ ומשרתים. המלחמה החלה כשאמא הייתה בת 7. סבא גויס לצבא הרוסי, והמשפחה בקושי שרדה בגטו. בסופה, סבתא הייתה במצב קשה, אמא ואחותה הקטנה לקחו אותה לבית החולים והוכנסו לכמה חודשים לבית יתומים, עד שסבא חזר ומצא אותן שם.

אמא המשיכה ללמוד בתיכון בלודז' ועלתה לארץ ב–1949 עם עליית הנוער, הצטרפה לקיבוץ עמיר, ומשם עברה לרבדים. סבא וסבתא הגיעו לחיפה אחריה. סבא פתח נגרייה, נעקץ והפסיד כסף, ואחרי תקופה רכש את קולנוע "גלאור". אני זוכר שהיה מכניס אותי לסרטים, ואחרי המערבון שראיתי היה מוציא אותי החוצה כי הקרינו סרט למבוגרים.  

ההורים נפגשו כשאמא הייתה בצבא, קנו דירה במעוז אביב, בשיכון אנשי הקבע. אמא הייתה עקרת בית מבחירה שלמה. האתגר הגדול של חייה היה להקים משפחה ובית בישראל ולגדל את אחי ואותי. אני נולדתי כמתנה לעשור שחגגו בארץ.  

שואה: ההורים לא דיברו על מה שעברו בשואה, ורק כשהייתי בן 34 הם נפתחו והתחילו לספר, בעיקר אמא, ששרדה אחריה בזכות הקיר שבנתה בינה לבין הטראומה, ב–2006 היא מסרה עדות ביד ושם. השואה נוכחת עד היום. במלחמת המפרץ אמא הייתה מבשלת תפוחי אדמה וביצים קשות, כדי שיהיה משהו לאכול בעת צרה, ובשומר החומות היא אמרה לי שבמלחמה היא ישנה עם הנעליים כדי שתוכל לרוץ למקלט וכדי שלא יגנבו לה אותן.

הילדות שלי: מעוז אביב. היינו ילדי דשא, כדורגל, כדורסל, שבע אבנים, חמור ארוך. הייתי בשבט הנשיא בצופים, וההורים הסלילו אותי ללמוד אלקטרוניקה בבית ספר מקצועי, כדי שיהיה לי מקצוע. כשהתגייסתי לצבא עשיתי הכל כדי לא לעסוק בזה. עברתי את המבדקים לקורס טיס, ובמחציתו חתמתי על ויתור כי רצו שאהיה טייס קרב, ואני רציתי להטיס מסוקים, אגב, זה עדיין החלום שלי. את שאר השירות עשיתי כקצין מודיעין ופיקדתי על קורס קציני פענוח. אחרי השחרור למדתי סמסטר מתמטיקה ומדעי המחשב ועזבתי כדי לעבוד בחברת האופנה "סאבי", כשישי בהיררכיה.

ליאורה: אשתי, גרפיקאית בהכשרתה, אומנית, ציירת ועובדת בקרמיקה, יצירתית ותקתקנית. היא החברה הכי טובה שלי, ואם לא היא, לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. יש לה כל כך הרבה זכויות במי שאני, אני מתרגש שאני אומר את זה, ומאוד אוהב אותה. נפגשנו כשהיינו תינוקות במעוז אביב. חמותי שראתה אותי בעגלה בגיל 3 אמרה לאמי: "זה יהיה החתן שלי". הם טסו לכמה שנים לשוודיה, וכשחזרו, ליאורה הייתה שנה מתחתיי בצופים ובבית הספר. החברה הטובה שלה הייתה ידידה שלי, ודרכה התהדק הקשר. יש לנו שלושה ילדים, כלבה והיה גם סוס. אנחנו גרים בהוד השרון.

קריירה: חזרתי ללמוד וסיימתי בהצטיינות תואר ראשון בכלכלה וסטטיסטיקה. עבדתי שנה במחלקת הכספים של פרויקט הלביא בתעשייה האווירית ומשם עברתי לחטיבה הכלכלית בבנק לאומי, אחר כך הייתי חמש שנים בחטיבה העסקית ושנתיים בתוכנית הקדטים של הבנק וטסתי לניו יורק עם שני ילדים קטנים. תקופה קצרה אחרי שחזרנו לארץ עברתי לבנקאות להשקעות בפועלים שוקי הון.

יאיר אבידן (צילום: ראובן קסטרו)יאיר אבידן (צילום: ראובן קסטרו)

דיסקונט: היה לי חלום להיות במטה תאגיד גדול כעוזר יו"ר ומנכ"ל. כשאריה מינטקביץ' התמנה ליו"ר לדיסקונט, הגשתי מועמדות להיות העוזר שלו, ואחרי שלוש שנים לצדו מילאתי שורת תפקידים, בהם סגן ראש היחידה העסקית, מנהל סיכונים ראשי, הקמתי שתי חטיבות, הייתי יו"ר מרכנתיל, דירקטור בדיסקונט ניו יורק ויו"ר החברה לנאמנות.

במהלך השנים למדתי תואר שני במינהל ומנהיגות ציבורית, שסיימתי בהצטיינות, מתוך שאיפה לגעת בחינוך והוראה בגיל השלישי. ב–2015 הבנק שלח אותי ללימודי ניהול מתקדם בהרווארד. לא האמנתי שאני, יאיר אבידן הקטן, דור שני לניצולי שואה, שלא היה לו כסף לאורנג'דה וגרעינים לבנים, תלמיד באוניברסיטה הטובה בעולם. כואב לי שאבא לא זכה לראות את זה.

אחרי 21 שנים בדיסקונט החלטתי לפרוש ולהקדיש את הזמן לכהונה בדירקטוריונים, להתנדבות בקהילה ולעצמי. מוניתי לדירקטוריון הבנק בניו יורק, בזה של כא"ל, דיסקונט קפיטל, שב"א ומדרוג ומקביל, הייתי בוועד המנהל של הדסה נעורים, עמותת "פוש" ובתוכנית המנטורינג של אוניברסיטת תל אביב.

המפקח על הבנקים: הייתה לי דילמה אמיתית אם לנסות ולגשת לתפקיד המפקח. הקרובים אליי דחפו אותי וחשבו שאוכל לתרום ולהגשים את עצמי, ומנגד, הייתה לי שנה קסומה עם אשתי, ילדיי וחברים, ובסופו של דבר הגשתי מועמדות לוועדת האיתור ונכנסתי לתפקיד ביום שיצאנו מהסגר הראשון, בתקופה מאתגרת, בתוך אי־הוודאות.

קורונה: הגעתי עם ארגז כלים מצויד וניסיון ניהולי עשיר. ההחלטה הראשונה הייתה לפעול בשלושה מישורים: טיפול בקורונה, בנושאים השוטפים והשקעה בחשיבה אסטרטגית. ההערכה שלי הייתה שנחיה לצד הקורונה תקופה ארוכה, והיינו צריכים לקבל החלטות מורכבות בשלל נושאים כמו מתווי ההלוואות, פריסת ההלוואות, אשראי צרכני ומשכנתאות, עסקים קטנים, לשחרר את הלחץ ולהאמין שמי שהיה במצב טוב לפני הקורונה יצליח לקום על הרגליים.

יציבות המערכת הבנקאית: היה חשש נקודתי שלא יהיה מספיק כסף בכספומטים ושהציבור יפרש את זה שאין כסף, אבל התארגנו מהר מאוד ונערכנו להמשך. יש 50 גוונים של ירוק. בסוף היום ובתחילתו המערכת הבנקאית ניזונה מלקוחות. מי שמצבו היה טוב, המשיכו לטפל בו היטב. היו דחיות של הלוואות, קרוב ל–180 מיליארד שקלים. חלק גדול מהמסעדות ועסקי הבידור לא מקבלים אשראי גם בשגרה. הרבה בנקים בלוס אנג'לס פשטו את הרגל בגלל עסקי הבידור, ולכן יש זהירות גדולה, מצד שני, הבנקים העמידו וחידשו יותר מ–900,000 הלוואות. אני לא רוצה להישמע כלוביסט, אבל במאי 2020 המערכת עבדה בחצי כוח, היה קושי במעבר לעבודה מרחוק, ולקח לבנקים בין שלושה לשישה חודשים להתאזן.

דאגה לבנקים ולא לציבור: קשה לשנות את התדמית הזאת, אבל חשוב להבין שהפיקוח על הבנקים מטפל בנושאים שמתכתבים זה עם זה - יציבות הבנקים ופעילות עם הלקוחות. לבנק יש אחריות להחזיר את הכספים שהציבור הפקיד בידו לפני האחריות שלו למתן הלוואות. גם האזרחים מתבלבלים בתפקיד הבנק. שמירה על כספי המפקידים היא שמירה על הלקוחות, וכשהמערכת יציבה לבנקים יש לקוחות. אמון הציבור חשוב לנו מאוד, ואגף בנק–לקוח מטפל בו, בין היתר בוחר את הבנק המצטיין ומצד שני הוטלו עיצומים על המערכת הבנקאית, מקס, ישראכרט ובנק לאומי על פגיעה בלקוחות.

סגירת סניפים: לא מתעלמים מהאירוע, שהוא משמעותי לאוכלוסייה הפחות טכנולוגית. מתוך 1,200 סניפים, נסגרו בעשור האחרון 140, חלק מהבקשות לסגירה נדחו על ידינו. מאידך, נפתחו עוד סניפים במגזר הערבי והחרדי. אנחנו עדיין נמצאים במצב של סניף ל־100 אלף תושבים, שהוא מצב מצוין.

רפורמת הבנקאות הפתוחה: פרויקט הדגל שלנו בשנים האחרונות. יש לה פוטנציאל להגביר את התחרות במערכת הפיננסית, לתת לצרכן שליטה טובה יותר במידע שנוגע לו ולשפר את המוצרים והשירותים שיקבל מהבנק ומפינטקים וצדדים שלישיים. אנחנו רוצים להרחיב אותה גם למידע נוסף על זה שקיים בבנקים ולגופים נוספים.

אשראי לנדל"ן: הנדל"ן הוא קטר משמעותי במשק, ובמהלך משבר הקורונה אפשרנו לבנקים להגדיל את היקף המימון לתחום הנדל"ן והתשתיות כדי לאפשר הקמת פרויקטים למגורים ותעסוקה. רמת הסיכון בפעילות כרגע סבירה, אבל לאחרונה, בגלל מיעט הפרויקטים, עלתה רמת התחרות ואיתה התיאבון לסיכון, תופעה שאנחנו מנטרים, ולכן הנחינו את המערכת הבנקאית להימנע מכך.

פנאי: יש רצוי ויש מצוי. אני רץ בחוץ, עשיתי את שביל ישראל מקצה לקצה, הקפתי את המון בלאן, משתדל לקרוא ונמצא כמה שיותר עם המשפחה.

צופה פני עתיד: מאחל לעצמי בריאות, אהבה ואושר, להמשיך בתרומה ובנתינה ולהגיע לאיזונים המתאימים. המילה שאני עורג אליה היא "נינוחות". מה עם עוד קדנציה? אומרים שההולך לאטו יגיע בעתו. נראה.