בארץ החליט להוריד את הכיפה, עבד בבניין, ואחרי הגיוס הגיע לבית הספר הטכני של ח"א, שירת כטכנאי מטוסים והיה מכונאי מוטס בקבע. בשנת 1955, כשכבר היה רס"ר, עבר קורס קצינים והפך לקצין טכני בחצור. כשהשתחרר, התחיל לעבוד בתעשייה האווירית והיה מחלוציה. הוא עבד בבדק מטוסים, השלים בגרות, למד משפטים, ובין היתר היה ממנהלי מפעל ייצור הכפיר ונסע בשליחות למקסיקו.
הצד של אמא, משפחה עשירה של סוחרי ריהוט מלודז' שבפולין, שהחזיקה בבית קיץ ומשרתים. המלחמה החלה כשאמא הייתה בת 7. סבא גויס לצבא הרוסי, והמשפחה בקושי שרדה בגטו. בסופה, סבתא הייתה במצב קשה, אמא ואחותה הקטנה לקחו אותה לבית החולים והוכנסו לכמה חודשים לבית יתומים, עד שסבא חזר ומצא אותן שם.
אמא המשיכה ללמוד בתיכון בלודז' ועלתה לארץ ב–1949 עם עליית הנוער, הצטרפה לקיבוץ עמיר, ומשם עברה לרבדים. סבא וסבתא הגיעו לחיפה אחריה. סבא פתח נגרייה, נעקץ והפסיד כסף, ואחרי תקופה רכש את קולנוע "גלאור". אני זוכר שהיה מכניס אותי לסרטים, ואחרי המערבון שראיתי היה מוציא אותי החוצה כי הקרינו סרט למבוגרים.
ההורים נפגשו כשאמא הייתה בצבא, קנו דירה במעוז אביב, בשיכון אנשי הקבע. אמא הייתה עקרת בית מבחירה שלמה. האתגר הגדול של חייה היה להקים משפחה ובית בישראל ולגדל את אחי ואותי. אני נולדתי כמתנה לעשור שחגגו בארץ.
במהלך השנים למדתי תואר שני במינהל ומנהיגות ציבורית, שסיימתי בהצטיינות, מתוך שאיפה לגעת בחינוך והוראה בגיל השלישי. ב–2015 הבנק שלח אותי ללימודי ניהול מתקדם בהרווארד. לא האמנתי שאני, יאיר אבידן הקטן, דור שני לניצולי שואה, שלא היה לו כסף לאורנג'דה וגרעינים לבנים, תלמיד באוניברסיטה הטובה בעולם. כואב לי שאבא לא זכה לראות את זה.
אחרי 21 שנים בדיסקונט החלטתי לפרוש ולהקדיש את הזמן לכהונה בדירקטוריונים, להתנדבות בקהילה ולעצמי. מוניתי לדירקטוריון הבנק בניו יורק, בזה של כא"ל, דיסקונט קפיטל, שב"א ומדרוג ומקביל, הייתי בוועד המנהל של הדסה נעורים, עמותת "פוש" ובתוכנית המנטורינג של אוניברסיטת תל אביב.
התרעות פיקוד העורף