קרן פורטיסימו רכשה שלושה מפעלי מזון ותיקים בישראל, מה שגרם להפועלים־השקעות להשקיע במניותיה. עדיין קשה לאמוד את ההשלכות של הרכישה על המחירים, אבל זו הזדמנות טובה לבדוק מה המנגנון שמשפיע עליהם. ותתפלאו: זו לא גחמה של רשת קמעונאית חמדנית

קרן ההון הפרטית פורטיסימו הוקמה בשנת 2004, והיא עוסקת (בהצלחה רבה) בעיקר בתחום של חברות טכנולוגיות ותעשייה. בשנת 2019 נכנסה פורטיסימו לשוק המזון בישראל, עם רכישות בעלות משמעות רבה בתחום הסחורות: תחילה ברכישה של חברת המלח לישראל, משם לרכישת חברת סוגת, וברבעון הראשון של השנה נוספה גם חברת שמן תעשיות לפורטפוליו של פורטיסימו.

כמה מילים על תעשיית המזון הישראלית, בייחוד על חברות שיש להן קונוטציה מובהקת של ארץ ישראל ולא עוד תעשייה שולית. חברת תנובה נרכשה בידי ברייט פוד הסינית, חברת אסם נרכשה בידי חברת נסטלה השוויצרית, והמותגים תלמה, בייגל־בייגל ועוד הם בבעלות יוניליוור.

אך ברכישות הענק האלו ממשיכה להתקיים תעשייה ארץ ישראלית, בעוד דווקא רכישה בידי גוף מקומי מעמידה בסכנה את התעשייה ועלולה לצמצם אותה, אולי אף כך שתחדל להתקיים בישראל ותנדוד אל מעבר לים.

חברת המלח לישראל נוסדה בשנת 1921, בשיתוף הבריטים, והזיכיון לה ניתן בידי לא אחר מאשר וינסטון צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו (באותן שנים, הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה, היו הבריטים הידידים הגדולים ביותר למפעל הציוני).

חברת המלח פעלה בכמה אזורים והייתה מונופול בייצור מלחים בישראל. כמעט מאה שנים מאוחר יותר, בשנת 2019, היא נרכשה בשווי של 160 מיליון שקל בידי קרן פורטיסימו.

חברת סוגת הוקמה בשנת 1961 בידי קבוצת ציונים שחפצה להקים מפעל לייצור סוכר בקריית גת. סוגת היא אחד מעמודי התווך של התעשייה הישראלית, חברה שהתפתחה עם השנים והפכה לשחקנית דומיננטית בישראל בתחומי הסוכר, הקטניות והאורז. בשנים האחרונות שיווקה מגוון מוצרים רחב יותר עם המותג סוגת. מפעלי הייצור של החברה עבדו רק לסירוגין, מכיוון שלאורך השנים הם לא הצליחו להציג את הכדאיות העסקית הרצויה.

שריפה במפעל שמן תעשיות במפרץ חיפה (צילום: אילן מלסטר, המשרד להגנת הסביבה)שריפה במפעל שמן תעשיות במפרץ חיפה (צילום: אילן מלסטר, המשרד להגנת הסביבה)

החל משנת 2017 נסגרו המפעלים שייצרו את חומרי הגלם, והפעילות עברה להתבסס על חומרי גלם. סוגת היא כבר מזמן לא בבעלות ישראלית. תחילה נרכשה בידי התאגיד הבריטי ED&F MAN, ובשנת 2019 נרכשה תמורת 60 מיליון שקל בידי קרן פורטיסימו.

חברת שמן תעשיות היא הוותיקה מבין שלוש החברות שמנינו. שמן נוסדה בשנת 1919 כמפעלים לייצור שמנים, סבון וכוספא, אחת התעשיות הראשונות של ארץ ישראל. בשנים האחרונות הרחיבה את פעילותה תחת המותג עץ הזית, עם מוצרי דגים משומרים לצד השמנים. גם שמן תעשיות נרכשה בידי קרן פורטיסימו בשנת 2021 תמורת 142 מיליון שקל.

עדיין לא ברור מה האסטרטגיה ארוכת הטווח מאחורי הרכישות, קל וחומר לא ברור איך היא תשפיע על המשק ועל הצרכן הישראלי. על פניו נראה שיש כאן תהליך מבוקר ומחושב, שתוכניות עתידיות בצדו, תוכניות שככל הנראה גרמו לפועלים־השקעות להשקיע סכום של כ־160 מיליון שקל ב־20% ממניות חברת המלח וסוגת (לפי שווי 800 מיליון שקל, כלומר כמעט פי שלושה מהשקעת הקרן בחברות).

כשאנחנו בוחנים את התהליכים, אנו רואים סכנה של סגירת תעשיות ישראליות וסלילת דרך לריכוזיות נוספת בשוק המזון הישראלי, וכך קונצרן אחד ישלוט במוצרי היסוד שלנו: שמן, סוכר ומלח.

לאחר הרכישה הנהיגו הרוכשים תהליכי מיזוג ניהולי, שכללו פיטורי עובדים ומנהלים כדי ליצור מטה ניהולי אחד לפעילות החברות. השאלה שנשאלת דווקא בימים אלו, כשמדברים על רפורמת החקלאות והקלות רגולטוריות על היבוא לישראל, היא מהי למעשה אחריות הממשלה על התעשיות הישראליות?

האם תעשיות מסורתיות אינן מעניינות יותר ומה שמעניין אותנו הן טכנולוגיות בלבד? איך תעשיות בעלות משמעות קריטית למדינה קטנה כמו שלנו לא הצליחו להציג רווחיות והיתכנות כלכלית? חברת השמן הציגה מדי שנה הפסדים של עשרות מיליונים, חברת המלח לא הציגה היתכנות כלכלית לייצור מקומי לאורך השנים, וגם בחברת הסוכר, האם המדינה לא תכננה מעולם אסטרטגיה לתעשיות ייצור והסתמכה רק על יבוא?

חשוב לציין שלמטבע הזה יש גם צד שני: למרות החשש מריכוזיות, רכישות של חברות בתקופת חולי או אף גסיסה הן מבורכות לכל הצדדים, מלבד כמובן לעובדים שתעשיות אלו היו הבית והגאווה שלהם, עד שביום אחד השתנתה המציאות וחרב עליהם עולמם.

מה תהליכי הרכישה יעשו ליוקר המחיה אנחנו עוד לא יודעים, אך כבר יש נתונים שאנו לא יכולים להתעלם מהם לאור הדיווחים על עליות המחירים בשוק בקטגוריות השונות של מוצרי נייר, פלסטיק, סוכר, שמן, חיטה ועוד מוצרים שהם מרכיבים חשובים בסל הקניות שלנו.

ההשפעה על מחירי המוצרים שנפגוש על מדפי הסופרמרקט - וביתר שאת לאחר החגים - לא מגיעה דווקא כתוצאה מהחלטתה של רשת קמעונאית כזו או אחרת להרוויח יותר כסף. למעשה רוב המהלכים המשפיעים על המחיר, מקורם מעבר לים.

עליית מחירים נגיפית
משבר הקורונה גרם לתנודות קיצוניות בשוק: נתוני הביקוש בתחום המזון עלו על כל מה שהכירה התעשייה העולמית. אם נציץ לרגע בעגלת הקניות שלנו ונבחן מוצר אחר מוצר, נבין שאין כמעט אחד שלא מושפע ממשאבי הטבע, מתוצרת חקלאית שממנה מפיקים את רוב חומרי הגלם לתעשיית המזון, הכותנה והנייר, ועד למוצרי הפלסטיקה המבוססים על תאית ונפט.

רוב חומרי הגלם המשפיעים נסחרים בבורסה העולמית ומחירם מושפע מהיצע וביקוש, וחשוף לתופעות כמו משברי האקלים בעולם. המחירים שנחשפנו אליהם בשנה וחצי האחרונות הגיעו לשיאים שלא ראינו בשנים שקדמו להן. אומנם חוזים ארוכי טווח מגינים על חלק מהיצרניות, צרכניות חומרי הגלם, מפני עליית מחירים מהירה, אבל חוזים, דרכם להסתיים - וכאשר הם מסתיימים, חלק מהיצרניות מוצאות עצמן מול מחירים חדשים לגמרי, שדורשים מהם הספקים.

הגורם המשפיע השני הגורם להתייקרות מיידית בעלת השפעה רבה הן עלויות השילוח הימי. בשנה האחרונה נחשפנו לתופעת החוסרים במכולות בנמלים, לעיכובים ולעליות מחירי השילוח, לעתים עד פי עשרה. עלויות השילוח משפיעות באופן ישיר כמעט על עליות המחיר לצרכן, גם אם מחיר הקנייה שלו בידי היבואן לא השתנה כלל.

יבואן שהיה רגיל לייבא תוצרת ממדינות המזרח היה משלם על השילוח כ־2,000 דולר, וממש בימים אלו המחירים עברו את ה־16,000 דולר, כלומר פי שמונה, עד שלעתים מרכיב השילוח יכול להיות יקר יותר ממחיר התכולה.

בשבועות האחרונים ראינו זינוק במחירי שמני היסוד ברשתות השיווק, בעיקר שמן סויה ושמן קנולה. המחיר לצרכן לפני כשנה עמד על 5.50 שקל עד 6.90 שקל לליטר שמן, ובחודשיים האחרונים לא רק שמחירו זינק ל־8.90 ועד 9.90 שקל לליטר לצרכן, אלא נתקלנו בחוסר כמעט בכל רשתות השיווק, ובמקומו של השמן "הרגיל" ראינו שמנים כגון קנולה־בריאות במחירים של 13.90 ועד 17.90 שקל לליטר. כלומר, אף ש"הסכמנו" לשלם 9.90 שקל, לא הצלחנו להשיג באופן שוטף את מוצר היסוד המסוים הזה.

מעפעל סוגת בקרית גת (צילום: אלי דסה, צילום ארכיון)מעפעל סוגת בקרית גת (צילום: אלי דסה, צילום ארכיון)

צרכנים רבים חשבו שזהו אולי תהליך שנועד לגרום לנו לקנות שמן יקר יותר, אך לא זו הייתה התוכנית. מי שניהל את ההיצע הוא אי־הוודאות של השוק.

הביקוש עלה על ההיצע, וחשש כבד מצד היבואנים והקמעונאים יצר חוסר לא צפוי. בד בבד זינקו מחירי הסויה והחמניות ביותר מ־80%, עד שהפכו להיות יקרים יותר מהקנולה, המוצר המוביל בסגמנט (שגם מחירו עלה, אך פחות מהסויה). סיבה נוספת לעלייה במחיר היא מקומית יותר - המפעל הראשי שמספק לישראל בבלגיה הודיע על סגירת דלתותיו.

בעקבות עליות המחירים וחוסר היציבות, יבואני השמן ורשתות השיווק הגדולות (שמייבאות באופן ישיר את השמן לחנויות שלהן) היו צריכות למצוא חלופות ולהתמודד עם מחירים חדשים, בעת שהחשש הגדול שעמד לנגד עיניהם הוא האפשרות שלאחר שהם יסגרו את עסקאות השמן, המחיר יצנח והם יישארו עם מלאי יקר שעליו יפסידו סכום לא מבוטל.

אז חלקם המתינו, חלקם ויתרו, וכתוצאה מכך הפער של הביקוש הקשיח מול ההיצע שירד פלאים זינק. הנה כי כן, אף שהיינו מוכנים לשלם יותר, גילינו שלפעמים לא די אפילו בזה. כשאין סחורה, מחירם של המוצרים שכן מצליחים להגיע אל המדפים מאמיר