נולדתי בארצות הברית ועליתי לארץ בגיל 16. יש לי אספרגר, תסמונת על הספקטרום האוטיסטי. זו לא מוגבלות שכלית. אני אדם רגיל, אני יכולה לתפקד כאדם רגיל. מבשלת, מנקה, עושה קניות. אוהבת מאוד לקרוא, במיוחד ספרים באנגלית, אבל צריכה לעבוד הרבה כדי להשתלב בחברה. מפני שיש לי אספרגר, יש לי מנטליות שונה, חשיבה אחרת, רעיונות אחרים. אני רואה את העולם בצורה אחרת מרוב האנשים. אני מבינה מצבים חברתיים בצורה שונה מרוב האנשים, בצורה שלא מקובלת כל כך.
אני אדם עיוור, אב לילדים וסב לנכדים. כ־20 שנים אני נעזר בכלב נחייה, הולך עם מקל וקורא כתב ברייל. כשנולדתי, הייתה לי ראייה מסוימת שהלכה והידרדרה עם הזמן. כיום אני רואה בעיקר צללים, אור וחושך. אני לא יכול לסמוך על הראייה שלי - לא בהליכה, לא באכילה ולא בפעילויות שונות בחיים, שבהן אני סומך על שאר החושים. כל אדם עיוור חווה את החוויה באופן אחר. החוויה שלי לא הייתה טראומטית. אומנם תמיד בתחילת איזשהו קשר עם בני אדם, מפני שהם לא מכירים מה זה עיוורון, אז יש כל מיני דעות וסטיגמות, אבל אחר כך כשמכירים את האישיות, אז המחשבות המוטעות נעלמות, וההתייחסות היא אחרת לגמרי.
בחנוכה 2014, באווירת הנסים, החלטתי לנסות את מזלי בסטנד־אפ ופניתי לסטנדאפיסטים מוכרים בבקשה שיעזרו לי. לשמחתי, הם אכן עזרו לי. כשנה לאחר מכן עליתי על הבמות, ומכאן הדרך הייתה מפתיעה. כיום אני מופיעה בבתי ספר, בחברות, ארגונים, חוגי בית ועוד. אני גם מופיעה במסגרת עמותת 'תו המשווה' לתרבות מכלילה ומונגשת במסגרת האירועים המתקיימים בחודש דצמבר לציון היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. העמותה שואפת להפוך תרבות ומוזיקה לנגישות יותר עבור ילדים ומבוגרים החיים עם מוגבלויות ובמקביל להעלות את המודעות לקבלת השונה בחברה הישראלית.
"בתחומי חיים רבים, למרות המודעות הגוברת, חירשים עדיין בתחתית. אני מייחלת לימים שבהם יהיו שילוב ונגישות באירועי פנאי ותרבות, כי כיום אין אירועים משותפים כמעט למוגבלים וללא מוגבלים. חירשים, מתחרשים וכבדי שמיעה, שאין להם קהילה מסמנת שנולדו לתוכה, מרגישים בודדים. אני לא מעוניינת להתמסד ולהביא ילדים, אבל לצעירות ממני יש בעיות כי לגברים יש חשש. הם פוחדים שהחירשות היא גנטית".
התרעות פיקוד העורף