ראובן ארונשוילי
בן 38
מייסד ומנכ"ל CYE

מי אני: מאוד משפחתי וחם. מתנהל באופן חברי גם בניהול, אוהב יצירתיות, לא מאמין בפתרון בעיה כמו שפתרו אותה לפני, אלא אחרת - ומעודד את האנשים שלי לנהוג ככה.

שורשים: כל המשפחה מגיאורגיה. את סבא וסבתא לא הכרתי. אבא איבד אותם בעקבות טרגדיה ועלה לארץ לבדו בשנות ה־20 לחייו. הוא הגיע לשכונת צור שלום בקריית ביאליק, לשם נשלחו כל "הגרוזינים", כפי שכינו אותם אז. ההורים של אמא עלו בשנות ה־70. הם היו עובדי אדמה, וכשעלו לארץ סבתא עבדה באולם אירועים וסבא עסק במסחר בקריות.

ההורים הכירו, התחתנו ועברו לעכו. אבא היה נגר שכיר ואמא אחות. גרנו בשיכונים בבורלא, שכונה אגרסיבית. מעטים האנשים שם שלא הסתבכו בפלילים. אבל הכל מתחיל ונגמר בחינוך, והערכים בבית היו קשוחים: ההורים באו מחינוך אירופאי שלפיו לימודים זה הכי חשוב וחינכו אותנו להיות אחראים.

המצב הכלכלי בבית היה קשה, אני לא מבקש רחמים, אבל כסף זמין ומותרות לא היו. לחוגים ודברים בסיסיים לא היה כסף, במכולת קונים בהקפה, קצת כמו בסדרה "שנות ה־80" של ערוץ 13. החלק המעניין הוא שלא הרגשנו בזה, כי כולם היו באותו המצב. בניגוד לחברים, עם הורים גרושים ואמהות יחידניות, היה לנו בית חם. משפחה נורמטיבית ונורמלית, מהחריגות בשכונה.

הילדות שלי: היו הרבה הזדמנויות להתדרדר, כי מסיום בית ספר עד הלילה הסתובבנו עם חברים בשכונה. זה כלל גם לעשות רעש ונזקים בשביל הצחוקים ועד להגיע למקומות חמורים יותר. הכל עניין של ערכים בסיסיים. מגיל 13 התחלתי לעבוד. עבדתי במכולת כמסדר מדפים, מנקה ושוטף. ההורים לא אהבו את זה, אבל האחים שלי ואני עזרנו בפרנסת הבית.

עשיתי מבחנים של מחוננים ובכיתה א' רצו להקפיץ אותי כיתה, אבל לא רציתי לעזוב את החברים וזה חזר על עצמו בכל שנה עד לגיל מאוחר. הייתי בקורסים של מחוננים, בכיתה י' סיימתי בגרות חמש יחידות במתמטיקה ובגיל 17 הכנתי אנשים ששיפרו בגרות במתמטיקה, כולם היו הרבה יותר מבוגרים ממני. נהניתי להתחיל להתפרנס לבד ולחשוב בצורה פיננסית־כלכלית. הכי רווחיים היו השיעורים הפרטיים.
השאיפה, החלום הכי גדול שלי ושל כל השכונה שלנו, היה לעבוד ברפאל, אמא הייתה אומרת כל הזמן "בעזרת השם לשם תגיע". כשהתחלתי ללמוד בעתודה, קצין מיון שאל אותי לאן אני רוצה להגיע ומיד אמרתי רפאל. הוא היה בשוק. "לא 8200? 81? מוסד, שב"כ? על מה אתה מדבר?"

עתודה: למדתי מחשבים ואלקטרוניקה, ובכיתה י"ב זכינו במקום הראשון בתחרות ארצית של מחשבים ואלקטרוניקה וחלוקת הפרס הייתה באוניברסיטת תל אביב. נסעתי עם המורה שלי, סלים קוסטה, שמאוד אהבתי ושם פגשתי את איציק תורג'מן, שהיה ראש "מינהלת עתידים", פרויקט שהוקם על ידי משפחת ורטהיימר ושאול מופז כדי לקדם נוער בפריפריה למסלול עתודה אקדמית.

תורג'מן שאל אותי לאן פניי מועדות. הייתי במיונים לטיס והוא אמר לי שאני חייב לבוא לעתודה וללמוד. כשסיפרתי לחברים מה הציעו לי, הם אמרו, עזוב, לך להיות נהג משאית, יהיה לך רישיון ג' על חשבון הצבא. חלוקת הפרסים הייתה בתחילת השבוע וביום רביעי כבר עשיתי מבחן פסיכומטרי, בלי שראיתי מבחן כזה קודם. עשיתי פסיכומטרי חירום שעלה 1,200 שקל שעתידים מימנו לי מהרגע להרגע. מסביבי היו אנשים טרוטי עיניים מלימודים, ואני הגעתי עם עט, כי לא ידעתי שצריך רק עיפרון, אז מישהי הלוותה לי אחד.

אחרי כמה שבועות תורג'מן התקשר ושאל איך הלך, קיבלתי קרוב ל־800 והתבאסתי שלא הצלחתי להגיע לציון מושלם. התקבלתי למדעי המחשב ומתמטיקה באוניברסיטת תל אביב ובטכניון, וסיימתי תואר ראשון בהצטיינות. עבדתי בהרבה תחומים, בעיקר כבודק תרגילים כבר מהתואר הראשון והעברתי הרבה שיעורים פרטיים שכלכלו אותי יפה מאוד. הצלחתי לתמוך בעצמי, לבלות ולעזור בבית.

רעות: אשתי, עורכת דין, שאחרי שסיימה את הלימודים בבינתחומי, עבדה בכל דבר שאינו עריכת דין, בעיקר HR, היום היא ה־HR בחברה שלנו. אני לא חושב על החיים שלי בלעדיה. היא הצד היותר טוב וחכם במשפחה, ומה שגורם לכל הדברים לעבוד. הכרנו בגיל 14 ביום הולדת של חבר מהשכונה, שהיה איתה בכיתה בבית ספר אחר. היא באה משכונה יותר טובה בעיר ואם הייתי ההורים שלה, לא הייתי נותן לה להסתובב איתי אז, בעיקר בגלל הזהב שעיטר את גופי. התחלנו לצאת בגיל 17 ובגיל 27 התחתנו. יש לנו שלושה ילדים ואנחנו גרים בהרצליה.
עתודה: החזות שלי היא לא של מישהו שמתמחה בתקיפת מחשבים וזה החלק המשעשע. יום אחד איחרתי לשיעור באלגברה לינארית והמרצה התחיל לצעוק עליי, "למה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע כדי לתקן את המזגן? התלמידים מתבשלים פה". יש אנשים שהיו מאוד נפגעים, אני לוקח את זה בהומור.

עברתי תהליכים ב־8200, ב־81, ואז הגעתי למצו"ב, שלא היה לי מושג מה זה ונשלחתי לקורס בבית הספר למקצועות המחשב. כשהגיעו השיבוצים התמזל מזלי להיות בצוות ההקמה של מדור 21, צוות שמשתמש בכלי תקיפה כדי לברר את מצב הכשירות, מדמים תקיפה כדי לעלות על הכשלים. הייתי שם שבע שנים אינטנסיביות. יש משהו באקו־סיסטם של צה"ל־אקדמיה־תעשייה, היכולות מואצות. אתה יוצא אחרי שבע שנים עם תחושה של 30. בשלב מסוים הגעתי לדרגה ניהולית ורציתי לחזור לטכנולוגיה.

CYE: סיימתי תואר שני, השתחררתי וכמה חודשים לפני הבקו"ם הלכתי לראיון עבודה אחד והבנתי שזה לא זה. התאכזבתי מהרמה המקצועית באזרחות והגעתי למסקנה שיש צורך שצריך למלא. אחרי כמה ימים הקמתי את CYE. זה היה בסוף 2011, גרנו בשכירות בהרצליה. המימון היחיד היה מענק השחרור שלי.

היו לי חששות להתחיל בלי גב כלכלי משמעותי, כי למה לא לעבוד במיקרוסופט מתשע עד חמש, שהכל דופק כמו שצריך. החבר'ה מהצבא התחילו להשתחרר והצטרפו אליי כשותפים. מתן, גבי, אייל וחיים, הון אנושי משובח. התחלנו לפתח טכנולוגיה שמשתמשת בכלים התקפיים כדי לדגום את הסביבה, לזהות את חולשות האבטחה ולצייר גרף שמתאר איך התוקף יכול להגיע לכל נקודה בצורה ויזואלית. המודל המתמטי עוזר לנו לחשב את הסיכון הארגוני ומה תהיה עלות תיקון הכשלים.

תיעדוף אבטחה: בארגון ממוצע עם בעיות אבטחת סייבר, השאלה היא במה להתחיל להשקיע, כי כמות הפרצות היא גדולה. צריך לעשות סוג של תיעדוף ולבחור איפה לשים את הדולר הבא. אנחנו מתאימים את זה לתקציב הארגוני וממפים את המקסימום שניתן לעשות בסכום נתון. צריך להדגיש שאנחנו עושים את המיפוי, מנחים ומלווים, והארגון הוא זה שמתקן את הפרצות באבטחה.

באחת ממדינות אירופה עבדנו עם חברת חשמל מקומית וזיהינו חולשה, שאם הייתה מנוצלת היא הייתה עלולה לגרום למוות בבתי אבות. היו גם מקרים של סכנת שליטה מרחוק על מכשור בחדרי ניתוח, על מטוסים. האם אני מסתובב עם סמארטפון? כן. האם הוא מסוכן? בוודאי, ולכן אני לא לוקח אותו איתי כשאני מתקלח כי אני יודע שאפשר להפעיל בו בקלות את המצלמה מרחוק. להבין את היכולת של מכשיר, זה השביל הראשון והחשוב של ההגנה.

תפיסה מתמשכת: סוגי המתקפות משתבחים כל הזמן, בעיקר בעידן הענן, שבו הנכסים הארגוניים נמצאים בכל מקום והאתגר הופך ליותר ויותר מורכב. אנחנו מאמינים להחזרת השליטה בצורה מדודה.

NSO: חברה מעולה עם אנשים טובים. יש צורך בסייבר התקפי, כי אם לא היה בו צורך, הוא לא היה קיים, אבל הוא מתחיל להיות מורכב כשהשימוש בו מגיע לאזורים האפורים. השאלה היא על מי האחריות, על החברה המסחרית ומנגנוני האכיפה. אם הכלי הזה מנע 100 התקפות טרור בעולם, אפשר להתייחס אליו כמו לכלי נשק. ואם הוא כזה, נשק בידיים לא נכונות יכול לעשות נזק. לכן חייבים שיהיה פיקוח ממשלתי.

משבר בהייטק: היום יש לנו 200 עובדים ואנחנו ממשיכים לגייס, בניגוד למגמה בשוק. זה מתאפשר, כי ההתנהלות הפיננסית שלנו הייתה מחושבת ושקולה, אנחנו חברה רווחית ולכן השפעת המשבר עלינו מינורית. בכנות, קשה לנו לראות מה שקורה מסביב, כשחברים מאבדים את מקום העבודה ואנחנו משתדלים לעזור. אבל צריך לזכור שההייטק הישראלי לא מתפרק, הוא מאוד יציב ועובר תהליך של התייעלות.
מחאת ההייטקיסטים: אני מתחבר למחאה, אבל לא לאלה שחושבים לנטוש את ישראל. אני לא מאמין בתפיסה של "קשה לי ואני עוזב", אלא יותר להביע מחאה רלוונטית, באופן מסודר ובהתאם לחוק, ולפתור את הבעיה. יש פה פילוג דרמטי כולם מדברים על מערכת המשפט ורוצים לתמוך בדמוקרטיה, שהיא הבסיס של הבסיס. זה לא עניין פוליטי, אלא מהותי.

פנאי: מה זה? בהינתן שיש לי כזה, אני אוהב לבשל ולשחק כדורגל עם חברים בשלישי בשבע בערב. הילדים שלי הם התחביב מספר אחד. לפני הקוביד בקושי הייתי פה ועכשיו אני מנסה להיות עם המשפחה כמה שיותר.

צופה פני עתיד: המטרה היא לא אקזיט. זה אולי יישמע אופטימי ומתייפייף, אבל אני באמת רוצה ליצור שינוי ולתרום לעולם.בבב

"החזות שלי היא לא של מישהו שמתמחה בתקיפת מחשבים"

הוא גדל בשכונת בורלא הקשוחה בעכו ואת החברה שלו הוא הקים בעזרת מענק השחרור מהצבא. סיפור מעורר ההשראה שמוכיח שלא כל העוסקים בהייטק גדלו ברמת השרון