עומרי עתריה הגיע לשם מיד כשביטון הרים לו טלפון ואמר לו ששוב היקב חטף טיל נ"ט, אבל הפעם לא נשאר כלום. הוא בן 70 ממעלה גמלא בגולן, נשוי, אב לשלושה, סבא לתשעה, חקלאי כבר ארבעה עשורים, אגרונום וכלכלן בהכשרתו ומסוף שנות ה־90 עוסק בשמאות חקלאית. הוא אחד מחמישה שמאים חקלאים בלבד שמ־7 באוקטובר עובדים סביב השעון ביישובי הגדר בעוטף ובצפון, מחליפים את שמאי מס רכוש, שנמנעים מלהגיע למקומות שנמצאים באזורי סכנה ומשמשים חבל הצלה לחקלאים שאיבדו את כל מה שהיה להם וצריכים להילחם עכשיו על הפיצוי מהמדינה.
נחזור לביטון. עתריה הוא השמאי של המשפחה כבר שנים והיה שם מיד אחרי שנפל שם הטיל בפעם הראשונה. "מרכז המבקרים ביקב של מאיר סגור מתחילת המלחמה", אומר עתריה, "והנזק שלו עצום. הוא התקשר אליי וסיפר שלא בצר את הכרמים. יש לו 3,000 דונם והוא לא ייצר יין. הייתי אצלו כמה פעמים ולפני חודש נפל עליו הטיל הראשון. הגעתי ותיעדתי את זה, מתוך ידיעה שלא ייקח הרבה זמן והוא יישרף".
ביטון, אומר עתריה, הוא אדם חזק. דתי, מאמין ושש אלי קרב להקים את היקב מחדש. הוא הלך לרב שלו בנהריה כדי לשאוב כוחות ומחכה עד סוף המלחמה כדי להגיש תוכניות בנייה. "את מבינה שהוא הפסיד שלוש שנים? ענבים מתיישנים שלוש־ארבע שנים. הוא עוד לא מבין איפה הוא נמצא".
"אני אוסף את החשבוניות של הציוד החדש שהוא קנה לא מזמן, מקבל הצעות מחיר למה שנשרף מאיטליה. רק חבית יין ריקה אחת עולה 700 יורו והיו לו מאה חביות. לכי תשיגי אותן. לעשות שמאות לציוד ומבנה זה קל, נראה אותך עושה שמאות ליין. תוכיחי שכל בקבוק שווה 300־200 שקל".
"כשהם באים באיחור הם לא רואים בעיניים איך השדה נשרף, או הטנקים דורסים את המטע ולא רק שהם לא עושים את העבודה שלהם, הם נותנים תחושה לא נוחה, כאילו מנסים לקעקע את העבודה שלי. אני אעשה את זה פשוט: בכל היישובים מ־0 עד 4 ק"מ, אלה שהיו צריכים לקבל מסלול ירוק, צריך להילחם על כל שקל. בדרום מנהלת תקומה מאוד עוזרת לחקלאים, בצפון אין אף אחד שמושיט יד. זרעית, מרגליות, שתולה, אביבים, מנרה הכל ריק, הכל פגוע".
"מה שכן, המקדמות שמס רכוש נתנו בדרום הפתיעו לטובה. הם היו מאוד נדיבים בקיבוצים שנפגעו בטבח. יש קיבוצים עם כוכבית אדומה ליד השם שלהם, בארי, נחל עוז, ניר עוז, וזה עושה צביטה כואבת בלב. בצפון אין הרוגים, אין חטופים, שיסבלו בשקט. מאשרים לחקלאים לצאת לעבוד תחת איום של ירי מלבנון ואם יקרה להם משהו, מבטיחים להגיע תוך ארבע שעות".
7 באוקטובר תפס אותו בבית. שבת רגילה של חג. הוא פתח טלוויזיה בשבע ומשהו בבוקר וראה שמשהו קורה בעוטף, ומיד הרים טלפון ללקוחות שלו ברעים ובנירים, אבל אף אחד לא ענה. הם כבר היו עמוק באירוע. בהתחלה לא קישר בין מה שקרה לחקלאים ואפילו נרתע מלנסוע לשם. בשבוע הראשון לא הרים טלפון לאף אחד מהלקוחות שלו, מתוך הבנה שהם נמצאים בתוך מאבק הישרדות, אבל ככל שנקף הזמן הוא הבין שיזדקקו לו.
מאוחר יותר הגיע למשתלות של "בן בן" בנתיב העשרה. 100 דונם חממות. "הוא הראשון כי צה"ל לא נתן להם להיכנס. לנירים יש 250 דונם בננות צמוד לגבול ולעין השלושה 150 דונם, ועד היום אסור להם לגשת לשם. אצל בן בן הכל התייבש כי טנק עלה על מערכות המים. ספרתי עשרות אלפי שתילים שמתו ובמס רכוש אמרו שהם מקבלים את הספירה שלי. אל תשכחי שבעוטף הם עברו לא מעט אירועים צבאיים".
עתריה מטפל בקיבוצים צמודי הגדר בצפון, חלקם לקוחות שלו כבר 20 שנים. לאט־לאט הם התחילו לטלפן ולבקש שיגיע. זה לא קטף כרובית, ההוא לא קטף תפוחים וקיווי, מטעי אבוקדו שנשרפו, נשירים שנדרסו תחת שרשראות הטנקים ואלה שלא נפגעו, לא נגזמו, רוססו והושקו, מה שאומר שהיבול של השנה הבאה גמור.
"אנשים לא מבינים שהעוטף הוא אסם הירקות של המדינה. גידולים חד־עונתיים. בעונה הבאה אפשר לשתול או לזרוע מחדש. את האבוקדו שגדל שם לא צריך לזמור ולגזום. המטעים בצפון הם רב־שנתיים. בראש הנקרה משתלה של עצים התייבשה. את יודעת מה אומרים להם ולחקלאים אחרים שנמצאים תחת אש? תבואו לאסוף ביצים ולעבוד במטע, וכשהם מגיעים ומתוח אומרים להם לחזור בלילה".
"הם מסכנים אותם מפחד שלא יקבלו פיצוי. 4,000 שקל הם מקבלים ללול בחודש והביצים שהם מוכרים זאת תוספת. ארבעה לולים בדובב נהרסו, פינו את העופות ואין פרנסה. עד שיהיו להם עופות חדשים תצא להם הנשמה, כי צריך להזמין עופות, הקבלנים לא נכנסים לשטח, החשמלאים. מי יחדש לו את הלול? המכוניות השרופות של עובדי חברת חשמל, שאיבדו שם חבר שלהם, עדיין נמצאות בשטח. אייל אוזן ז"ל, שהיה לקוח שלי, לא התאפק ונהרג".
"אני מייצג את כל מגדלי האדמוניות בארץ. כל פרח נמכר ב־3 יורו וכל צמח צריך לתת 6־8 פרחים. הם נותנים אולי שניים, כי לא הספיקו לרסס אותם. נזק של 20 מיליון שקל. אחד המגדלים נטש כי הוא לא עמד בזה נפשית. לאורך הגדר יש עדרי בקר. הטנקים קרעו את הגדרות וירו. העדרים נפוצו לכל עבר. אנשים איבדו 120־150 ראש, כשעלות כל אחד מהם 8,000 שקל. הם לא יתאוששו מזה".
"רוב גבינות העיזים באות מהגליל. במקום לחלוב אותן שלוש פעמים ביום, חולבים פעמיים ובגלל רעש הירי והטנקים, הן נכנסו לסטרס והן לא מתעברות, הפסד עצום. אני מתחנן בפניהם לחסל את העדרים והם לא מסוגלים לעשות את זה, כי הם קשורים לחיות. כשאני מזמין מדריך של משרד החקלאות, כדי שייתן הוא את ההנחיה לחסל את העדר, מס רכוש טוענים שהם לא מכירים במדריכים האלה, שהם עובדי מדינה".
"הצעתי להם להקים צוות שמאים חקלאיים בהתנדבות שיסייעו לבנות מסלול לפיצוי מהיר, ולצערי לא נעניתי. אולי צריך שיתנדבו כמה אלופים, כמו בקיבוצים בעוטף בתחילת המלחמה, שיאמצו מושב בצפון ויעזרו לתושבים השבורים להתרומם".
התרעות פיקוד העורף