בשנה שעברה לא ירד שלג בשדה התעופה קנדי בניו יורק, לראשונה זה שנים רבות לא השתרכו טורי מטוסים מוארים בדרכם לנחיתה על מסלולים מכוסים לבן לקראת ראש השנה, ואלפי אנשים לא פסעו בשלג למרגלות עצי האשוח בערב הכריסמס. בישראל הגשם מגיע מאוחר ובמכות עזות. משבר האקלים כבר כאן ובגדול, והוא כאן להישאר. הזיכרון מחורפים קשים, הצפות ושלגים כבדים באירופה, הופך לחוויות של גלי חום בערים נטולות מזגנים המביאים עמם תמותה מואצת בקרב קשישים.
ועידת האקלים בשבוע הבא איננה בסדרי העדיפות של מדינה במלחמה, אבל לצערנו היא לא הייתה גם קודם, למזג האוויר אין גבולות מגודרים ואין להם שפה, הגשם אינו מבחין על מי הוא יורד ורק תופעות אקלימיות יקבעו מתי יירד. שינויי האקלים מחייבים מודעות והכנה, הבנה מעמיקה והם בעדיפות לכולנו.
רבים טוענים כי הקרב אבוד, האקלים אינו בעיה שלנו והאו"ם תמיד היה נגדנו, ארגוני הנשים עוצמים את עיניהם ואמירות ראשי מדינות, במקרה הגרוע, מובילות לזימון שגריריהן לשיחת הבהרה. אבל הנזק הוא שלנו ועל כן ההשפעה של בעיות גלובליות לא יכולה להיפטר במשפטים שכאלה.
מדינה טכנולוגית ואקדמית כמו ישראל יכולה וצריכה לחשב מסלול מחדש בהתמודדות עם גופים בינלאומיים המתמודדים ומטפלים באתגרים גלובליים כבדי משקל. לכן אקלים הוא מילה שחייבת להופיע בתקשורת ובציבוריות הישראלית גם בשעה קשה, יש מקום לזה אפילו לצד לחימה בלתי מתפשרת, כי ממש כמו במלחמה, גם יחס חד־צדדי מצד גופים בינלאומיים מחייב הקמה של כוח משימה שימצא פתרון – למען עתידנו.
מדינת ישראל היא חלק ממשפחת העמים, הצורך שלנו להתמודד עם הנתון הזה חיוני עד כדי כך שאין לנו אפשרות לקבל כמובן מאליו יחס כזה מצד ארגוני הנשים, מצד המועצה לזכויות אדם באו״ם ובוודאי לא מצד הצלב האדום, שנמצא כאן כבדרך קבע. האקלים איננו רק פליטת גזי חממה או עליית הטמפרטורה, הוא גם אווירה בינלאומית ומזג אוויר אזורי שאנחנו חייבים לשים אליו לב ולשאוף להוביל אג'נדות שקשורות בו.
בחג המולד הקרוב הסיכוי לשלג בשדה התעופה קנדי בניו יורק אינו גבוה, החג הנוצרי אולי יעבור בשלום, אבל ועידת האקלים תתקיים והסיכוי שתעלה על סדר היום הציבורי בישראל הוא נמוך, אז אומנם גם הוועידה הזאת תעבור בשלום, אני מניח, אבל האתגרים שיעלו בה לא הולכים לשום מקום וישפיעו על כולנו בעתיד הקרוב.בבב
התרעות פיקוד העורף