מיקי גורדוס, שהלך היום (שלישי) לעולמו בגיל 73, היה הקול המיתולוגי של רשת ב', שליווה תחת תוארו "קשבנו" אירועים מרחבי העולם וחשף אותם לציבור הישראלי. בחודש פברואר 2016 העניק גורדוס את הראיון האחרון בחייו ל"מעריב".

מיקי גורדוס, קשבנו האלמותי, עוקב מהחמ"ל הפרטי שלו בלב תל אביב אחר מעלליו של אדוארד סנודן, מדליף־העל הבינלאומי, ואינו יודע את נפשו. "עם הלהיטות שלו לחשוף מידע מודיעיני מסווג, הוא מהווה לדעתי סכנה לשלום העולם", מגיב גורדוס על פרשת הריגול אחר המל"טים הישראליים, ההדלפה התורנית מבית מדרשו המפוקפק של סנודן. "אין לי מושג איך לא אכפת לו מכל הנזקים שהוא גורם. אני מעדיף לא לפרט כאן מה הייתי עושה לו אם הייתי תופס אותו".

די בתגובתו זו של גורדוס, לדעת רבים הסקופיסט הגדול בתולדות התקשורת הישראלית, כדי ללמד על דרכו במשך למעלה מיובל שנות קשבות. סקופים? כן והמון, כולל רבים שעוררו הד בינלאומי, אבל לא בכל מחיר ותמיד תוך כדי שמירה על כללי הפייר פליי.

את זאת זוכרים היטב פרנסי התקשורת כאן, וגם גורדוס, האיש והמותג. עדות לכך קיבל באחרונה. מיד לאחר שהופל המטוס הרוסי בשמי חצי האי סיני, צלצל אצלו הטלפון. כמה שהוא מכיר את הצלצולים האלה ואת העיתוי שלהם. על הקו היה מפיק מאחד מערוצי החדשות הנצפים במדינה, שהציע שת"פ דחוף ומפתה. אבל גורדוס, שבעבר אולי היה עט על המציאה וכיום נהנה ממנוחת הלוחם שלו, אפילו לא מצמץ. "תשכחו ממני", הגיב. "אני כבר לא עובד".

באמת כבר אינך עובד?

"כל החיים פחדתי מהיום שבו אפסיק לעבוד. חשבתי שבטח אהיה אומלל. ואז הגיע אותו יום ושום דבר נורא לא קרה. מתברר שיש חיים אחרי. גיליתי שאני מסוגל להיות מאושר בלי מה שהורגלתי אליו במשך כל כך הרבה שנים. אפילו הוצעו לי משרות חדשות, אבל הן בכלל לא עניינו אותי, כי נמאס לי מהעבודה. לאחר כל ההישגים שהיו לי, לא נראה שאני זקוק ליותר".

צעקות המחבלים

גורדוס משמיע בגיל 71 את הצהרת העצמאות שלו בחמ"ל הדחוס שלו, בדירתו מאז ומתמיד, במרחק פסיעות מהיכל התרבות התל אביבי, כשהוא מתמרן בלי קושי בסבך ציוד של שידור, שנראה ככזה שידע ימים טובים יותר.

הוא הציל במו קשבותו את חייו של נשיא קפריסין הארכיבישוף מקאריוס, גם את חייהם של טייסים ישראלים במלחמת יום כיפור, וקלט בשידור חי את חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה עם נוסעיו הישראלים. וכמובן עדיין מקשיב לשידורים מכל העולם, כי כנראה אינו יכול בלעדיהם, אבל כעת זה בגדר תחביב בלבד. ומה שנשאר לו מחטיפות העבר הוא זיכרונות ו"עד היום מהדהדים לי הצעקות והאיומים של החוטפים לאנטבה".




"יש פרס אחד שלא אתנגד לקבל". גורדוס בימים הגדולים. צילום רפרודוקציה: מירי צחי"יש פרס אחד שלא אתנגד לקבל". גורדוס בימים הגדולים. צילום רפרודוקציה: מירי צחי

למעשה, התקשורת אצלו בדם. מיכאל גורדוס הוא עיתונאי בן עיתונאי. אביו המנוח, נתן גורדוס, שמילדות היה נכה מרותק לכיסא גלגלים, היה עיתונאי נודע באירופה עד שבתחילת מלחמת העולם השנייה הוברח ארצה מפולין עם רעייתו, אירנה, על ידי עיתונאי בריטי. כאן ניהל שנים את סניף סוכנות הידיעות הצרפתית.

"לאבא שלי היה חוש ריח מקצועי, שכנראה ירשתי אותו ממנו", מעיד בנו. "את מלחמת העולם השנייה הוא סיקר מכאן בהאזנה. לא כולם האמינו לו. כשכתב שבקרוב יפלשו הגרמנים לרוסיה, עזריאל קרליבך כתב עליו בתור ‘הגנרל האדום משדרות ח"ן'. כעבור זמן לא רב התברר שאבא שלי צדק לא רק בגדול אלא בענק, אף על פי שהיו כאן שחשבו שהוא השתגע כשכתב מה שכתב. אני לא יודע אם למי שלעג לו ב'ידיעות אחרונות' היו מספיק כובעים כדי לאכול אותם".

כעבור שנים בנו הזאטוט היה מגיע בבקרים לחנות העיתונים השכונתית כדי להשיג את הגיליון הטרי של "חדשות הספורט", ואגב כך היה לו שיג ושיח עם שכנו, מנהיג האופוזיציה, שהיה בא לשם כדי להצטייד בחבילת העיתונות היומית. אכן, מנחם בגין הכיר את הנער כבנו של חבר האצ"ל גורדוס, אפרים בכינויו המחתרתי, שבארון הבגדים שלו היו חבריו למחתרת מטמינים את הכסף, שלל הפשיטות שלהם על הבנקים.

"כשבארץ בקושי ידעו מה זה טלפון, היו לנו בבית טלפרינטרים שהביאו חדשות מכל העולם, והאנטנות שעל גג הבניין שלנו נראו למרחוק", מספר גורדוס הבן. "כבר אז נדבקתי בחיידק, אם כי ניסיתי להיות ילד רגיל ואפילו שיחקתי בנבחרות גימנסיה הרצליה בכדורגל ובכדוריד. מי בכלל חלם להיות קשבנו. דווקא שאפתי להיות דיפלומט, אולי בהשראת הדיפלומטים הרבים שביקרו אצלנו בבית, ייתכן גם מתוך אשליה שכך אוכל לראות עולם. בפועל מה שראיתי אז היו המון קבלות פנים וקוקטיילים, ואל תשאל אותי כמה אני שונא את זה היום".

באווירה הזאת עשה גורדוס, בן יחיד להוריו, את עבודתו העיתונאית הראשונה בעת היותו תלמיד תיכון. "יום אחד בקעו צעקות לא נורמליות מאחד המכשירים אצלנו", הוא נזכר. "לאחר מעשה התברר שהיה לי עסק עם אונייה יוונית, ‘אלכסיס' היה שמה. היא עמדה לטבוע ליד נמל יפו, והמלחים התחילו לצעוק מתוך פאניקה. לאחר שיצא לי לקלוט את הצעקות ממכשירי הקשר שלהם, נולדה לי הכתבה הראשונה באחד העיתונים".

כך קלט גם בטרם שהתגייס את רדיו מוסקבה משדר בהתרגשות על טיסתו ההיסטורית לחלל של הקוסמונאוט יורי גגארין, האדם הראשון שחג סביב כדור הארץ. גורדוס הצעיר העביר את המידע על כך לפני שהתקשורת בארץ קלטה אותו. זה לא היה ממש סקופ מרעיש, אבל השגריר הסובייטי דאז כה התרגש 

מהמחווה של הנער התל אביבי כלפי אמא רוסיה והעניק לו כשי דגם של ה"ספוטניק".

את סקופ הבכורה שלו קלט בתקופת השירות הצבאי. הוא עלה על תחנת רדיו מברזיל והקליט את השידור משם. שמח וטוב לב ניגש אל שכנו, השגריר מארץ הסמבה, בתקווה להסתייע בו בתרגום. "זאת הפעם הראשונה שאני מתרגם למענך שידור וגם הפעם האחרונה", אמר לו הדיפלומט. "מהשידור שהבאת עולה כי אירעה מהפכה בארצי ולשלטון עלה נשיא שאני ממתנגדיו".

גורדוס קיבל את התואר "קשבנו" מאיש קול ישראל הוותיק נקדימון רוגל. "התאהבתי בתואר הזה", הוא מודה. "כתבים יש רבים, אבל כ'קשבנו' אני אחד ויחיד".

הוא התכוון להתמיד בסוכנות הידיעות של אביו. מלחמת ששת הימים, שבה שימש קצין ליווי לכתבים זרים, קטעה את לימודי מדע המדינה והמזרחנות שלו באוניברסיטה העברית, והוא החל בעבודתו ברשות השידור, ברדיו ובטלוויזיה, שנמשכה לא פחות מ–46 שנה.

הספציאליטה שלו היה מאז ומתמיד ציתות לתשדורות של מטוסים זרים, דבר שבו הוא מתמיד עד עצם היום, אם כי כעת להנאתו בלבד. כך חשף את דבר הרכבת האווירית מברית המועצות למצרים כשקלט שיחה בין טייסי מטוסי אנטונוב סובייטיים בדרכם לקהיר, עמוסים בטילי סאם. זה היה גילוי מרעיש שהביא לביתו של כתבנו צוות טלוויזיה אמריקאי, שהכין עליו כתבה ששודרה מחוף אל חוף.

אחר כך, בערב סתווי אחד בשנת 1970, נדהם לקלוט שידורים על מותו של שליט מצרים נאצר. גורדוס מיהר להסתער על מכשירי הטלפון שבביתו ומסר את הידיעה בו–זמנית לקול ישראל ולטלוויזיה הישראלית. ברדיו, משום מה, לא האמינו לכך, ובדרבי הפרטי ברשות השידור ניצחה הטלוויזיה כששידרה את הסקופ.

יום אחד קלט את שידורי המצוקה של נאמני מקאריוס, נשיא קפריסין, בעת ניסיון ההפיכה נגדו. בעקבות הדיווח של גורדוס, כוחות בריטיים חשו לחלץ אותו, לאחר שרדיו ניקוסיה כבר קרא להם להיכנע.

כשהתחוללה הפיכה בניגריה, הודיעו בחדשות ה–BBC כי אין מצליחים לקלוט את רדיו לאגוס. גורדוס דווקא קלט, דיווח והוסיף סקופ לאוסף האינסופי שלו. במשך שני לילות הוא שמע את התחנונים של טייס מטוס הצלה קנדי, שהפציר לשווא לאפשר לו להצניח מזון לאוכלוסייה מוכת הרעב. דווקא התערבות הקשב הישראלי עזרה.

כשכוח צה"ל פשט על נמל התעופה של ביירות, קלט גורדוס שיחה דרמטית, שבה הודיע קול א' בהתרגשות "הוא עולה באש!", כשמיד אחריו עלה לאוויר קול ב' ובהתרגשות רבה יותר ביקש מתוך בלבול: "איית באש, איית".

וכשנערך ניסיון לחטוף מטוס אל־ על מאמסטרדם לניו יורק ובדרך הונחת בלונדון, היה זה גורדוס ששידר כי ניסיון החטיפה עבר בלא נפגעים ישראלים, בניגוד לסוכנויות הידיעות שכשלו בדיווח הסרק שלהם על נפגעים רבים נושאי דרכונים ישראליים.

כשהתרחשה ברומניה ההפיכה שטאטאה את הרודן צ'אושסקו אל מתחת לשטיח של ההיסטוריה, הגיעו אל מוצב גורדוס אנשי השגרירות הרומנית בתל אביב, שהיו מנותקי קשר עם יקיריהם במולדת. הם הצטופפו שם וצפו בחרדה בדרמה שהתרחשה בבוקרשט. כשעלו על המרקע חדרי המתים ובני המשפחות שהגיעו לשם כדי לזהות את יקיריהם, פרצו האורחים הרומנים בבכי. גורדוס, שהזעיק את רעייתו, בלהה, כדי לנסות להרגיע אותם, נסחף יחד איתה בבכי.

גורדוס מודה שפה ושם השתרבבו גם פשלות. כך מעד שלא מדעת כאשר נחטף מטוס לופטהנזה גרמני למוגדישו שבסומליה. בטעות לא קלטו מעסיקיו בקול ישראל את בקשתו שלא לשדר את המידע לפני פריצת המשחררים למטוס והקדימו בשוגג את המבצע בחמש שעות.

הוכרזת בגרמניה כפרסונה נון גרטה?
"מה פתאום. הגרמנים ידעו שלא הייתי אשם. נציגים שלהם באו אלי וביקשו שאשתף איתם פעולה אם יהיו חטיפות נוספות. אפילו קברניט מטוס הקומנדו שלהם בא לבקר אותי. מכיוון שנודע להם מה התחביב שהיה לי, הוא הביא איתו דגמי מטוסים. אחד מהם היה כזה גדול, שלא ניתן היה להכניס אותו לחדר שלי".

קודם כל ישראלי

גורדוס, שמגיע בשיטוטיו הווירטואליים עד קצווי תבל, מכתיר את הטלוויזיה הצפון קוריאנית כ"איומה מכולן". "הם סטליניסטים שם, מראים כל הזמן את תמונת השליט", הוא מלין. "שרים לו בלי סוף שירי הלל על רקע נופים יפהפיים ופרצופים של אנשים מחייכים, בעוד כידוע לא חסרים שם כאלה שמתים ברעב".

מבחינתו, כל השידורים שקלט מרחבי הגלובוס מתגמדים נוכח אלה שנוגעים למדינת ישראל. "אני קשבנו עם דם על הידיים", כך הוא מעיד על עצמו בהומור. "כשמאיימים לפגוע בביטחון המדינה שלנו, אין אצלי פשרות. כך היה בשנות ה–70, כשבעזרתי הצליחו כוחותינו ליירט שני מסוקים סוריים עמוסים באנשי קומנדו שיצאו לפגוע בלוחמי הפלנגות הנוצריות בלבנון".

לדבריו, לא תמיד האמינו לו. "אני הודעתי ראשון על פלישת צבא עיראק לכווית", הוא מספר. "ראש אמ"ן דאז, אמנון ליפקין שחק המנוח, אמר שזה שטויות כשכתבים שאלו אותו מה הסיפור הזה של גורדוס. מהר מאוד התברר הדיווח שלי כאמת".

"אני מתייחס לדיווחים מהעולם הערבי די בחשדנות", הוא מוסיף. "אי אפשר להאמין לערבים. כל הדיבורים על הסכם הם מס שפתיים. לדעתי, רק בכוח אפשר ללכת איתם".

הקשבה לשידורי מטוסים, שמזמזמים כרעש רקע לשיחתנו, עלולה להיות משעממת להחריד. מצד שני, לעולם אין לדעת אילו הפתעות היא צופנת. יום אחד, כשהתראיין לרשת NBC האמריקאית, השמיע שידור שקלט ממטוסו של הנשיא דאז ניקסון. אותה הדגמה אקראית הביאה את גורדוס לכותרות. התברר שמאחורי הקול האלמוני שציווה "לא למסור את הטייפים" עמד לא פחות ולא יותר מאשר ראש הסגל בבית הלבן באותו זמן (ולימים מזכיר המדינה), אלכסנדר הייג. כך השתרבב קשבנו לפרשת ווטרגייט.

קשבנו השתרבב גם לפרשת ווטרגייט. הנשיא לשעבר ניקסון. צילום: רויטרסקשבנו השתרבב גם לפרשת ווטרגייט. הנשיא לשעבר ניקסון. צילום: רויטרס

זה לא הפריע לו לקבל כבוד מהאמריקאים. כך הופיעו כתבות יוקרה עליו ב"טיים" וב"ניוזוויק" וכשביקר בארצות הברית ב–1981, בנסיעתו האחרונה לחו"ל עד כה, נערכה לדבריו סעודת צהריים לכבודו בסטייט דיפרטמנט, כשלצדו רעייתו. "מרוב מבוכה על הכבוד שעשו לי, רציתי שהאדמה תבלע אותי", הוא מעיד. "מצד שני, הרגשתי שם כמי שגבה בכמה סנטימטרים".

גורדוס סבור שגולת הכותרת של הישגיו הייתה במלחמת יום הכיפורים. אז, כשהיו נעדרים רבים, דבר שעורר דאגה לא מעטה, הצליח לקלוט שידורים ממצרים, שבהם נראו שבויים ישראלים, כולל טייסי חיל האוויר. בכך שנחשפו, ניצלו חייהם, הוא משוכנע, ומספר כיצד מצה"ל באו להקליט אצלו את השידורים שהגיעו מעבר לקווי האויב ו"תוך כדי המלחמה ערכו לי טקס הוקרה במתקן צה"לי".

"במלחמת יום כיפור גם נפל החבר הכי קרוב שלי, ליבי דולר, שהיה לי כאח", מוסיף גורדוס. "רעד לי הפופיק כשהודיעו שליבי, שהיה טייס מופלא, נעדר לאחר תקיפה בתעלה. גדלנו מילדות יחד. אביו, בוב, הזכור לי כגר–צדק, היה הנהג של אבא שלי וגם מי שטיפל בו. ‘אני נהג וליבי יהיה טייס', הוא היה אומר. דבריו התגשמו. כשליבי נפל, אני די נשברתי מזה. החלטתי שכאשר ייוולד לי בן, אקרא לו על שמו. אבל כשנולדה בתי השלישית, הבנתי שאסור לחכות יותר וקראתי לה ליבי".

גם ספורט

גורדוס אב לשלוש בנות. קרן מנהלת חברה לציוד מחשבים, טלי עובדת סוציאלית, וליבי השתחררה לא מזמן משירותה הצבאי. "לצערי הרב, היא רוצה לנסוע לכמה זמן לברלין עם החבר שלה", הוא מספר. "אף פעם לא אהבתי את גרמניה. נסעתי לשם פעם אחת וזה הספיק לי".

מכל אלה שעלו אליו לרגל כדי לצפות בשידורי טלוויזיה, שמורה בלבו פינה חמה במיוחד לחבר אריק איינשטיין. "אריק היה משוגע על שידורי ספורט", הוא מספר. "יותר מאוחר מוני מושונוב היה מצטרף אליו. כשאריק היה מגיע, זה היה תמיד מתחיל בחיבוק ובבדיחה. בתור קצר רואי הוא נמשך לטלוויזיה הגדולה אצלי. הראייה תמיד הטרידה אותו. ‘יש לך חבר עיוור', הודיע לי פעם בטלפון וסיפר שבזה הרגע יצא מפרופ' בן סירה שהודיע לו כי 90% מעצב הראייה שלו מתו.

"כמי שהיה אלוף בקפיצה לגובה בנעוריו, הוא היה דלוק על שידורי אתלטיקה. אריק ידע בעל פה תוצאות, גם של משחקי כדורגל וכדורסל, כפי שאיש לא ידע. הוא היה אדם יקר, שעד היום אני בוכה כשאני מדבר עליו. אף פעם לא שמעתי ממנו השמצה על מישהו. מאוד אהבתי אותו. אבל כשמת פתאום ובאו אלי כדי שאדבר עליו, ביקשתי שיניחו לי להתבודד עם הצער. מה שהיה בינינו היה אישי".

היית בלוויה שלו?
"לא, אני לא הולך ללוויות".

גורדוס מגדיר את עצמו בהומור כ"אסיר ציון". זאת, לאחר שהוא, פעם "נוסע מתמיד" לא קטן, חדל מלטוס לחו"ל ב–1981. "עם האלרגיה שיש לי, עדיף שאשאר על הקרקע ובארץ", הוא מעיר. "האלרגיה הזאת עלולה לגמור אותי בצ'יק".

הגם שהוא טוען כי כיום הוא בריא לחלוטין, כבר בשנת 2000 כמעט עמד להיפרד מהעולם. "פעם האלרגיה גרמה לי לכזה דום נשימה, שמד"א הגיעו אלי ופה, במסדרון, נתנו לי מכות חשמל על הלב. ברגע האחרון הצילו אותי".

"בתור קצר רואי, הוא נמשך לטלוויזיה הגדולה אצלי". אריק איינשטיין. צילום: יח"צ"בתור קצר רואי, הוא נמשך לטלוויזיה הגדולה אצלי". אריק איינשטיין. צילום: יח"צ

כיצד ניתן להחזיר אותך לקשבות?
"אין מצב. הלכה לי המוטיבציה, מה גם שלאחר כל התהילה שהבאתי לרשות השידור לא ידעו שם להיפרד ממני בצורה נאותה. כיום טוב לי איך שאני. רואה המון טלוויזיה, הולך בחוץ ברגל ובעיקר נהנה לישון הרבה".

ככל ששמו היה למותג לאומי, גורדוס העדיף תמיד לא להיות בעין הציבור. שנים העביר ידיעות לטלוויזיה בלי שפרצופו ייראה ברבים, "אבל במלחמות, כשהטלוויזיה הכניסה אלי מצלמות, לא יכולתי למנוע את זה". לטענתו, מתוך צניעות דחה אפשרויות לזכות בפרס סוקולוב היוקרתי, אבל "יש פרס אחד שלא אתנגד לקבל".

איזה?

"כשאריק איינשטיין היה מתקשר אלי, הוא, שבעצמו התנגד לקבל פרסים, היה פותח ב'שלום פרס ישראל'. אז היינו צוחקים. כיום נראה לי שאני ראוי לפרס הזה".