סיפור חייה של אולה סרגצ'וב, סמנכ"לית האסטרטגיה של חברת הסייבר הישראלית גארדיקור (Guardicore), מתפרש על גבי כמה יבשות. סרגצ'וב, שנבחרה לאחת הנשים המובילות בעולם בתחום הסייבר העולמי בשנת 2020 על ידי המגזין הבינלאומי The Software Report, חורגת מסטריאוטיפ האישה החרדית. "נולדתי ברוסיה לשני הורים מהנדסים וכילדה ניגנתי בפסנתר", היא מספרת. "אין ספק שהנגינה השתלבה מעולה עם ההקלדה, כך שכבר הייתי רגילה לזה".

סרגצ'וב מתחילה בסיפור ילדותה וסיפור החיים ברוסיה ומגיעה די מהר לסוגיות של קריירה ופרנסה. "אני חוזרת בתשובה, אז אני מניחה שזה פתח לי נקודת מבט אחרת על החיים, כשהתחברתי לחב"ד ולתנועה החסידית שם", היא מסבירה. "תמיד ידעתי שאני אוהבת את הבית האורתודוקסי שאני מנהלת כיום בהתאם לדת היהודית, אבל ידעתי גם שאני ובעלי נצא תמיד להביא פרנסה ונפתח קריירות. אני חושבת שהיחס לנושא השתנה כיום בחברה החרדית, ויותר אנשים, ונשים, מסתכלים על עבודה לא רק מההיבט של פרנסה, אלא גם מבחינת הקידום שלהם בנושאים מאתגרים, ונשים בוחרות במקצועות שונים ולא רק בהוראה, אלא גם במקצועות הטכנולוגיים".

ספרי על הבחירה במקצוע.
"לי באופן אישי היה קל לבחור בתחום הזה כי שני ההורים שלי מהנדסים. כיום, צעירות שמסיימות מסגרות חרדיות בוחרות במקצועות שיאפשרו להן להביא פרנסה, וגם יאתגרו אותן שכלית. אני חושבת שכיום יש פחות מעצורים בחברה החרדית שמונעים מנשים להשתלב בשוק העבודה. יש הרבה יותר מודעות לשילוב חרדים וחרדיות בכוח העבודה, אבל עדיין יש מקרים של מבוכה וחוסר התאמה".

אולה סרגצ'וב בהרצאה (צילום: באדיבות גארדיקור)אולה סרגצ'וב בהרצאה (צילום: באדיבות גארדיקור)

באילו מצבים זה בא לידי ביטוי?
"לפעמים יש את המוכנות לצעד הזה קדימה, אבל לא תמיד יש את הרצון לבצע התאמות מסוימות לעובדים החרדים, כמו מטבח כשר, ישיבה של גבר ואישה בחדר סגור או הזמנה של אוכל כשר לאירועי החברה. אבל למרות כל הדברים הללו, אני נתקלת ביותר קורות חיים מהמגזר החרדי ממה שהייתי נתקלת לפני עשור. יש חברות שבוחרות למשל לעשות יום כיף לעובדים בבריכה מעורבת. אני חושבת שחברת גארדיקור יוצאת דופן כי אנחנו סטארט־אפ קטן יחסית, בסביבות 200 איש, אבל אנחנו מקפידים שהחברה תהיה כמו משפחה ונכלול גם אנשים מתרבויות וממגזרים שונים כשאנחנו פועלים ברחבי העולם. אנחנו מקפידים לא לחסום את עצמנו בפני אף אדם ואף מגזר, כי אנחנו מחפשים אנשים טובים, טאלנטים".

לוחצת ידיים

לאורך הקריירה, סרגצ'וב הפתיעה לא פעם את הקולגות שלה. "את בטח מכירה את השיחות האלה שעושים במטבחון ליד מכונת הקפה", היא מספרת, "אנשים שלא מכירים אותי מסתכלים עליי מופתעים ואומרים 'את חרדית, אבל אנחנו לא מכירים חרדים כאלה. היה לנו ניסיון רע עם חרדים ואת אחרת, את בסדר'".

ואיך את מגיבה?
"אני מנסה להסביר להם שאני לא אחרת מאותם חרדים, ושאני מתנהלת ומתנהגת בתוך הבית ומחוץ לו לפי אותם כללים והלכות. הם תמיד מציגים כל מיני שאלות, כמו למה עושים משהו מסוים, מה לובשים או לא לובשים ומה הדעה הפוליטית שלי. אני אתן כדוגמה את הוויכוח על סוגיית לחיצות הידיים. הרב שאני מתייעצת איתו בענייני הלכה הסביר לי איך לנהוג בנושא ופסק שאם אני נמצאת בסביבה שפחות מבינה ומושיטים לי יד, אז להושיט בחזרה ולשמור על הכבוד של הבריות, שזה כלל שמנחה אותי בחיים. כמו שאני אומרת שלום לשומר בכניסה, אני גם לא אסתיר את היד שלי ממי שיושיט לי יד לברכה".

במקביל לתפקיד הבכיר בגארדיקור, סרגצ'וב מנהלת גם משפחה מרובת ילדים. "בעצם אפשר להגיד שבנוסף לעבודה, יש לי בבית תפקיד בכיר שכולל גם לוגיסטיקה, חינוך וטבחות", היא אומרת. "בעלי אומנם יודע לבשל אבל הוא לא ממש אוהב לעשות את זה, אז בנוסף לחינוך הילדים אני דואגת גם לבישולים. בעלי מעורב בכל סוגיות החיים שלי, כולל קידום מקצועי, כי הוא עצמו מנהל בכיר. הכוונה גם לנושא חינוך הילדים וגם לתחום המקצועי. כמובן שאנחנו מתייעצים על סוגיות חינוכיות, כמו המסגרות החינוכיות ופעילויות אחר הצהריים שאליהן הילדים שלנו ילכו".

היא הראשונה להודות שהבית והעבודה מתערבבים לעתים. "תארי לעצמך, יום שישי בצהריים – ביד אחת אני מבשלת חמין לשבת, במקביל אני מנהלת באוזנייה שיחת ועידה עם הצוות שלי ומנדנדת את העגלה של התינוק באמצעות הרגל שלי", היא מתארת. "בעלי משחק חלק משמעותי מאוד בניהול הבית, ומקפיד לעבוד עם הילדים גם על נושאים טכניים וגם על לימודי קודש. אנחנו מעצבים ביחד את הבית, והוא אפילו קונה לי בגדים ונעליים כי הוא יודע מה הטעם שלי. אני אגלה לך את הסוד – נעזרנו במטפלות ובאנשים נוספים שהיו אצלנו בבית במיוחד כשהילדים היו קטנים. שלושה חודשים אחרי לידת התאומים הייתי כבר על המטוס, אבל לא ויתרתי על הנקה בשום שלב, אז היה די מביך להעביר בשיקוף בשדה התעופה שקיות של חלב אם".

דחיפה עצמית

"אין ספק שבהרבה מקרים נשים, לא רק חרדיות, לא בוחרות בתפקידים ניהוליים בדיוק בגלל הסיבות האלה", היא קובעת. "אם בוחרים משהו צריך לנהוג בהתאם ולתאם ציפיות. לא ייתכן שאישה יוצאת לעבודה ניהולית וגם תהיה 100% בבית עם הילדים, וגם הפוך. השאלה פה היא מה המחיר שהאישה מוכנה לשלם, לצד ההתאמות שהיא צריכה, כמו אוכל מוכן ועזרה בבית ובטיפול בילדים".

את חושבת ששילמת מחיר על הבחירות שלך?
"ברור. לא תמיד הייתי שם כשהילדים שלי צעדו את הצעדים הראשונים, או כשהם אמרו את המילים הראשונות. ולא תמיד המילה הראשונה הייתה אמא, אלא שם המטפלת. אבל אני כן מקפידה להגיע למקומות החשובים, כמו למשל כשהם יוצאים לבית הספר. הכלל שלי הוא שלא משנה מה, אני תמיד נמצאת איתם בבקרים, מכינה להם ארוחת עשר, מדברת איתם, מחבקת ומנשקת כשיוצאים לדרך. אני משתדלת להיות בבית גם כשהם חוזרים, אבל זה לא תמיד מתאפשר".

איך את חושבת שאפשר לשלב יותר נשים בתפקידים מהסוג הזה?
"אם חברות רוצות לאפשר לנשים להשתלב בתפקידים שונים, אז אין ספק שחייבים להפגין גמישות מסוימת בשעות. אני מודה שלא אכפת לי באילו שעות עובדים בפועל חברי הצוות שלי, כל עוד אנחנו מצליחים לתאם את הזמנים שלנו ולעבוד ביחד. זה בסדר אם הגבר או האישה יוצאים במהלך היום לסידורים, או לאסוף את הילדים מהמסגרות למשל. הקורונה סייעה לעולם להבין שאפשר לעבוד מהבית, דבר שאני עושה כבר 15 שנה לפחות. אבל אם נחזור לאיך באמת לאפשר ליותר נשים להשתלב, ובמיוחד לחרדיות, שיש להן ברוך השם מספיק דברים לעשות בבית – גמישות היא הפתרון, לצד ההבנה שהעובדה שאישה צריכה להקדיש יותר זמן לתפקוד כאמא בבית לא פוגעת ביכולתה לעשות את המטלות בעבודה ולהצטיין בה".

אם היית מדברת עכשיו עם אולה בת ה־18, היא הייתה מאמינה שתגיעי לכל מה שעשית?
"לא. עליתי לישראל בשנות ה־90 ואז היו פחות פתוחים פה לשילוב של נשים בתחום, ובטח שלנושא העבודה מרחוק. בעלי עודד אותי מאוד לאורך השנים ואמר שאני חייבת לפחות לנסות למרות שלא היה לי רקע טכני, ולמעשה למדתי לימודי ליבה רק עד כיתה ו'. ההתחלה שלי לא הייתה שונה בהרבה משל שאר הבנות בחינוך החרדי, וכשהגעתי לאוניברסיטה למדתי כלכלה ומנהל עסקים. כשבעלי ראה שאני אוהבת וטובה בתחום התכנות, הוא אמר לי 'למה שלא תנסי ללמוד מחשבים'. לא פחדתי, שיניתי כיוון והצלחתי. בחיים לא הייתי מאמינה שאגיע לתפקידים בכירים בחברות בינלאומיות".

תקרת הזכוכית קיימת לדעתך?
"אני מאמינה שאסור לנו כנשים להציב אותה בעצמנו לעצמנו, כי מספיק היא קיימת בחברה הכללית. דיברתי עם כמה נשים פעילות בתחום, שניהלו בעבר צוותים טכניים שהיו בהם גם גברים וגם נשים. הן סיפרו לי שהן תמיד דוחפות את הנשים בצוותים שלהן להתקדם ולקחת אתגרים שונים. ההתנגדות לפעמים מגיעה מצד אותן נשים, שחושבות שזה לא נכון בשבילן בגלל סוגיית השילוב בין הבית והעבודה, וגם הפחד שהן לא מספיק טובות לתפקיד, שלא מגיע להן, ושאוטוטו יגלו שהן לא יודעות הרבה בנושא. זה מוזר שנשים חושבות שלא מגיע להן. אפילו כשהגעתי לתפקידים כאלה לא חשבתי שיש תקרת זכוכית, אבל היו מצבים שהגעתי לשלב הסופי ביחד עם גבר בעל נתונים זהים לשלי והוא נבחר לתפקיד. היו מצבים שלא דחפתי את עצמי עד הסוף מספיק ואני מצטערת על זה היום, כי אם אני לא אדחף את עצמי – אז מי יעשה את זה?".

לאורך השנים, סרגצ'וב ובעלה סייעו לילדים חרדים שנפלטו מהמסגרות השונות. "באחד המקרים סיפרתי לצעירה חרדית שלא למדה לימודי ליבה, ושאותה אנחנו מגדירים כבת משפחה, שאני עובדת בתחום המחשבים. היא לא האמינה שתצליח, אז סיפרתי לה שאני לא למדתי מתמטיקה והצלחתי", שיתפה, "עודדתי אותה והיא הצליחה להתקבל בסופו של דבר לאחת המכללות המובילות בארצות הברית. היא סיימה תואר בהצטיינות ועובדת כיום באחד הבנקים הגדולים בארצות הברית. במקרה הזה, הראיתי לה לא רק איפה המים, אלא גם איך לשתות. הייתי דמות משמעותית בחיים שלה, וזה עזר לה לבחור מקצוע משמעותי. היא מצליחה לממש את עצמה כיום".