הדיגיטל הוא המלך, כך אני מהרהר לעצמי כשאני חושב על הנוף התקשורתי בו אני מצוי כבר יותר מ-25 שנים, ואם הייתי זקוק להוכחה שאכן כך הוא המצב, באה הקורונה וחידדה עד מאוד את חשיבות השימוש בפלטפורמות הדיגיטליות, לא רק כדי להוליך מסר שיווקי, פרסומי, פוליטי או תכני אלא גם ברמת התפקוד. כך למשל תלמיד שיידע להשתמש בכלים דיגיטליים כדי לרכוש ידע, יוכל ללמוד ולהתפתח בתקופה שבה המסגרת הלימודית הופכת לקפסולה פיזית משולבת בערוצי למידה דיגיטליים. גם בקצה השני של קשת הגילים: סבים וסבתות, גמלאים שיידעו איך לתפעל פלטפורמות דיגיטליות (לא רק ברמת האוריינות הטכנולוגית הדרושה להפעלתם, אלא גם בהפנמת כללי השיח בערוצים האלה), יהיו קרובים יותר למשפחתם וחבריהם, בימים שבהם אנו מצווים על ריחוק חברתי.

ד''ר מיכל שפירא (צילום: צילום עצמי)ד''ר מיכל שפירא (צילום: צילום עצמי)

אז מה יהיה עלי, אני תוהה, כמי שמכיר היטב את עולמות התוכן, אבל שולט מעט פחות באדפטציה הדיגיטלית.
באופן מפתיע, מי שמרגיעה אותי היא דווקא ד"ר מיכל שפירא, ראש החוג לפרסום ותקשורת שיווקית בקריה האקדמית אונו, שעמה אני משוחח על לימודי התואר השני בתקשורת, שמאפשר התמחות באסטרטגיה דיגיטלית ובתקשורת שיווקית: "גם אם תהיה לך הכרות מצוינת עם הפלטפורמה, זה לא במקום היכולת לגעת בקהל שלך, לענות על צורך, לספק את הדרישה שלו. מה שכן, ההבנה בתחום היא חיונית, כי הערוצים הדיגיטליים מאפשרים לא רק להגיע עם המסר של המותג לצרכנים, אלא גם ללמוד על הלקוחות תוך כדי התהליך, להכיר אותם ועל ידי כך לשכלל את המסר".

תכנית הלימודים, שבראשי הפרקים שלה משתפת אותי עתה ד"ר שפירא (מי שעשתה שנים רבות לא רק באקדמיה, אלא גם בפרקטיקה של עולמות השיווק והפרסום וכן בעולמות הרגולציה), אינה רק מרתקת, אלא קודם כל שימושית להפליא: היא מיועדת למנהלים שרוצים להטמיע דיגיטציה בארגונים שלהם, הן כלפי הלקוחות והן בתחום תהליכי העבודה הפנים-ארגוניים, היא מיועדת לעובדים שרוצים להתקדם בתוך אותם ארגונים ומבינים שמדובר בכלי שהם חייבים בארגז הכלים שלהם והיא מיועדת לאנשים, ובכן, כמוני – מי שעוסקים בתחומי התקשורת, הפרסום, השיווק, הייעוץ התקשורתי, יחסי הציבור, ניהול משברים וכיו"ב,

שמבינים שתם העידן בו ניתן היה להסתפק בהכרות טובה עם הבראנז'ה: מי שלא יודע להכיר את קהלו דרך ערוצי התקשורת החדשים ומי שלא יודע להתאים את מסריו לכללים שמכתיבות הפלטפורמות האלה ולבנות לעצמו ערך מוסף בדיגיטל, יתקשה להוליך את הארגון שלו לעידן החדש, קל וחומר - לא יוכל להיות בעל ערך כנותן שירותים בתחום. 


גם הלימודים עצמם, כך נראה, מותאמים לשני מסלולים. למרות שהחלוקה ביניהם כוללת גם אזור משותף רחב, הרי שאחד מהם, זה שבו מתמחים באסטרטגיה וטרנספורמציה דיגיטלית, נראה כעונה יותר על צרכים ארגוניים, בעוד שההתמחות השנייה היא יותר "סטורי טלינג" בעידן הדיגיטל. הכוונה היא כמובן לא לאומנות הסיפור הקלאסית, אלא לתרגום שלה לניהול קמפיין בדיגיטל, למשל.


לא רק התוכן, כמובן, אלא גם המסגרת הותאמה לצרכים וליכולות של קהל היעד. התכנית לתואר השני בנויה מארבעה טרמיסטרים, כל אחד בן תשעה מפגשים (וכמובן עבודות ומטלות אקדמיות), שמתקיימים בימי רביעי בשעות אחר הצהרים ובימי שישי. במילים אחרות: מיועדת גם ואולי בעיקר לאנשים עובדים, אפילו בכירים, שזמן הוא המשאב העיקרי שחסר להם.

פתחנו עם השינויים שכופה עלינו העידן הזה, ועמם גם נסיים: כי אם יש הזדמנות אמיתית בימי הקורונה, שיימשכו ככל הנראה לפחות עד לקיץ הבא, הרי היא בזירוז תהליכים אישיים, מקצועיים וארגוניים, שמתגלים כקריטיים בימים שבהם שילוב בין עסקים, טכנולוגיה, שיווק ותקשורת, הופך חיוני לניהול ולפיתוח עסקי. וזה כמובן, לא רק חיוני אלא גם מרתק, כמו שמסכמת ד"ר שפירא: "בבית הספר למדעי המחשב מכשירים את הסטודנטים להבין מה קורה בתוך הקופסא השחורה ולכתוב תוכנות ואלגוריתמים. אנחנו מלמדים את הסטודנטים שלנו מה לדרוש מהם כך שיעניקו לנו כלים לנהל, לשווק ולהצליח".