"הברנז'ה שלי הייתה עדינה הפרה. לא היו לי קשרים ולא כלום", אומר ליאור כץ, בן 54, מנהל מטריקס בדיקות ואוטומציה, בעברו קאובוי מקיבוץ גשור בדרום רמת הגולן, שפיקד על עדר של 800 ראש בקר.
לפני שש שנים כץ עזב את המרכז ועבר לגור במטולה. "היום אני עובד היברידי, מגיע למשרדים בהרצליה פעם־פעמיים בשבוע. כיום עם המודל ההיברידי אפשר לגור בכל מקום", הוא מציין.
"רוב חברות ההייטק וגם הלקוחות הגדולים שלהן נמצאים במרכז הארץ, לכן גם רוב המשרות בתחום נמצאות במרכז. בפריפריה יש פחות מקומות שמציעים עבודה, אף שזה אפשרי", מספרת לירון ברימר, בת 55, ארכיטקטית פתרונות בצוות CTO של חברת הטכנולוגיה מטריקס, המתגוררת בקיבוץ איילת השחר, השייך למועצה אזורית הגליל העליון.
בני המגזר הערבי שרוצים להשתלב בהייטק צריכים לעתים לעבור משוכה נוספת. "האתגר עבור בני המגזר שגרים לא רק בפריפריה, אלא גם במרכז, הוא להצליח למצוא את המקום הראשון שיעסיק אותם", אומר נאזם עווידה, בן 49 מטייבה, דירקטור לניהול מוצר בחברת אקווה סקיוריטי, המפתחת פתרונות אבטחת מידע לסביבות הענן.
הוא גדל בטייבה וגר בה גם היום. "ברגע שיש דריסת רגל, הדברים כבר מתחילים לזרום, והמעבר מחברה לחברה נהיה קל יותר", הוא מדגיש. "יש סטיגמות על הפריפריה, על המגזר, אבל ברגע שבן אדם מייצר קשרים, אז מתחילים להתגלגל, וחבר מביא חבר. ככה גם קרה לי. רוב ההתגלגלויות שלי בתחום היו כאלה. לחברות שמעסיקות ערבים כבר קל יותר להעסיק יותר ערבים ואף קל יותר להתקבל, כי זאת גם האג'נדה של הייטק - חבר מביא חבר. ככה נעשים רוב הגיוסים בהייטק", הוא מוסיף.
עווידה מסביר: "עכשיו, אחרי הקורונה, אנשים מהפריפריה שהתקשו להגיע למרכז - המרכז הגיע אליהם. התקופה הזאת טובה מאוד לעובדים, כי יש מחסור וקל יותר לקלוט אותם. אבל בתקופות שאין מחסור יהיו חברות שיעדיפו לקלוט עובדים מהמרכז או כאלה שהם בוגרי יחידות טכנולוגיות בצבא, שמבחינתן הם כבר '50% התקבלו'. אני מנסה לסייע לחבר'ה מהמגזר למצוא עבודה. אני מדריך אותם, מייעץ להם, מנסה לעזור להם דרך חברים שעובדים גם בחברות אחרות ומעביר קורות חיים כדי שיתחילו להתגלגל".
גם שירה זלצר, בת 38, פסיכולוגית, מייסדת־שותפה, מנהלת שיווק ותרבות ארגונית של חברת פיתוח התוכנה קמביום שבירוחם, החליטה לסייע לחבר'ה מהפריפריה שרוצים לעסוק בהייטק. "המוטו שלנו הוא בלי פקקים, בלי מעליות ובלי חניונים. תראו כמה זמן זה חוסך", היא אומרת.
זלצר, דתייה, אם לשישה ילדים, נולדה באלון שבות וגדלה במושב כפר פינס. ממניעים אידיאולוגיים עברה בשנת 2003 לירוחם, ובשנת 2010 פתחה את החברה עם בעלה דוד זלצר, המשמש כמנכ"ל. "עברנו להתגורר בירוחם, בין היתר, כדי לספק מקומות פרנסה לחבר'ה מהדרום שמשוועים להשתלב בתעשיית ההייטק", היא מספרת. "אנחנו חברת פרויקטים שמקימה צוותי פיתוח ייעודיים לחברות שנמצאות במרכז הארץ ולא תמיד מוצאות עובדים. כיום מועסקים בחברה כ־80 עובדים. רוב משרות ההייטק נמצאות באזור במרכז. בלינקדאין, למשל, רואים פערים אדירים בהזדמנות התעסוקתית שיש בפריפריה - צפון ודרום - לעומת המרכז. אבל אם משווים את המצב לזה שהיה לפני עשור, אז מה שקורה כיום הוא ברמת מהפכה. לדוגמה, לפני עשור לא היה קיים פארק ההייטק בבאר שבע. אנחנו בירוחם, דרומית לבאר שבע, ואומנם אליה ההייטק עוד לא הדרים, אבל אנחנו שם".
עוד הוסיפה באותו נושא ש"ראינו שהנגב מייצר כל שנה מאות בוגרים בתחום ההייטק מאוניברסיטת בן־גוריון, מהמכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון ומהמכללה האקדמית ספיר בשדרות. יש פוטנציאל אדיר להעסקת אנשי הייטק בנגב. כמות הפניות שאנחנו מקבלים לכל משרה היא מטורפת. הרבה אנשים היו רוצים להישאר בנגב ולא להעתיק את מגוריהם לעבר המרכז. יש אופי מסוים לחיים פה, הקצב אחר, יש קהילתיות. לא כל כך מהר רוצים לוותר על זה".
"רובם גדלו בנגב: בירוחם, בבאר שבע, בדימונה, בערד ובאופקים. יש גם כאלה שמבחירה הגיעו לנגב, מתוך רצון לשלב בין עבודה לקהילה, אבל זאת לא המסה הקריטית מבחינת העובדים שלנו. אנחנו מרגישים שהעובדים אצלנו באים כדי להישאר, ושזאת לא תחנת רכבת כמו במרכז, שבו פתאום ההוא מציע למישהו יותר, אז מיד הוא עובר אליו. זה כמובן מאתגר גם אותנו, כי אנחנו צריכים לעמוד בסטנדרטים של השוק".
"מתן משקל חיובי לאנשים שבאים מהפריפריה הוא לא רק האג'נדה הפרטית שלי, אלא גם של כל החברה כולה. קונטרסט רואה זאת כדבר חיובי", הוא מציין. "לאחרונה, למשל, גייסתי מישהי שנלחמה כדי להגיע למקום שבו היא נמצאת ולא מישהי שזאת הייתה הבחירה הכי סטנדרטית בשבילה. כמעסיק אני רואה ערך גדול בכך שאנשים מגיעים מהפריפריה, גיאוגרפית ו/או חברתית, ונלחמים להגיע למקום שהם הגיעו".
הוא מוסיף: "אם מדברים על קשרים, אז ודאי שקשרים עוזרים. במשך כמה שנים התנדבתי במכללה שמסייעת לאנשים מהאוכלוסייה האתיופית להיכנס להייטק ונותנת להם הכשרה שהיא לא רק טכנולוגית, והמטרה בסופו של דבר היא להכניס כמה שיותר חברים יוצאי העדה האתיופית לענף כדי שחבר יביא חבר. המטרה שלי כמנטור הייתה לחבר אותם, להשתמש בקשרים שלי ולעזור להם לפגוש את האנשים הרלוונטיים בתעשייה. אז ברור שלהם קשה יותר, וזה בכלל לא קשור לשאלה אם הם גרים בתל אביב או בקריית גת. הרבה יותר קשה להם מאשר לילד שאבא שלו בתעשייה והוא מקשר אותו לחברים שלו".
התרעות פיקוד העורף