ולא, הוא ממש לא מתגעגע לרשתות החברתיות: "אם אטוס לחו"ל, לא אפרסם תמונות בפייסבוק אלא אשלח בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית". המסר שלו למי שעדיין מחובר למסכים הוא ברור: "הסוד הוא פשוט לחיות את החיים, לא להיתקע מול המסך. יש אנשים שמחכים שתהיו לידם".
"יום שלם עם הטלפון"
בעידן שבו רשתות חברתיות הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום של בני הנוער, התנתקות מהן נראית כמעט בלתי אפשרית. עם גישה מתמדת לטיקטוק, אינסטגרם ופלטפורמות נוספות, צעירים נוטים לבלות שעות רבות באותן אפליקציות, לעתים תוך הזנחת תחומים חשובים אחרים בחייהם. יעלה, תלמידת י"ב בת 17 מאזור המרכז, בחרה להתנתק מהרשתות החברתיות לחלוטין ומספרת על התהליך המאתגר והמרתק שהיא עברה, כולל הקשיים שהיו חלק מהדרך והגילויים החדשים שהיא חוותה לאחר שהפסיקה להשתמש ברשתות.
“מלחמה מתמדת"
העיתונאי דרור גלוברמן, יוצר תוכן ואיש טלוויזיה, מכיר היטב את הדילמה של הרשתות החברתיות. מצד אחד, הן כלי עבודה הכרחי לאנשים כמוהו, ומצד שני, הן ממכרות, גוזלות זמן. "אנשים אומרים 'מעניין לי או לא מעניין לי שם', ואני שומע משהו אחר", מסביר גלוברמן. "בעצם, זה קשור לדופמין ואדרנלין. הרשתות החברתיות מתפקדות כמו מנגנון תגמול מוחי. אנשים לא תמיד מודעים לכך, אבל הם מתמכרים להורמונים האלה. אתה מרגיש יותר טוב או יותר גרוע עם עצמך לפי איך שאתה מוצג שם - בטיקטוק או באינסטגרם, במיוחד מבחינת דימוי גוף".
"אני בעצמי מנסה לקדם מהלך דומה בבית הספר של הבת שלי שבכיתה ד'. זה מסר חזק – בואו ניתן לילדים להיות ילדים. סיגריות וכלי נשק הרי לא נכנסים לבתי ספר, אז מי אמר שסמארטפונים צריכים להיכנס? יש כל כך הרבה ראיות שמצביעות על הנזקים שלהם. בואו נתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי", מוסיף גלוברמן.
ד"ר אסף וינר, סמנכ"ל מחקר ומדיניות ציבורית באיגוד האינטרנט הישראלי, מתאר תמונת מצב שלפיה הקהל הצעיר עובר מפייסבוק לפלטפורמות אחרות ובכלל קיים שינוי במערכת היחסים עם הרשתות החברתיות. "הירידה בשימוש בפייסבוק נובעת בעיקר מחוסר רלוונטיות עבור המשתמשים הצעירים", הוא מסביר.
התרעות פיקוד העורף