אם סיטרואן C1 החדשה הייתה מתמודדת בבחירות הקרובות, היא ודאי הייתה שולפת את כרטיס הקיפוח החברתי כדי לגייס את כל מי שמרגיש דחוי, "מוחלש" וחסר סיכוי להיחלץ ממעגלי העוני והפריפריה. אפשר גם היה להבין את זה ולהזדהות איתה, מפני שאפילו בתוך המשפחה הגרעינית שלה, יוצאת C1 לדרך מן הנקודה הנמוכה ביותר כמעט מכל בחינה.
כדי להישאר בתוך מסגרת הפוליטיקלי-קורקט עדיף שלא להיסחף הלאה עם האנלוגיה הזאת, מפני שמכוניות - בניגוד לבני אדם - הן מה שהן, ואי אפשר לדרוש מהן להתאמץ ולא להתייאש. ובכל זאת, לפני שנספר על הדברים הטובים שיש למכונית הזאת להציע, ויש כמה כאלה, אי אפשר שלא להחשיך את המסך עם סיפור המצוקה של מי שנמצאת בעמדת נחיתות ברורה.
בשנה שעברה, כאשר טויוטה ופיג'ו–סיטרואן החליפו סוף–סוף את המכונית המזדקנת שלהן, הן לא נענו לאתגר שמציבות להן המתחרות ותחת זאת
צמצמו את השקעתן והקטינו את הסיכון. במקום לפתח מכונית חדשה, מודרנית ותחרותית הן מוסיפות להשתמש בפלטפורמה הקודמת לאחר שביצעו בה מתיחת פנים משמעותית, אבל לא מעבר לכך.
שיותירו לנהג סיבות להתרווח בהנאה על המושב ומול ההגה, בין השאר מפני שההגה עצמו לא מתכוונן לגובה ולכן תנוחת הנהיגה בינונית עבור אנשים ממוצעי קומה, ובעייתית לנהגים גבוהים. מושב הנהג נוח באופן מפתיע, אבל לא מספק די תמיכת צד, לרגל שמאל אין יותר מדי מקום, וסביב הנהג אין מספיק תאי אחסון.
פיג'ו–סיטרואן מציעה גם מנוע בנזין בנפח 1.2 ליטר מתוצרתה, אבל זה מחובר רק לתיבה ידנית. הגרסה המבוקשת (יחסית) בישראל תהיה הרובוטית, והבעיה שלה ביחס למתחרות היא העברות הילוכים קופצניות ומודגשות מדי.
התרעות פיקוד העורף