העיתונאי ומגיש הטלוויזיה ירון לונדון התראיין היום (שישי) לתכניתו של ניסים משעל ב-103FM והתייחס להתפשטות נגיף הקורונה, ולתחשותיו בעקבות הסיכון בו נמצאים בני הגיל השלישי אל מול הווירוס.

מה שלומך?
"שלומי מצוין תודה רבה". 

איך אתה חי עם הקורונה?
"אני כלוא בדירה כי אני מתקרב ל-80. אסור לי להוציא את חוטמי מעבר לסף הדלת. אנחנו מקבלים משלוחים תוך התדפקות מעבר לדלת משוריינת. חברתי לחיים, היא בתו של מי שהיה ראש המוסד (צבי זמיר), אז כאשר הם רכשו את הדירה, הם התקינו בה מן דלת שהיא דלת של פורט נוקס, איש לא יכול לפרוץ אותה". 

אז בעצם אדם פעיל כמוך נשאר בבית. זאת לא בשורה מעודדת. 
"לא, אני אוהב את ביתי. אנחנו חיים במרכז תל אביב בדירה מרווחת. זאת דירתה, זו לא דירתי, אני פה דייר משנה, ובסך הכול מאוד נעים לי. זו חוויה חדשה בשבילי, אבל היא מרתקת. אני מסתכל על עצמי בעין שלישית, בוחן את עצמי, ודי נהנה". 

גילית משהו על עצמך שלא ידעת?
"חשדתי בעצמי שאני בעצם בטלן גדול, תמיד טענתי. אני עובד מגיל 20, זאת אומרת 60 שנה. ובני משפחתי אומרים שאני חרוץ, אובססיבי, שאני לא יכול לנוח, מעולם לא נטלתי חופשה אמיתית, תמיד זו חופשה לצורכי עבודה או שאני מנצל עבודה לצורכי מעין חופשה, ואני אומר להם, 'בבסיסי אני בטלן איום ונורא, אני רק נטלתי על עצמי התחייבויות כדי לא להיכנע לרגש המושל בי'".



אתה בעצם פרשת מהתקשורת?
"התכוננתי בגיל 80 פחות או יותר להאט, אם לא להפסיק לגמרי, אבל הפרישו אותי, אין יותר צורך לשירותיי ממש". 

אז מה אתה אומר לעצמך, 'אני ירון לונדון הגדול'...
"יכול להיות שאתה אומר לעצמך, 'אני ניסים משעל הגדול', אני מעולם לא אמרתי לעצמי, 'אני ירון לונדון הגדול'".

טוב, בסדר, אז אני אמרתי. אבל התחושה שכבר אין ערך, זה מה שאתה מרגיש?
"אני חינכתי את עצמי מגיל מאוד צעיר להתאפסות בשלב מסוים. זה לא מפתיע אותי, התרגלתי לזה במשך שנים שהד קולך הולך ונעלם, הולך ונחלש, ולמזלי הקורונה הקלה על חבלי המעבר, מפני שמחייבים אותי שלא לעבוד. 2 גרזנים נחתו על עורפי בבת אחת, אבל אחד היה גרזן מבריא, אם יש דבר כזה. הנה, אני לא יכול לעבוד, זה לא שאני לא רוצה לעבוד, אתה מבין? אני רוצה עדיין לעבוד, משהו מפמפם אצלי עדיין, אבל זה לא אתה אשם, אתה לא בטלן, אתה חרוץ ילד, אבל אתה לא יכול, אז אתה לא אשם. במידה מסוימת זה הקל עליי את חבלי הפרישה". 

להיות יחד עם זוגתך, שהזכרת אותה, כל כך הרבה זמן, זה מציב בעיות בזוגיות שלכם?
"צר לי לאכזב את משולחי הלשון, אנחנו נהנים מאוד ביחד. שום מרירות ישנה לא התפרצה פתאום, אנחנו מוצאים עניין רב זה בזו. היא בחדווה כותבת וקוראת, ואני בחדווי קורא. אנחנו שומעים ביחד מוזיקה, והיא מבשלת הרבה. היא צעירה ממני בהרבה שנים, כלומר היא בגיל שבו סטטיסטיקת המוות, במקרה של הידבקות, היא בסביבות 3.5%. אני מתחכך בגיל שבו תוחלת המוות או סיכוי המוות הוא 15%, לפי אחת הסטטיסטיקות". 

ואתה מפחד שהנגיף הזה יבחר בך כקורבן?
"אני לא פוחד ממוות, אבל המחשבה שהיום דווקא אהיה במרתף או בפרוזדור של בית חולים דחוס, ומסביבי שוועות של אנשים זקנים מחרחרים, והראש שלי נתון בתוך איזה בלון עם חמצן, ואני לא יכול להיפרד מילדיי, לא כך שיוויתי את מותי, נאמר ככה. אז אני משתדל לא להידבק".

בשיחה המקדימה שלך אמרת לי שהמצב של היום הזכיר לך את היהודים ב-1933.
"אלה הנזקים של קריאה. הרווח הגדול בתקופה הזאת, זה שאני קורא המון, ואדם קורא שוגה באסוסיאציות, מדי פעם הספר נופל לו לברכיים, הוא עוצם את העיניים, הוא מהרהר אסוסיאציות".

ומה האסוסיאציות?
"ספר נהדר שקראתי עכשיו, הוא ספרו של ההיסטוריון הישראלי היושב באוניברסיטת בראון בארצות הברית - עומר ברטוב. וזה ספר על בוצ'אץ' שזו עיירה בגליציה, בה נולד בין השאר שמואל יוסף עגנון. זה מן מבט של היסטוריון ברזולוציה גבוהה עם היסטוריה של עיירה אחת במזרח אירופה, במשך 200 השנים האחרונות. בעיירה הזאת היו יהודים, היו אוקראינים, היו פולנים, והייתה עוד קבוצה אתנית אחת שנקראת רוחאנים, שזה סלבונים, קרובים מאוד לאוקראינים. הוא מספר על מערכת היחסים באזורי החיכוך של בין שלוש האימפריות הגדולות שהיו באירופה אז במלחמת העולם הראשונה. ואז אתה מגיע לגורלם של היהודים, המר והנמהר, כמובן, הכול יודעים זאת".

"כמעט כל יהודי בוצ'אץ' הושמדו על ידי שכניהם יותר מאשר על ידי הנאצים" המשיך לונדון ״ואני אמרתי לעצמי, 'אף פעם בעצם לא היית במצב שבו אין לך שליטה לחלוטין בגורלך'. ישראלי שואל, 'האם אני רוצה להתגייס לצבא ליחידה קרבית או לא ליחידה קרבית?' כשהוא בצבא, הוא שואל את עצמו, 'מה אני רוצה לעשות? אני רוצה להיות קצין? אני לא רוצה להיות קצין? אני רוצה לסכן את נפשי מאוד?' כל מיני החלטות כאלה גורליות שאתה חופשי לקבלם, לכאורה. הייתי במלחמת יום כיפור, ואפילו שם, כאשר הארטילריה המצרית יורה עליך וכדומה, אולי חוץ מאשר במוצבים בפנים - יש לך חופש פעולה מסוים. עכשיו אתה נתון לחלוטין בידיים של איזושהי סמכות, איזו ועדה לענייני מגפות שיושבת באיזה מקום, כנראה בירושלים, והיא קובעת, אם אתה יכול להוציא את חוטמך מעבר לחלון, לאיזה מרחק אתה יכול להתרחק מהבית שלך, ומורידים לך הוראות באמצעות הרשתות החברתיות. קיבלתי אתמול את האפליקציה של המשרד לביטחון פנים או משהו כזה, שבאמצעותה אני יכול לדעת אם בעת האחרונה שהיתי בחברתו של נושא קורונה. אבל אני לא יכול לעשות כלום, אני יכול רק לשבת בבית שלי. למזלי, אני גר חצי קומה מתחת לגג. אז אתמול העליתי אפשרות שאני אעלה לגג ואין שם איש, אז אני לא אדביק ולא אדבק וכדומה".