מאז שיחת הטלפון שעשתה עם חברה שנתקעה בניו זילנד ולא הצליחה למצוא טיסה חזרה ארצה, לפני חודש וחצי, חייה של ד"ר נירית אופיר נראים כמשימה אחת גדולה - אפשר לכנות אותה כמשימת חיים לאומית - כשהפכה ל"מחלצת" הרשמית של הישראלים שנתקעו בחו"ל במהלך משבר הקורונה.
אופיר, בימים כתיקונם ד"ר למזרח התיכון מאוניברסיטת חיפה, שמחלקת את חייה בין ישראל למדינות המפרץ - ועוד נרחיב על כך - הזיזה הרים, הפעילה קשרים והצליחה לבדה להוציא טיסת חילוץ מיוחדת לישראלים שנתקעו בצד השני של העולם ללא אפשרות לשוב הביתה.
"פתאום, ביום בהיר אחד, מצאתי את עצמי מסייעת בחילוץ 30 איש מניו זילנד בעזרת מטוס של ישראייר, שבכלל טס ללפלנד ועשה עצירת ביניים בדרך. פשוט כי לא הייתה שום דרך אחרת לעשות זאת", היא מספרת. "אלא שאז הבנתי שיש פה בעיה חמורה, מכיוון שדברים כאלה בדרך כלל צריכים להגיע דרך ערוצים רשמיים אחרים ולא דרכי. אבל היה בלבול וכאוס גדול מסביב וידעתי שאני חייבת לעשות משהו ולא יכולה לשבת בחיבוק ידיים".
לא לקח זמן רב עד שאופיר הבינה שהמחולצים הישראלים מניו זילנד הם לא היחידים שנמצאים במצוקה, אחרי שמדינה אחרי מדינה לא רק שסגרה את תושביה בבתים - אלא גם קרקעה כמעט את כל מערך הטיסות הרשמי.
כאן אופיר החליטה לעשות מעשה ולפרסם פוסט בפייסבוק, שבו היא קוראת לכל מי שצריך עזרה וזקוק לסיוע לצאת מחו"ל בחזרה ארצה, ליצור עמה קשר. "הייתי בטוחה שאני הולכת לסייע כאן לאדם בודד או לאנשים בודדים, ובהתחלה באמת הגיעו רק עשרות פניות לעזרה כזו או אחרת. אבל לא עבר זמן רב ועשרות הפניות גדלו למאות ולבסוף לאלפי פניות, עד שהרגשתי שאני מותשת. הבנתי שלאנשים באמת לא היה לאן לפנות ואיך לצאת מהמצב הזה".
לצד תחושה של חוסר מענה אמיתי מצד הרשויות ועומס בפניות, הבינה אופיר שהיא לא יכולה להמשיך לפעול לבד. "בניתי צוות של 35 איש, שפנו אליי דרך הפוסט וביקשו לסייע", היא אומרת. "צוות מתנדבים מדהים, שלא הכרתי לפני כן בשמם, מלבד שלושה שהיו סטודנטים שלי. תוך שעות ספורות כבר נפתחה קבוצת וואטסאפ, שנקראת 'חמ"ל', קבוצה דינמית ותוססת מלאת רצון לעזור, ומשם אנחנו פועלים בשבועות האחרונים".
אלות ורובים
בשלב הראשון היה צורך להקים צוותים, שבראשם עומדים נציג או נציגה לפי מדינות שמהן נדרש לחלץ ישראלים. השלב השני היה ליצור קשר עם השגרירויות. אלא שכאן, למרבה ההפתעה, שיתוף הפעולה לא היה מובן מאליו.
"היו שגרירויות שהתעלמו ממני בהתחלה ואמרו 'זה לא התפקיד שלך'. לקח לנו זמן רב לשכנע אותן שבכוח משותף נצליח יותר", מספרת אופיר. "והיו כמובן גם שגרירים מדהימים, שעזרו לנו מהרגע הראשון ושם משימת החילוץ הייתה מהירה יותר. בסופו של דבר כולם הורידו את האף ושיתפו פעולה, במיוחד במדינות כמו פרו והודו, שבהן שיתוף שכזה היה הכרחי להצלחת המבצע".
במה זה היה כרוך?
"כשאני אומרת 'הוצאת טיסה' אני מדברת על לוגיסטיקה, שאנשים אפילו לא יכולים לעלות בדעתם במה מדובר. זה לא רק להוציא טיסה, אלא קודם כל לכנס את האנשים, להבין מה מצבם, לסייע להם מבחינת אספקה, לדאוג לשינוע, להבין אם יש אנשים במצוקה. הגענו למצבים שבהם לא תמיד ידענו כיצד לפעול, אבל תוך כדי תנועה למדנו מה עושים. אני חושבת שכאן הניסיון שלי בשטח כפעילה בסיוע הומניטרי עזר לי לאלתר בצורה טובה יותר".
והיו מצבים קשים?
"בפרו למשל השלטונות סגרו והצרו את הדרכים, עד שנוצר מצב שבו אי אפשר היה להתנייד. הבעיה במדינות הללו, להבדיל ממדינה כמו איטליה למשל, היא ששוטרים מסתובבים בחוץ עם אלות ורובים והם עלולים לירות למפירי החוק בראש. באיזשהו שלב לקראת הפינוי מפרו, כשנקלענו לבעיה, לא היה מנוס אלא להרים טלפון לתחנות המשטרה ולנסות להוציא בדרך לא דרך אישור להתפנות אל שדה התעופה. הצלחנו לקבל אישור משטרתי בעל פה, שלא היה עוזר לנו במחסומים. בסופו של דבר, בעזרת השגרירות, הצלחנו להשיג את האישור המיוחל. גם בהודו קיבלנו אישור ניידות, אלא שלא היה בנמצא שום נהג מונית שהסכים לקחת את הנוסעים. גם כאן גייסנו את אחד ממתנדבי החמ"ל, שעמל לשכנע נהגי מוניות להסיע את הישראלים לשדה".
אבל לא רק באישורים ובקשיי ניידות מדובר. שתי נשים בהריון מתקדם, אחת מהן בשבוע ה־40 להריונה, היו על אחת הטיסות חזרה ארצה. אופיר שמרה את זה בשקט והרחק מעיני התקשורת, כדי לא ליצור אצל הנוסעת ובני משפחתה מתח מיותר.
"פתאום מצאנו את עצמנו עומדים בפני בעיה - מה עושים עם יולדת בשבוע ה־40 כשאין ציוד רפואי או מי שישנע אותו למטוס?", היא משחזרת. "בסוף הצלחנו, בעזרת שיתופי פעולה, להשיג ציוד רפואי, שהטייס בעצמו העלה למטוס".
אופיר מציינת שבמהלך התקופה שבה היא פועלת לחלץ נוסעים, הצוות שהקימה יצר שיתופי פעולה רבים, שנועדו קודם כל להביא מזון וציוד. "עזרו לנו בין היתר גם בתי חב"ד", היא מציינת. "אנשים הגיעו מכל מיני איים והיה צריך לשכן אותם עד שהטיסה תצא. במקומות מסוימים, כמו בגואה, ידענו שהמצב מאוד קשה והיה מחסור חמור באוכל".
אחד מראשי הצוותים שהעמידה אופיר במסגרת החמ"ל שפעל 24/7, כשחבריו ישנים בממוצע שעתיים בלילה, היה אמון על הקשר עם משרד הבריאות. אופיר: "באותו הזמן התחילו עם ההנחיות החדשות, אבל ההתנהלות מולם הייתה בכאוס מוחלט, ואנחנו בסופו של דבר היינו אלה שדאגנו למסיכות".
בלי פוליטיקה
אופיר מספרת עוד שהיו בסביבה הרבה פוליטיקאים שניסו לסייע, אך גם לתפוס טרמפ. "היו לי מלכתחילה שני חוקי 'ייהרג ובל יעבור'", היא אומרת. "הראשון היה שאני לא מגייסת כספים או תורמת כספים. אני תורמת את הצוות שלי 24/7 למי שמעוניין, אבל אני לא מגייסת שום כסף או מעבירה אותו הלאה.
"הכלל השני שהצבתי לעצמי היה לא לערב פוליטיקה בכל הסיפור הזה, אני לא חושבת שזה נכון. אין פלג שלא עבדתי איתו, אבל אף אחד לא קיבל אצלי קרדיט. כולם ידעו שהחמ"ל הוא זה שעומד בפרונט. הייתי מאוד חד־משמעית בעניין הזה ולכן זה עבד".
לא רק פוליטיקאים ניסו לתפוס טרמפ, היו גם כמה חברות תיירות, שניצלו את המצב לטובתן. אופיר: "היו חברות שגבו אלפי דולרים, ואני יצאתי בזמנו לתקשורת ואמרתי 'חאלס, לא ייתכן שיוצא מטוס במימון של תורמים ושל מדינת ישראל וחברות מנסות לעשות על כך רווח'".
ובכל זאת, אחרי הכל מדובר בקוץ קטן בתוך ענן גדול של טוב. "דווקא המבצע הזה לימד אותי שבשעת צרה, לא משנה מאיזה פלג אתה ומה אתה חושב, אתה תבוא ותירתם לעזרה", היא אומרת. "זה היה מדהים לראות את זה בשטח. את ההירתמות, העזרה והמסירות של האנשים מכל הפלגים".
היו רגעים שחשבת שאת לא מצליחה להוציא חילוץ?
"באחד הימים פנתה אליי אמא בבכי, אחרי שניסתה לפנות מספר פעמים ללא הצלחה למשרד החוץ. כשכבר ענו, אמרו לה 'אם הבן שלך הסתדר עד עכשיו, הוא יכול להסתדר שם עוד כמה חודשים'. הפנייה אליי מבחינתה הייתה הצ'אנס האחרון. בסוף הצלחנו וזה הסיפוק הגדול. אני מקבלת פידבקים גם מאנשים שמיררו לי את החיים, כמו החבר'ה בפיליפינים, שלא רצו לצאת משם בהתחלה, ובסוף ידעו לומר תודה".
יש עדיין ישראלים בחו"ל שזקוקים לחילוץ?
"בוודאי. עד עכשיו עוד מחלצים אנשים. מדובר בעיקר במקרים בודדים, שאנחנו מוצאים להם דרך לא דרך להגיע, ובינתיים עוזרים לספק להם מזון וציוד. היה לנו מישהו שנתקע עם רגל פצועה באחד האיים בהוואי במצב די קשה שהיינו צריכים לטפל בו. אנחנו עדיין פועלים 24/7. יש עדיין ישראלים בפיליפינים ובניו זילנד".
"חיה את השטח"
מה שהכין את אופיר לפעול בצורה כל כך יעילה במבצע מסובך שכזה הוא הניסיון הגדול שרכשה בשטח. בשנים האחרונות היא מחלקת את חייה בין ישראל למדינות המפרץ כחוקרת. "גרתי בירדן, במרוקו ובדובאי, שם התחלתי את המחקרים", היא מספרת. "אני מאמינה שצריך לחיות ולנשום את השטח. עד הקורונה חייתי שבועיים בישראל ושבועיים במפרץ".
נוסף לכך היא הייתה פעילה בתחומי הסיוע ההומניטרי באזורים מוכי אסון, כמו סוריה ותימן, עד שהגיעה הקורונה. "כשפרצה המגיפה לא היה לי ספק שצריך להירתם פה בסיטואציה הזו של מצוקה", היא מציינת. באחת מטיסות החילוץ במשבר הקורונה נדרשה נחיתת ביניים במיאנמר. "הבעיה הייתה שלא נתנו לנו אישור נחיתה", היא מספרת. "כאן הניסיון מהסיוע ההומניטרי עזר, כשידעתי שצריך לחפש ילדים על הטיסה כדי לקבל אישור חריג".
שבועיים לפני שגל הקורונה שטף את ישראל חזרה אופיר מדובאי, מ"כנס ערים חכמות". זו הייתה הפעם הראשונה שישראלית ייצגה את המדינה בדובאי, כשעל תג שמה נכתב: אוניברסיטת חיפה. בשנת 2018 היא נאמה בקטאר בכנס כלכלי של UClA והיא בת בית במדינות המפרץ בשבע השנים האחרונות. מה שהחל כעבודת דוקטורט נמשך במחקרים ובכנסים.
"כשהלב שלך במזרח הוא נשאר במזרח", היא אומרת. "אז נשארתי מחולקת ואני גם שם וגם פה מייצגת את ישראל מאוד בכבוד. היה מאוד מרגש להיות הישראלית הראשונה שייצגה את מדינת ישראל באוניברסיטה ישראלית במפרץ, שם שוחחתי בפעם הראשונה עם נציגים איראנים על שיתופי פעולה".
איך יוצרים קשרים כאלה?
"רק כשאת נושמת, אוכלת, חיה וסופגת את השטח. אבל לא כל הנוצץ זהב, זה לוותר על הרבה דברים. הילד הקטן שלי (מתוך ארבעה - ט"ל) הוא בן 6, נולד לתוך הסיטואציה הזו ויודע שאמא עושה דברים. אני נוסעת הרבה".
נוסף לחילוץ ישראלים, מה את עוד עושה היום?
"אני עובדת היום על סיוע הומניטרי לתימן, אבל לא עם ישראלים ויהודים. כשאני מתארחת במדינות המפרץ אני גרה אצל מוסלמים. אף שהם יודעים שאני מישראל, אני לא יכולה ליצור קשר עם קהילות יהודיות. זה יכול לעלות בחיי אדם. אני נמנעת מהקהילות היהודיות גם כשאני בדובאי. לא דורכת שם, כדי לעשות את האיזון הנכון. יש בזה הרבה בדידות, צריך אורך נשימה וסבלנות. היו בהתחלה רגעים שבהם כל מה שרציתי היה לארוז את המזוודה ולברוח. אבל אם את סבלנית את מגלה עולם ומלואו. זו הדרך שלי לנשום את השטח וזה הבסיס לכל מה שאני עושה, גם מעבר".