"לא רק שבכיתי בלילה, אבד לי הקול, לא יכולתי לדבר": "זוהי הפעם הראשונה בחיים שלי שאני סוגרת משהו", מספרת כוהנת הפילאטיס דליה מנטבר, שבשל משבר הקורונה נאלצה לאחרונה לסגור את הסטודיו הוותיק שלה. "הכאב הוא גדול. כדי להיפגע מבחינה רגשית כמה שפחות, לא עשיתי זאת בעצמי. הבאתי אנשים שיפרקו את הכל. אמרתי: 'שימו הכל במחסן'. אולי יום אחד אכנס לראות מה יש שם. לא רק שבכיתי בלילה, אבד לי הקול, פשוט לא יכולתי לדבר. אבל מהרגע שסגרתי, ממש התנתקתי רגשית מהמקום, כדי שאוכל להתחיל את החיים החדשים שלי. לא הייתי בדיכאון, כל הזמן דיברתי אל עצמי. מהרגע שהתחילה הקורונה, אני עושה מדיטציות בלי סוף. כל הזמן אומרת לעצמי: 'אני זו אני, אני שווה, אני מקור של ידע, אנרגיה ועוצמה, ואף אחד לא ייקח לי את זה'. אז אני לא אעבוד בנדל"ן הזה. אני שווה גם בלי הנדל"ן הזה. הקורונה הרסה לי הנדל"ן, אבל לא את התוכן שיש בנדל"ן הזה".
בקרוב ימלאו למנטבר 69 שנים. בסטודיו לפילאטיס שלה בצפון תל אביב, היא עבדה במשך עשר שנים. לפני כן עבדה 34 שנים נוספות בשני בתי סטודיו אחרים בעיר. במהלך 44 שנים היא צברה מאות לקוחות קבועים שנדדו איתה ממקום למקום. גם מפורסמים רבים נהגו להגיע אליה, בהם ריטה, גילת אנקורי, סנדרה שדה, ליא קניג, אליענה תדהר, יעל בר זוהר, גלי עטרי, מרינה מקסימיליאן, שי־לי שינדלר וניצה שאול. אבל כמו לבעלי עסקים רבים, כך גם למנטבר, שהקימה את סטודיו הפילאטיס הראשון בארץ, משבר הקורונה לא הותיר ברירה והיא נאלצה לסגור את שעריה. ההחלטה הייתה מאוד כואבת עבורה, ורק עכשיו, כמה חודשים אחרי הסגירה, היא סוף־סוף מסוגלת לפתוח את לבה ולספר בהרחבה על התהפוכות הנפשיות שעברה בתקופה זו, וגם על חייה החדשים.
"במהלך חודש אפריל החלטתי לסגור את הסטודיו", משחזרת מנטבר. "היינו אז בשיא הסגר, לא ידענו מה הולך להיות, אם ישחררו, לא ישחררו. אף אחד לא ראה אופק, וגם אני לא ראיתי אופק. בחיים שלי אני תמיד מסתכלת קדימה ואומרת: 'לשם אני אגיע, זה הדבר הבא שלי, המשימה הבאה שלי'. הפעם לא היה אופק".
מה הביא אותך למסקנה שצריך לסגור?
"בסטודיו שלי היו הרבה מאוד לקוחות, הרבה מאוד עובדים. זו הייתה מערכת גדולה ומשומנת. במצב שבו עוברים הימים ולא נכנס כסף, הבנתי שאני הולכת להתרסק. אני בוגרת חשבונאות, מתמטיקה וסטטיסטיקה. כל הזמן עברתי על המספרים, על טבלאות האקסל, לראות מה קורה, איפה נהיה עוד שבוע, איפה נהיה עוד חודש. הבנתי שאם אני לא סוגרת הרגע, אני נכנסת לגירעון שיפרק אותי, ואני לא יכולה להרשות זאת לעצמי. הבנתי שאם לא אסגור, אז כשיגיע הזמן ויאפשרו לפתוח, כבר לא יהיה לי מה לפתוח. אמרתי שאם אנחנו ממשיכים ככה עוד חודש־חודש וחצי, לא יהיה לי לאן לחזור".
מנטבר מבהירה שלא מדובר רק בדמי השכירות המאוד גבוהים ששילמה על המקום. "עסק כמו פילאטיס זה עסק שמתגלגל", היא מסבירה. "זה כמעט תמיד במצב של 'ברייק־איוון', 3%־5% רווח. תמיד עבדתי באיזון, אבל זה לא משהו שאתה יכול לחסוך ממנו. זה לא עסק כזה. ואז אם אין הכנסות - אפילו שההוצאות קטנו כי דחו לי את שכר הדירה, ואת הארנונה החליטו בדיעבד להחזיר על מרץ־אפריל - עדיין יש התחייבויות. יש הלוואות, יש ביטוחים, יש הוצאות ששילמת על פרסום, על מדיה חברתית. יש מלא הוצאות, אבל הלקוחות לא שילמו כי הם לא יכלו לבוא בגלל הסגר. 260 אלף שקלים היו נכנסים למערכת בצורה של תשלומים, ופתאום לא נכנס כסף במשך חודש וחצי. זה יצר גירעון. הבנתי שהגירעון הזה ילך ויעמיק, כי זה כסף שלעולם לא יגיע".
לא הייתה ברירה
כשהחליטה לסגור את המקום, התייעצה מנטבר עם בן זוגה, איציק אורן, עם בתה היחידה נועה ועם חתנה אמיתי. "האנשים הקרובים אליי נותנים לי את הכוחות", היא אומרת. "אני ידועה כאישה שכל ההתנהלות שלה היא רגשית, פחות שכלתנית. אצלי תמיד הרגש מנצח. הייתי חייבת לקבל הפעם החלטה ברורה ולוותר על האגו, על המחשבה שדליה מנטבר, מלכת הפילאטיס, התרסקה. פשוט לא הייתה לי ברירה. לא יצא לי קול מרוב סטרס וכאב".
מה הרגשת באותם רגעים?
"כאמור, נאלצתי לסגור בכאב רב. לא חשתי שלא הצלחתי או שהפסדתי. פשוט לא הייתה לי שליטה על מה שקורה. אם היה לי איזשהו שמץ של יכולת לשלוט במה שקורה, לא הייתי נופלת. הנפילה הייתה כי מישהו אחר קבע את ההווה שלי, ומתוך כך את העתיד המרוסק שלי. בכיתי יומם ולילה מהדיסוננס הזה של כמה אני מסוגלת ויכולה לתת, כמה דווקא בתקופה הזו שכולם בכאוס מאוד גדול אני יכולה לשפר את איכות חייהם, אבל כובלים את ידיי ולא מאפשרים לי לתת את עצמי. זה היה כאב מטורף. גם הבנתי שכל מי שלא סוגר עכשיו, יצטרך לסגור תוך חודש־חודשיים אחרי שיפתחו כי לא יבואו אנשים. בזמן הסגר עשיתי המון שיעורים בזום, הייתי בטלוויזיה בכל הערוצים. אנשים מתרגלים לעבוד דרך האינטרנט, הם לא רוצים יותר להגיע למגעים אישיים".
איך הגיבו הלקוחות כשהודעת על סגירה?
"היו נשמות טהורות מאוד שאמרו: 'הלב שלי איתך. אם את צריכה עזרה, תמיכה, רק תגידי'. היו כאלה שנעלמו, שזה גם בסדר גמור, והיו לקוחות שרצו את הכסף חזרה ואני התרסקתי מזה, כי אין כסף. אני חיה בצנעה רבה כל החיים שלי. כתבו לי מיילים: 'תחזירי לנו מיד את הכסף'. שנייה, מה קרה? אתם לא באתם, כי הייתם בסגר. אני לא יכולתי ללמד אתכם, כי גם הייתי בסגר. אי אפשר שרק אחד יפסיד והשני ירוויח, אי אפשר. שני הצדדים מפסידים".
לא פעם קולה רועד במהלך השיחה. הכאב עדיין ניכר. "למה התרסקו עכשיו כל כך הרבה חדרי כושר וכל כך הרבה עסקים?" היא אומרת. "רק בגלל שהם הפסידו ודרשו מהם החזרי כספים. אבל מאיפה להחזיר? אם אתה לא מקבל כסף, אתה לא יכול לתת כסף. קיבלתי מהמדינה מעט עזרה, אבל זה אפילו לא היה 4% ממה שהפסדתי. קיבלתי כל כך מעט שזה כלום. נוצר מצב שאת מרגישה שאת מתמוטטת. אני לא יכולה להחזיר ללקוחות כסף, כי אין לי כסף. נסגר העסק שלי. רוב הלקוחות הבינו וויתרו לי בזכות כל השנים שהייתי נאמנה להם. אנשים היו בהלם שאנשים כמוני התרסקו".
לא מתערבבים
כשהסגר הסתיים, מנטבר הרגישה שהיא ניצבת בפני שוקת שבורה. "ב־8 במאי הודיעו שב־10 במאי אפשר יהיה לפתוח את חדרי הכושר", היא מספרת. "חשבתי: מה אני הולכת לעשות? היה לי כיף ללמד, אני אוהבת ללמד. להעביר ידע זה הדבר שאני הכי אוהבת בחיים שלי, אבל גם היה לי ברור שלא אפתח יותר סטודיו. אנשים לא רוצים היום להגיע למקומות המוניים. אז החלטתי לפתוח מקום ממש קטן בבית שלי בתל אביב, שאליו מגיעים מעט מאוד אנשים לשיעורים פרטיים. אני מעבירה הרבה שיעורי זום. נועה, בתי, עוזרת לי. היא שחקנית, אבל אין כל כך עבודה במשחק עכשיו. היא הבק־אופיס שלי. היא מתאמת, מתזמנת את כל הזומים, ואני רק מלמדת".
מנטבר גם מעבירה הרצאות ו"נותנת שיעורי אורח בלי סוף בכל מיני מקומות שמזמינים אותי אליהם. בנוסף, אני עובדת עם המכללה האקדמית בווינגייט. יש לנו הרבה קורסים למורים ומורות לפילאטיס", היא מספרת. "השם שלי תמיד יישאר ואני אעביר את הידע כמה שיותר, אבל סטודיו פיזי לא אפתח. זה עוד פעם להחזיק 20 מורים, זה משכורות. והעיקר, אנשים לא יבואו. אנשים כיום רועדים מפחד להגיע. הם מעדיפים להישאר בשיעורי זום, או שהם כבר מצאו להם ביוטיוב את הדבר הבא. העיקר לא להתערבב. הקהל שלי הוא אנשים בעלי הכנסה ממוצעת ומעלה, רמת המודעות שלהם מאוד גבוהה. הם לא רוצים לצאת מהבית. אז עסקים ייפתחו ולא יבואו אנשים, מה עשינו בכך?".
איך התחושה להמציא את עצמך מחדש בגילך?
"אין לי בעיה להמציא את עצמי מחדש. אני כל הזמן ממציאה את עצמי מחדש, אני לא צריכה לחשוב על זה אפילו. זה קל לי. אני לא אומרת: 'הנה ההזדמנות שלי עכשיו לצאת לפנסיה', ממש לא. קיבלתי כמה הצעות עסקיות מרנינות לב שאני לא יכולה עדיין לדבר עליהן. אלו דברים מדהימים שקורים דווקא בגלל שאני כבר לא בתוך מקום פיזי כמו סטודיו, אז יכולים פתאום להשתמש בשם שלי. יש שתי הצעות מאוד רציניות, וזה נורא מחמיא לי".
מנטבר מבהירה שעבורה הגיל בכלל לא חשוב. "אני רלוונטית, ממציאה את עצמי ועושה דברים", היא אומרת. "יש לי כבר כל מיני רעיונות. אף אחד לא יכול לקחת לי את זה. יש לי תשוקה מאוד גדולה. אני לא יכולה עכשיו לשבת בצד ולהתמוטט לי. הקורונה אולי סגרה את הסטודיו שלי, אבל לא הכניעה אותי. אני ידע, אני מהות, אף אחד לא יכול לקחת זאת ממני".